בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"טעות אנוש": לך דומייה תהילה?

הרומן של שולמית לפיד לא מנסה לתת לגיטימציה לבגידה, אולם הוא מוכן להכיל אותה כסימפטום של אנושיות, שכדאי להכיר בשכיחותו הגבוהה

14תגובות

טעות אנוש
שולמית לפיד. הוצאת כתר, 220 עמ', 94 שקלים


כמו בלשיות רבות לפניה, העולם שבו רות פרלמוטר פועלת הוא עולם של גברים. קשוחים בעיקר. כאלה שלא עשו אותם באצבע, גם אם הם קבוצת קשישים הרוכבת על אדי תהילת־עבר במוסד למודיעין ולתפקידים מיוחדים; וגם אם במרכז עולמם עומדת הציפייה לבוננזה ממכירת מכתבים של הרצל וחלוקת הכסף. אודה כי כבר מן ההתחלה לא הצלחתי להבין איזה קורא עשוי להאמין שאפשר להתעשר מכ–15% ממכירת כמה מכתבים קנטרניים של הרצל לאשתו. אבל מילא, נניח לעניין הזה. בשלב כלשהו גם הרומן מניח לו, למרבה המזל, ומתמקד בפרשיית רצח המתרחבת לסיפור עוקץ אפקטיבי. רות פרלמוטר היא אשת השעה: אגדה במסדרונות המוסד, הזיקית בעלת התפישה והזיכרון המושלמים שדבר אינו חומק לה מהמכ"ם: קמט בפריט לבוש, ידיו של אדם, רטט בהבעתו - הכל מרמז על משהו. שלא כמו ליזי בדיחי ‏(גיבורת שישה מותחנים של שולמית לפיד‏), רות פנסיונרית מפוכחת ורבת ניסיון; ושלא כמו גברת מארפל הקשישה של אגתה כריסטי, רות היא אשת העולם הגדול וסוכנת שטח קשוחה.

בסך הכל, אפשר לומר כי "טעות אנוש" מציית לכללי ז'אנר הבלש הלא־מאוד־גמישים, כפי שניסחו חוקרים ומעריצי הז'אנר לדורותיהם: המילייה שבו מבוצע הפשע הוא חברה סגורה ההודפת את התערבות נציגי החוק; לקורבן קשר הדוק עם הדמויות שעליהן נופל החשד, מה שמצד אחד מעורר בכולם תחושות אשם לכאורה, ומצד שני מוביל לכך שגם בקורבן יתגלה, בדיעבד, יסוד רע; אצל כל החשודים, כמובן, מזדקר פגם מוסרי או אישיותי; ושלל רמזים מטעים נשתלים כדי לפתות את הקוראים ולהרחיקם מפתרון התעלומה. גם סגנון ההגשה של לפיד מציית לז'אנר, עם משפטים מוכּרים כמו "ניחושים והשערות הם האויב הגדול ביותר של חקירה טובה", או חזרה על המשפט האלמותי: "אני זקנה מדי לכל זה" ‏(או בגרסה המוכרת יותר: "I'm too old for this shit"‏).

אך לפחות למאפיין אחד הרומן מסרב לציית, ולא מדובר בווריאציה מינורית, אלא בהפרת מרכיב מהותי בנוסחה עצמה ‏(גם אם זו הפרה שאינה תקדימית, אפילו עבור לפיד עצמה - בספרה "סוף עונת הלימונים", למשל‏). בדרך כלל, בין אם הבלש הוא סוכן רשמי של נציגי המוסר ‏("המקצוען", כמו המפקח מגרה של סימנון‏) ובין אם אינדיבידואל מוכשר ‏("החובב", כמו דופין של פו‏), הוא בכל מקרה חייב להיות בלתי תלוי, זר לסיטואציה ולמשתתפיה. זו הסיבה שברוב סיפורי הבלשים הבלש לא יהיה שוטר במשטרה המקומית או חברם הוותיק של החשודים. אך רות היא בפירוש היבריד: היא גם "המקצוען" וגם "החובב", בהיותה פנסיונרית של המוסד שנעזר בה שוב; היא גם נציגת החוק וגם מחוצה לו; מצד אחד היא חברה של החשודים וחולקת אתם היסטוריה משותפת רבת שנים, ומצד שני - בהיותה מחוץ לעסקם המשותף; וחשוב יותר: בהיותה אשה - היא גם אאוטסיידרית. וכך, על אף שהרומן עושה שימוש בכל תכסיסי הז'אנר ‏(ולפיד היא סופרת מיומנת ומנוסה עם לא מעט תכסיסים כאלה בשרווליה‏) ולמרות שברובו זהו מותחן שמשאיר את קוראיו באזור הנוחות, החריגה הזאת מצליחה לייצר עניין. אך מה פשרה?

דניאל צ'צ'יק דניאל צ'צ'יק

משפחות רבות מתוארות ברומן, בחטף או באריכות, וכולן מתארגנות לפי דיכוטומיה ברורה שנהפכת לתמה מרכזית: אלה שהצליחו לשמור אמונים ואלה שמעלו, בגדו והרעילו את היחסים עם קרוביהם ועל כן הרעילו גם את נשמתם. המשפחות מהסוג השני מאכלסות את חלק הארי של הרומן, באופן טבעי, שכן אין מה להתעמק ב"משפחות המאושרות" ה"דומות זו לזו". דמותה של רות, לעומת השאר, נוצרה בצלם הזאב הבודד: מעולם לא נישאה ולכן, לכאורה, מעולם לא נכשלה בכל אותם מקומות שבהם נכשלים כמעט כל שאר הגיבורים. ואולם, היא בכל זאת חלק בלתי נפרד ממשפחה אחת מובחנת: משפחת המוסד, אשר בתוכה, משפחתה הגרעינית מורכבת מהחשודים עצמם, שאחר עקבותיהם היא מתחקה. חריגה זו מגבולות הז'אנר הסטנדרטיים מאפשרת לרומן להפליל לא רק את החשודים, אלא גם את "דמות הבלש", את רות החוקרת.

מפתח מעניין לקריאת הרומן הזה הוא לשים לב לאופן שבו הוא מקרב בין המושגים "הפרת אמון" ו"טעות אנוש", עד כדי הפיכתם לסינונימיים כמעט במקומות מסוימים. הרומן אינו מנסה לתת לגיטימציה לבגידה ולתחושת ההתקרבנות העולה כמעט מאליה בקרב מפירי האמון. אולם הוא מוכן להכיל את כל אלה כסימפטום של אנושיות, כזה שמוטב כמובן לחיות בלעדיו, אך כדאי להכיר בשכיחותו הגבוהה, הבלתי נמנעת. במיוחד כשמדובר ב"משפחת המוסד", שבה "תנאי העבודה דרשו מהם להיות שקרנים ורמאים וגנבים ובה בעת ישרים כמו סרגל", ואולי גם בשאר המשפחות המתקיימות בחברה הזקוקה ל"מוסד" ומעלה על נס את סיסמתו: בתחבולות תעשה לך מלחמה.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו