בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"זה המקום": קרוב אצל עצמו

קיום המצוות הוא חלק מעלילת ספרו של אהוד בנאי, ולפעמים נדמה שהוא המניע לכתיבתו. כאילו הוא מבקש לומר: הנה, הכל נשאר כשהיה. ובכל זאת, משהו עמוק השתנה

8תגובות

זה המקום
אהוד בנאי. הוצאת כתר, 186 עמ’, 94 שקלים

אולי כדי להרחיק עדות בדיעבד, שמא כדי להסיר ספק, נמסר במפורש על גב ספרו החדש של אהוד בנאי כי הסיפורים שבו “משלבים זיכרונות ופרוזה, אוטוביוגרפיה ובדיון”. זה ערפול קצת משונה בנסיבות האלה הואיל ומחברו של “זה המקום” כלל אינו מנסה להסתתר בגוף היצירה, נהפוך הוא: נוכחותו מוחשית, מעוררת אמון וממלאת את קווי המתאר של דמות הגיבור, שמסתובב לאורך כל הספר עם הביוגרפיה והפרסונה שלו.
ומזל שזה כך, שאי אפשר ואין גם צורך להפריד בין הסופר למספר, לפחות בשביל אלה המטפחים היכּרוּת עמוקה של יותר מ–20 שנים עם האמן, אישיותו ויצירתו. להם מזומן בספר הזה אוצר בלום וטמונים בו לא רק מכמנים מהסוג שהם מקווים למצוא, אלא גם מהסוג שלא עולה בדעתם שימצאו. מה גם שהקורות והמוצאות את בנאי במשך חייו מהדהדות בכל אשר יכתוב, ולפיכך ליסודות האוטוביוגרפיים יש בבירור ב”זה המקום” תפקיד קריטי: הם ממלאים את הרווחים בין הידוע למשוער ומספקים את נקודות האחיזה והמשען הדרושות לחוויית ההתמסרות. כל אלה ביחד עם המבט הזה שלו, שרואה כל הזמן מבפנים ומבחוץ, מקרוב ומרחוק תוך שהוא משגיח בהווה, וקולו, מוכר ומהלך קסם, שיש לו ניגון, שקט ומהורהר, משלו.

אז אפשר, לפיכך, לקרוא את סיפורי “זה המקום” גם כפרקים נבחרים באגדת חייו המרתקת של אהוד בנאי או כרומן אוטוביוגרפי, והקריאה הזאת איננה - ולו לרגע - ממעיטה מההישג הספרותי המרשים של המחבר. בנאי ניגש לכתיבת פרוזה כמו שהוא ניגש לכל דבר: הוא בן אדם יסודי. ספרו הראשון, “זוכר כמעט הכל” ‏(כתר, 2001‏) חביב הקהל והמבקרים הלך בקטנות והעביר אותו את הנהר מהשירים אל הסיפורת. בספר השני, כבר ניכר כי גיבש לו את קולו, והפרוזה שלו משובבת ומתכתבת עם הטקסטים המולחנים. ואפשר גם לומר שהוא ממציא - כפי שעשה לאורכה של קריירה מוסיקלית מפוארת - ז’אנר משלו ‏(או שאולי בעצם בנאי הוא ז’אנר בפני עצמו?‏) כי מי אם לא אהוד בנאי מסוגל להיכנס לטריפ משובב הנפש הזה, שמתואר ב”גן העלייה השנייה”, הסיפור הפותח את הקובץ, שבו הוא מתחקה, בין השאר, אחר פרשת חייו של נח נפתולסקי, גיבור נערץ־נשכח, אפוף מסתורין מימי העלייה השניה. בחברת בעל החלומות נפתולסקי, המספר, כך נדמה, מוצא בנקל את עצמו. כמותו הוא נמשך להיות נזיר סגפן ומתבודד בחיק הטבע, שם יוכל לכתוב שיר אהבה לילדה חיוורת ‏(אומרים שזה נכתב לרחל המשוררת, ובנאי מגלה שיוסף חיים ברנר לחש מדי פעם “יפה, יפה” בעת שקרא אותו‏) ולעבוד באדיקות את הקרקע. מתווה העלילה בסיפור הזה - מלאכת יד מיומנת של אריגה ופרימה - שחוזר על עצמו לאורך הספר מעניין פה במיוחד יחד עם יכולת הריחוף מעל תהומות בזמן וקצב אטי מדוד. בנאי כותב בדיוק כמו שגיבורו משוטט בנבכי העלילה, מתוך מצב תודעה ערני־חולמני, נד ממקום למקום, מזיכרונות לפירושים, להקשרים החבויים שנשכחו או התבהרו לפתע במרוצת השנים. כך, בפשטות ומבלי להיזדקק למניפולציות זולות, הוא יוצק את התחושה שאם נתאזר בסבלנות ובפתיחות, נוכל ממש להשקיף מבעד לעיניו ולהיווכח יחד אתו במופעים הנמשכים להרף עין של רגעי קסם הפזורים ומתנוצצים פה ושם באבק היומיום, במקום לחפש זיקוקים בכל מקום.

אז בנאי המבוגר חוזר אל בנאי הצעיר, שיצא לפני 35 שנים בעקבות נפתולסקי, בתקווה למצוא את עצמו. המסע שמתחיל בגבעתיים, הוביל את גיבורו לשוטט בגליל בדרכים שמובילות מי יודע לאן. הוא מצא תעסוקה כרועה כבשים בפינה נידחת, התחבר עם אנשים תלושים שלא שכחו מה זה להיות בני אדם וקרא לסירוגין לאור העששית ב”אנשי נבו” של שמעון קושניר וב”אות הברית” של רבי נחמן. את רגע האמת, שמתפקד גם כקריאת ההשכמה, מצא המספר בחוות כנרת הנטושה של אמצע שנות ה–70. “לפתע נתקפתי עצבות ועייפות, ושאלתי את עצמי מה בדיוק אני מחפש במקום הרפאים הלוהט והקודר הזה. צעירים בגילי בונים קריירות והולכים לאוניברסיטה או מתחתנים וקונים דירה ומביאים ילדים, ואילו אני משוטט במקום שכבר לא קיים, בעקבות סיפור שהיה או לא היה”.

מוטי מילרוד

איך זה נגמר בסוף כולם יודעים: העלם האבוד שתלתליו צימחו פרא מתחילת הספר, אשר חיפש את תכלית קיומו בכל מיני זירות עבר נטושות, הפך ברבות השנים לאיש משפחה וליהודי שומר מצוות. זהו לא מהפך בעלילה - לא רק משום שאלו עובדות פרוזאיות - אלא כי קיום מצוות היהדות שבו שקוע בנאי הוא חלק אינטגרלי מהעלילה, ולפעמים נדמה שהוא המניע לכתיבת הספר. כאילו הוא מבקש לומר: הנה כך, הכל נשאר כשהיה, גם אחרי המהפך. ובכל זאת, משהו עמוק השתנה. כמו הגיבור שלו, המוליך את ששת הסיפורים, שאת האופן שבו הוא השתנה במרוצת השנים הוא חוקר בעיון - וגם הוא, חרף כל התהפוכות, נותר קרוב אצל עצמו.

“האם אני הוא אותו האיש?” שואל המספר את עצמו ב”גליל בלב ים”, הנפתח בדואר אלקטרוני שהגיע ב–2006 מרעיו לנדודים, שאיתרו אותו דרך האינטרנט ומבקשים לדעת אם הזמר המפורסם באתר שאליו הוביל מנוע החיפוש הוא אכן האיש שהיה אתם בכרתים בקיץ 1977. “במובנים רבים כן”, עונה בנאי לעצמו המהרהר, “וגם אם לא, משהו מהאיש הזה עדיין חי בתוכי”.

האיש הזה שחי בתוכו מביא אותו לטבריה שנתיים מאוחר יותר, גם כדי להיזרק אחורה בזמן אל הטיול שלפני הגיוס באוגוסט של 1971, שתועד ביומן בכתיבה נוסח קרואק. הסיפור “טבריה” מציע חוויה של תנועה מתמשכת בזמן שכמו עמד מלכת. בנאי יושב במלון ומביט מהחלון על הכנרת שגשמים ניתכים עליה וקורא ביומנו. חוויית החופש הביטניקי עם פס הקול המשגע ומעורר הנוסטלגיה, שבוקע מהרדיו בכל מיני תחנות שבדרך, מתערבבת במזמורי התפילות ובמחשבות שתופסות אותו, בדרך מהמלון לבית הכנסת, בשעה שהוא מתהלך ברחובותיה הריקים של העיר.

מתוך הצלילה אל הבאר של הזמן האבוד ראוי לשלות שכיית חמדה נוספת - “הצריף”, שבו מגולל המספר, בפרוזה מזוקקת, כרוניקה שוברת לב של התפרקות נפשית בעת השירות הצבאי, באווירה של פסיכדליה־קיבוצניקית בצל מלחמת יום הכיפורים. ביכולת תיאור מהפנטת הוא חוזר אל הטראומה בענייניות וללא דרמה מיותרת. ומתוך שהוא לוקח את המרחק הנחוץ לו כדי לבחון את תקופת הזמן ההיא שבה הכל השתגע - אפשר לראות שאף על פי שהוא האאוטסיידר בסיפור הזה ‏(ובעצם, בכל מקום‏) - עדיין, זה לגמרי לא רק הסיפור שלו.

רוב הזמן שורה על “זה המקום” חיוך דק, מפויס וממזרי של מי שכל מה שאנושי לא זר לו. בלשון המעטה שמרצדת בה ספקנות יהודית בריאה, היא לשד ההומור שברוך השם התברך בו מחבר הספר. הקריאה ב”סגן הגבאי”, שמגולל את סיפור מערכת היחסים שהתהוותה בין בנאי לגבאי של בית הכנסת השכונתי, שמייעד אותו לרשת את מקומו לאחר פרישתו, ממש עשתה חשק להצטרף לבית כנסת שבו בנאי משמש גבאי. הוא בפירוש עושה שירות מעולה ליהדות, בדיוק כמו שעשה למהפכה ההיפית, לרומנטיקה ולרוקנרול בעברית.

“צו קריאה”, המלנכולי לעומתו, מתעד שירות מילואים בחורף של 1988 של זמר שכבר מתחיל להיות מוכר, המיטלטל על קו המוצבים בצפון, שאף פעם לא תתפסו אותו עושה סיפור מעצמו. כה נחמד להציץ מהצד שלו באהוד בנאי של שנת 88’, זה שפורץ לתודעה, שאנשים מתחילים להכיר אותו, קצת מ”מאמי” וקצת מ”הפליטים”. ששומע את מיכל ניב ברדיו. בנגיעות קטנות, כאילו אגביות, הוא פורט משהו מרגשותיו הסותרים, שלא אחת מבצבצים, ביחס למרדף אחרי אהבתו החמקמקה של הקהל.

אהוד בנאי, כפי שהוא עצמו היטיב לתאר זאת, ממשיך לנסוע. הספר שלו מתקבץ באופן טבעי אל מכלול יצירתו ועומד לגמרי ברשות עצמו. ברטרוספקטיבה, אחד ממצבי התודעה החביבים עליו, “זה המקום” מתיישב בול. מרכיב אינטגרלי בדיאלוג המתפתח, מתגלגל ומשתכלל של בנאי עם עצמו, כמו שהוא לעצמו. דיאלוג שבכפוף למסורת אף פעם לא מבטל את זמנו היקר של מי שמקשיב לו, שמצדו, קורא אותו ומתכתב עם עצמו ומבין את מה שנחוץ לו להבין על הגיבור שלו.

הרומן האחרון של נילי לנדסמן, “בטוב וברע”, ראה אור החודש בגרמנית בהוצאת איישבורן



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו