בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"סימנים של גבר זר": מבוא לכלכלת התענוג

12תגובות

סימנים של גבר זר

מיכל זמיר. הוצאת כתר, 176 עמ', 92 שקלים

כחלק ממסע יחסי הציבור לספרה החדש מספקת מיכל זמיר לאחרונה מידה נדיבה של רכילות הנוגעת לרומן שלה עם ירון לונדון ולהרגליה הארוטיים. רכילות, לפחות מבחינה סוציולוגית, אינה דבר מגונה: היא מעידה על חיוניותה של המערכת שאליה היא מתייחסת. ויש דבר מה חצוף ומרענן באופן שבו זמיר חושפת מידע אישי בתוך השדה הספרותי בישראל, שגיבוריו שומרים בדרך כלל על מראית עין של מכובדות דיסקרטית ועניינית. זמיר שמה את עצמה - ולא את ספרה החדש - במרכז תשומת הלב; והיא עושה זאת גם בתוך הספר עצמו. המספרת ב"סימנים של גבר זר" אינה מעוניינת לייצר עלילה או מערך דמויות משכנע: היא מרוכזת בעצמה, והיא מבקשת להעמיד את דיוקנה העצמי במרכז היצירה, כמו גם במרכזו של השדה הספרותי המקומי.

וזה דיוקן של דמות יוצאת דופן: אירונית, בוגדנית, חריפה, חצופה, פלרטטנית, אינפנטילית וסקסית. המספרת היא אשה בשנות ה-40 לחייה, עורכת וסופרת שעדיין לא זכתה להכרה ולהצלחה ספרותית משמעותית. היא נזכרת ביחסים הרומנטיים בחייה, ובכלכלת הגומלין שהפעילה אותם והרסה אותם. היא התגרשה משלושה גברים, היו לה מאהבים רבים, ובאופן עקבי היא מסרבת לשתף פעולה עם הציפיות שמופעלות בתוך מערכת היחסים הזוגית: הגבר מפרנס את האשה היצירתית, והיא בתמורה צריכה להכיר לו טובה, דהיינו לממש את תפקידיה המסורתיים: להיות נאמנה, להביא ילדים, לתחזק את הבית ולעשות מאמצים כדי לשמר את גחלת היחסים הרומנטיים והמיניים בתוך המשפחה.

צילום: דניאל צ'צ'יק

אולם הגיבורה ממאנת למלא את חלקה. כשהיא מספרת על מקומו של הכסף בתוך הזוגיות - ולכסף יש תפקיד חשוב במערכת יחסים זוגית, שלעתים קרובות מובלע בספרות הרומנטית - היא מציגה את פרשיות הנישואים שלה כעסקאות, שבהן מעורבות זו בזו כלכלת הרגש והכלכלה החומרית. "נשים מסוגי", כותבת המספרת-הסופרת, "שכישורי הפרנסה שלהן מוגבלים ביותר ומשום כך הן מיומנות מאוד במלאכת הפיתוי, נגזר גורלן". מלאכת הפיתוי הראשונית היא נלהבת, יצירתית ושוקקת; הזוגיות שבאה אחריה היא מנוונת, סתגלנית, עצלה וצפויה מראש. החיים כ"אשה מוחזקת" דלים בתשוקה, ולכן המספרת אינה יכולה לגייס את הארוס הדרוש לכתיבה מתוך תנאי החוזה של נישואי הנוחות. כדי ליצור, דרושים לה פלירטוטים, מאהבים וכיבושים והיא זקוקה לפיתוי, לסכנה ולסוד הבגידה. אל מול התנועה הזאת, סם החיים והיצירה, ניצב הצורך ביציבות הכלכלית. לכודה בגורלה, כמעט בעל כורחה, האשה הכותבת מפרקת את נישואיה באמצעות רומן חדש ומלהיב, שמצית את הדמיון ואת משאבי הדמיון, רק כדי להישאר שוב נטולת חסות, שוב לא מסוגלת - בשל עול הפרנסה - להתפנות לכתיבתה.

כל המבנים הפוליטיים והרטוריים שמסתירים את מעגל הקסמים הזה - פמיניזם, ניסיון חיים, למידה מטעויות, התבגרות וחניכה - מפורקים בשנינות ב"סימנים של גבר זר". הטון של המספרת סורר ועצמאי, ואפשר לזהות את ההשראה של מישל וולבק בחריפות הנונשלנטית, הפטפטנית, שבה היא מתארת רגעים של תסכול, העמדת פנים ורעב יצירתי וארוטי שמתקיימים בשגרת הנישואים; את "הזעם שלי על הצביעות, על השקרנות, על העמדת הפנים, על העולם שעשוי שתי קומות, בקומה הראשונה אנשים עושים את מעשיהם, בקומה השנייה כולם עסוקים בזיונים". היא מסורה לאידיאל של קיום בוהמי, אוטונומי וייצרי, שמכוון לפתות, לרגש, לדמיין את עוצמתה של הצלחה ספרותית מסחררת או של יכולותיו הבלתי מוגבלות של כוח הפיתוי שלה.

אולם המסירות לכלכלת התענוג גובה מחיר. אין בה כוח של יצירה אקטיבית, אלא רק של טקטיקות הימנעות: הימנעות ממשפחה, ממחויבות, מהמשכיות, וגם מהסיזיפיות השוחקת, היומיומית, של מלאכת הכתיבה. היא שוללת מהמספרת את היכולת לומר "היינו פעם נשואים. היינו פעם בעל ואשה", ולהתכוון לכך באמת ובתמים; וגם שוללת את יכולתה לומר "אני סופרת. זו העבודה שלי", ולהתכוון לכך באותו האופן.

הספר הוא מופע של דמות אחת; הוא נסמך באופן מלא על הכריזמה שלה. הרגעים שבהם מעלליה והגיגיה של הגיבורה מעייפים מעט, הם אלו שבהם היא יוצאת מגדרה כדי לייצר את הכריזמה הזאת, לעתים במאמץ של התחנחנות או גחמנות יתר. המספרת מבקשת לכבוש בקסמיה את הקוראים, והיא משתמשת בטקטיקות הפיתוי שבאמצעותן היא כובשת את הגברים שעוברים בחייה. יצירת הרושם של דמות נטולת מאמץ, סוררת ונונשלנטית, היא בדרך כלל מלאכה מתישה, והמספרת - בתוך הרומן, אבל גם מול הקוראים שלה - מודעת לאופן שבו הפיתוי נהפך למטלה מיוזעת. "אני עולה על גדותי מרוב ייחודיות ומקוריות", היא מספרת על שיטות הפיתוי הכפייתיות שלה, "ומאיימת להטביע את הסובבים אותי כולם". וכשהיא כותבת לאחד המאהבים מכתבים באי-מייל, שנואשים לשמור על הפנטסיה ועל התשוקה שניצתה ביניהם, הם "עורגים ומתחכמים ומוגזמים לעילא", רוויי שקרים והגזמות, נטולי כנות. וכך גם לשונו של הרומן, שמפלרטטת עם הקוראים בעזות מצח, בשנינות, ולעתים גם בנואשות סמויה, כדי לאשר את יכולות הפיתוי הארוטיות והספרותיות של מיכל זמיר, ולכרוך אותן זו בזו.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו