בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"זיכרונותיו של דורבן": זר קוצים

אלן מבנקו חי בקליפורניה וכותב בצרפתית, אבל ספרו כתוב כסיפור עם, שמבעדו נשמעת הלמות התופים של הכפר הקונגולזי

2תגובות

זיכרונותיו של דורבן

אלן מבנקו. תירגם מצרפתית: ניר רצ'קובסקי. הוצאת הספריה החדשה, סימן קריאה, הקיבוץ המאוחד, 167 עמ', 89 שקלים

אחת מהסצנות הססגוניות ביותר ב"זיכרונותיו של דורבן" מתרחשת לאחר הירצחו של אדם בכפר הקונגולזי הקטן שבו מתרחשת עלילת הספר. אחרי רצח, על פי מנהג עתיק, עורכים הכפריים טקס לבירור המקרה: הם מניחים את הגופה על גבי אלונקה שאותה נושאים ארבעה מאנשי הכפר, ומחכים עד שהאבות הקדמונים ייכנסו לגופם כבדיבוק וישלחו אותם אל האדם שאחראי לפשע.

כאשר מגיעים ארבעה אנתרופולוגים לבנים כדי לחקור את מנהגי הכישוף במקום, מחליט מנהיג הכפר לאפשר להם לשאת את האלונקה, כדי שייווכחו בכוחו של הכישוף. כשמרימים ארבעת האנתרופולוגים את האלונקה ועליה הגופה, פונה המכשף אל הגופה בבקשה: "הכי חשוב, אל תעשה לנו בושות בפני הלבנים האלה שבאו מרחוק וחושבים שהמנהגים שלנו הם סתם בדיחה".

אי-פי

הכישוף עובד, והאנתרופולוגים הלבנים נלקחים על ידי האבות הקדמונים. הם מפרסמים את חוויותיהם בספר, וכך הופך הכפר למפורסם ברחבי העולם. אך הקוראים יודעים כי למעשה הרוצח אינו מי שאליו כיוונו האבות הקדמונים. כלומר, הכישוף לא עבד, והלבנים היו קורבן למתיחה.

לאחר שמתפרסם הספר ברחבי העולם, אומר אמדה, האיש היחיד בכפר שרכש השכלה באירופה: "מימי לא קראתי אחיזת עיניים כזו, מה אני אגיד לכם, זה ספר מביש, ספר משפיל לחברות האפריקאיות, הוא אוסף שקרים שכתבה חבורת אירופים תאבי-אקזוטיות, שהיו רוצים שהכושים ימשיכו ללבוש עורות של נמרים ולגור על העצים".

זהו רגע ספרותי חד, שבו הביוגרפיה של הסופר מתערבבת עם הדמות שהוא בורא. שכן הסופר, בעצמו אפריקאי, שרכש את השכלתו ותהילתו באירופה, לועג לאירופים שחוקרים את בני עמו, אך בה בעת גם עוקץ את האפריקאים המשכילים, אלו שרכשו את השכלתם בארצות המערב, וחרדים למה שחושבים עליהם הלבנים. זה לא לעג מרושע ומשפיל - לא על אלה ולא על אלה - אלא צחוק משחרר ומעצים, שבו יכולים להשתתף כולם, ובכך טמונה גדולתו של "זיכרונותיו של דורבן".

זהו סיפור אפריקאי בכל נימיו, אך אוניברסלי במהותו. במרכז הספר עומד דורבן, "כפיל מזיק" של בן כפר אפריקאי ששמו קיבנדי, אדם סר וזעף, רזה להחריד, שונא ומקנא בכל אדם, שיוצא למסעות הרג באלה שפגעו בו, וזאת ללא צל של אשמה, נקיפות מצפון או ספק. מסעות ההרג מגיעים לסופם רק כאשר כפילו בן האדם נהרג באחד ממסעות ההרג, והדורבן מחליט להפסיק לזרוע מוות ושואף להקים משפחה ולחיות בשלום.

באופן לירי דווקא סוף הספר, הרווי רציחות ודם, מביא מעט נחמה. "ביום שני השמשי הזה", אומר הדורבן, "מתחשק לי לקבל החלטות לטווח ארוך, להסתכל בעתיד באופטימיות, לצפצף על המחר... מי שברא את היקום כנראה הבין שהייתי רק קורבן של המנהגים של תושבי הארץ הזאת".

מי מאיתנו אינו קורבן של המנהגים של תושבי הארץ - כל ארץ - הזאת? זהו סיום אוניברסלי שמזמין התבוננות על עצמנו, על מקומנו בעולם, על משמעותה של הפוליטיקה, ועל האחריות שלנו בתוך הפוליטיקה הזאת.

דה-קולוניזציה לתודעה

ב-1986 פירסם הסופר הקנייתי, נגוגי וה ת'יונגו, את ספרו "לעשות דה-קולוניזציה לתודעה: הפוליטיקה של השפה בספרות האפריקאית", ובו הצהיר שמאותו רגע ואילך לא יכתוב עוד באנגלית אלא רק בגיקויו, שפת אמו. הוא הסביר, שהנשק האימפריאליסטי המסוכן ביותר הוא התרבות, והוא מסוגל "להשמיד את האמונה של האנשים בשמותיהם, בשפות שלהם, בסביבה שהם חיים בה, במורשת של המאבק שלהם, באחדות שלהם, ביכולות שלהם, ובאופן אולטימטיבי, בעצמם. זה גורם להם לראות את ההיסטוריה שלהם כשממה של חוסר-הישגים, ובכך גורם להם לרצות להרחיק את עצמם משממה זו".

כדי להילחם באימפריאליזם התרבותי, טען וה ת'יונגו, אנשים חייבים ליצור ספרות ותיאטרון בשפות האם שלהם. הוא בעצמו, לאחר שפירסם כמה ספרים ומאמרים באנגלית, פירסם יותר מ-20 ספרים ומחזות בשפת האם שלו, נשא הרצאות בגיקויו בכנסים אקדמיים בצפון אמריקה, ואף הוציא לאור בניו יורק כתב עת מדעי שכולו בשפת הגיקויו.

שלוש שנים לאחר צאת ספרו של וה ת'יונגו, פירסם צ'ינואה אצ'בה, הסופר הניגרי שספרו "Things Fall Apart" נהפך עם פרסומו ב-1958 לקלאסיקה הפוסט-קולוניאלית הראשונה והחשובה ביותר, ספר בעל כותרת דומה: "הפוליטיקה והפוליטיקאים של הספרות האפריקאית". הוא כפר בטענתו של וה ת'יונגו, שהבריטים השליטו את השימוש באנגלית בבתי הספר באפריקה, וטען שלמעשה היו אלה האפריקאים שביקשו ללמוד את השפה. יתר על כן, אצ'בה כתב שהוא רוצה לכתוב באנגלית לא בגלל שהוא רוצה לכתוב עבור האנגלים - אלא בגלל שהוא רוצה לכתוב עבור הניגרים, שמדברים יותר ממאה שפות שונות, ואילו האנגלית היא השפה היחידה שמחברת ביניהם.

וה ת'יונגו חזר בסופו של דבר לכתוב באנגלית, אך הסערה שהוא עורר המשיכה להתחולל בשדה הספרות האפריקאית הפוסט-קולוניאלית עוד שנים רבות. במבט היסטורי אפשר לראות שאכן התחוללה תזוזה באופן שבו אינטלקטואלים ומבקרים מתייחסים לכתיבה פוסט-קולוניאלית בשפה הילידית, בעוד שחלק מהמבקרים מאמינים שזה פשטני מאוד להתייחס לשפה הילידית כבעלת כוח חתרני, ואילו האחרים מדגישים את האופן שבו סופרים מחוץ לצרפת, ובמיוחד מבנקו, מעשירים את השפה והספרות הצרפתיות.

ייחודו של מבנקו הוא בכך שיצירתו מוכיחה כי אפשר לכתוב בשפה אירופית אך להישאר נטועים במסורות הספרותיות האפריקאיות. מסורות הסיפור האפריקאי מתאפיינות בהתייחסויות לחיות, לרוחות, לאלים ואלות, לכוחות על טבעיים ולאבות הקדמונים, בצד שימוש תדיר בשירה, מוסיקה ומחול. מאפיינים אלו קשורים זה בזה: הרוקדים עוטים מסכות של חיות, השרים מזמנים את האבות הקדמונים, החיות מלמדות שיעור בהלכות מוסר, וכן הלאה.

המסורות הספרותיות האפריקאיות נותנות עדיפות למסורות הסיפור שבעל פה, ואכן, "זיכרונותיו של דורבן" מצליח להיות טקסט שבעל פה וטקסט כתוב בעת ובעונה אחת. מבנקו יודע שהוא חייב את דמיונו למסורות הסיפור שבעל פה, ולכן הוא שומר על הקצב והמרקם האפריקאיים, בעיקר בזכות כתיבה שמדמה דיבור שבעל פה - סימן הפיסוק היחיד שמופיע לאורך הספר כולו הוא הפסיק, שמדמה את הנשימה שחייבים לקחת בין משפט למשפט, אך לא מופיעה בו נקודה אף לא פעם אחת. בזכות הקריאה שמדמה דיבור מתפרץ, אפשר לשמוע בינות למלים את קולות הכפר, המתופפים והלמות כפות הרגליים של הרוקדים.

למי כוונה האלגוריה?

פרדריק ג'יימסון, התיאורטיקן האמריקאי החשוב, שנודע בשל כתיבתו על הפוסט-מודרניזם, פירסם ב-1986 מאמר שבו טען כי הספרות שמגיעה מהעולם השלישי היא בהכרח ספרות שמשמשת כאלגוריה לאומה. מאמרו עורר הדים בקרב הוגים פוסט-קולוניאלים והוגים מהעולם השלישי, שהתנגדו לאבחנה בין ספרות "עולם ראשון" ו"עולם שלישי", ויתרה מכך, טענו כי ג'יימסון כשל מלראות ספרות מהעולם השלישי ככזאת שיכולה לסמל רעיונות אוניברסליים.

מאז כתבו רבים כי כיום כבר אי אפשר לסמן קו ברור בין "מזרח" ל"מערב", "אירופה" ו"אפריקה" - ואולי מעולם לא היה ניתן. ההשפעות ההדדיות בין העולמות הן רבות ועמוקות, כפי שהראה הסוציולוג פול גילרוי בספרו "The Black Atlantic". "זיכרונותיו של דורבן", שכתוב כמונולוג של דורבן זקן הפונה אל עץ באובב עתיק, אמנם נטוע בנתיבים הספרותיים וההיסטוריים של הקונגו, אך העולם הספרותי התרחק מהבינאריות שאותה דימיין ג'יימסון; היום כמעט בלתי אפשרי להפריד בין המוצרים התרבותיים של שני העולמות. מבנקו אינו סופר קונגולזי, הוא אינו סופר צרפתי, הוא אף אינו סופר פוסט-קולוניאלי. הוא סופר.

אך למרות האוניברסליות, נדמה שבסופו של דבר מבנקו מסתכל על עצמו - סופר קונגולזי גולה שיושב בקליפורניה וכותב בספריו על הכפר האפריקאי הקטן. זהו קולו שלו הבוקע מפיו של הדורבן כשהוא אומר: "תמיד כולנו חושבים שארץ הניכר טובה יותר מזו שבה נולדנו, שהחיים במקום אחר נוחים יותר, ואני מדמיין לי את התקופה ההיא של נדודים גדולים, שבה המרחב לא היה מכשול, היום אף אחד לא היה נותן אמון בדברי המושל שלנו, איזה איש מנופח מהיגיון ומרוח בדעות קדומות יכול לתאר לעצמו שעץ, ששורשיו נטועים עמוק באדמה, יכול לזוז ממקום למקום".

Memoires de porc epic \ Alain Mabanckou

הד"ר נירית בן-ארי היא חוקרת פוליטיקה ותרבות



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו