בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"הילד הקטן": סיפור קטן־גדול

זהו ספר שנכתב בסולם מינורי, קורע ברגישותו ובכנותו השקטה את עור התוף של הנשמה. מין רצף אסוציאטיבי של זיכרונות, אשליות וגעגועים

תגובות

הילד הקטן
פיליפ לברו. תירגם מצרפתית: משה מרון. הוצאת ספרית פועלים, 239 עמ’, 89 שקלים


בגיל 54, עם רזומה מרשים כסופר, משורר, עיתונאי, יוצר דוקומנטרי, איש רדיו ומפיק סרטים, החליט המולטי־טאלנט פיליפ לַבְּרוֹ שגם לו היתה ילדות הראויה לספר. “הילד הקטן”, שיצא לאור ב–1990, אמנם אינו אוטוביוגרפי במוצהר, אבל לא צריך דמיון פורה כדי לנחש מהיכן שאב את השראתו, כבנם של חסידי אומות העולם, שהתבגר בצרפת של מלחמת העולם השנייה. המדיום המתווך בין “הילד” למבוגר הכותב הוא בלִיל זיכרונות שליקט עם ששת אחיו ואחיותיו לאלבום משפחתי ב”וילה” הפסטורלית בדרום צרפת: “רישום חסר סדר של המצאותינו, הרפתקאותינו, שטויותינו, בדיותינו ואגדותינו”.

לילד בסיפור אין שם, אבל יש לו דמיון חולמני וכושר המצאה, ש”רואה דברים במקום שאין כלום”. ילד קטן ורגיש, שמתבונן בעולם המבוגרים בעיניים קרועות לרווחה; לשווא מנסה להבין את כללי המשחק, באופן הנהדר הזה שבו ילדים קולטים משמעות של משהו במידה מספקת, בלי לרצות להתעמק בפרטיו. כך, למשל, אחרי הכיבוש הנאצי, הוא מבין שכל מיני זרים מוזרים המתארחים בביתו הם לא באמת “גננים”, או עוֹבדות משק בית ש”אינן יודעות לאחוז מטאטא”, אף על פי שהוא אינו ממש טורח לברר מה תכלית שהותם של האורחים, שחלילה לא תִיפָּגַע שגרת ילדותו הקסומה. שהרי בשביל הילד הקטן הכל חידה ופלא, ולפיכך אין מרחק רב בין צלילן טעון הסוד של מלות מפתח כמו “פליטים”, “נטישה”, “אסון” ו”שביתת נשק”, לבין דמיונו הבלתי נלאה, שהופך גנים סתמיים ליערות אפופי מסתורין ועתירי אוצרות סמויים.

מהר מאוד מבין גיבורנו שלא הכל טוב ביציאה מגן העדן של ילדותו. יחד עם גדילתו של הגוף, גדלים גם האפרוריות, המגעים הנתעבים, הכישלונות וההתפשרויות, הוויתורים הקטנים ובעיקר המבוכה אל מול פשר הדברים. לרגע הוא מרוגש ונסער מפוטנציאל העונג הטמון בגופו המתפתח, אך בו בזמן מתקשה להיפרד מהתמימות, שהרי מבעד להתרגשויות כאלה אתה חוצה את המעבר ההוא שמגדירים אותו במלה “לגדול”. כך עם מוריל, שכנתו הקטנה והמניפולטיבית, שלמול תחנוניה ודחיותיה היה “גולמני ואחוז מבוכה בל תתואר”. כך עם גברת בלז, מעצבת הכובעים הרווקה, שעוררה בו ריגושים שהסעירו את לילותיו ‏.

התוצאה היא ספר שנכתב בסולם מינורי, כאילו בלי צורך להישמע, אבל קורע ברגישותו ובכנותו השקטה את עור התוף של הנשמה; מין רצף אסוציאטיבי של זיכרונות, אשליות וגעגועים המצליבים את האינטימי עם האוניברסלי, בצומת שבו ההיסטוריה משבשת את חיי האדם.

במישור ההיסטורי חוזר לברו אל אחד הפרקים המבישים בדברי ימיה של צרפת. בוודאי האומה הצינית וחסרת הבושה בתולדות העמים, שחרתה על דגלה את ערכי החירות, השוויון והאחווה; ושהוציאה מתוכה את אחד ממשטרי הדיכוי הספונטניים והנלהבים בחסות הכיבוש הנאצי, אף על פי שאם תשאלו אותם היום אז כולם היו רזיסטאנס ‏(לשיפוצו של העבר תרמו גם סופרי פוסט־המלחמה הצרפתים, שמרביתם הצטרפו לניפוח מיתוס ההתנגדות, למעט יחידי סגולה כמו הספר “עפיפונים” המקסים, של רומאן גארי, וכמו ספרו הנוכחי של לברו‏).

העובדות מלמדות כי רובו המכריע של העם הצרפתי הרים ידיים. הערכות המספרים נעו בין 4–10 מיליוני פליטים, שבעקבות הכיבוש הגרמני, ביוני 1940, הפכו את כבישי צרפת לנחיל אינסופי של כל כלי עם גלגלים, לאלה שעוד התמזל מזלם לא לצעוד על רגליהם.
רבים עברו דרך עירו הקטנה של הילד ב”אזור החופשי”, על הכביש המוביל לספרד. חלקם מצאו מקלט בווילה, תחת חסותו של אבי הילד, משפטן רב מוניטין שפתח את ביתו לפליטי הצפון. “הוא חשב עצמו אנוכי”, מעיד הילד באהבת אין־קץ על אביו: מי שהיה אמנם אינדיווידואליסט מושבע וחסר אשליות לגבי טבע האדם, אך “כל חייו פתח את זרועותיו ואת דלתו ליתומים, למנודים, לבודדים ולאנשי השוליים”. בשנות המלחמה לא היסס לסכן את משפחתו, שאוימה על ידי משתפי פעולה צרפתים כי “היפה במחוות האדם, הושטת יד לנדכא”. בד בבד דאג לשמר את שגרת חייהם המאושרים של רעייתו וילדיו, שאותם השביע לא לשכוח לעולם כי פקידי ממשלה צרפתים הם שהעלו את בן חסותו היהודי על הרכבת.

האמת היא שכל מלה נוספת תעשה עוול לסיפור הקטן־גדול הזה, שהוא יפה ואופטימי, כמו שרק ילדים יכולים להיות, ולפעמים עצוב ואפל כמו שמבוגרים יודעים להיות, ולעתים סתם משעשע כמו ספר הרפתקאות, ופתאום גם מרגש וסוחט דמעות כמו הפי אנד הוליוודי. מה שמבדיל את “הילד הקטן” מעוד ספר זיכרונות הוא יכולתו הביפוקאלית של המספר להתבונן בילדותו, לא רק דרך עדשת ההתבוננות לאחור הבוגרת של לברו הסופר, אלא גם מבעד לעדשה הנתונה על עינו של הילד שמעולם לא חדל להיות - לא רק מבחוץ אלא ממש מבפנים. לעשות מעשה פרוסט ולשמוע שוב את צלילם החרישי של צעדי אביו במסדרון, להתענג על קול שירתה “הטהור והנערי” של אמו הצעירה, ולראות שוב את “המצוקה בעיני הילדות היהודיות הקטנות ששהו בלילה בחדר הכביסה ושלא שבנו לראותן עם בוקר”.

על פניו, אלה זיכרונות פרטיים בעליל, אבל כאלו שיחזירו כל קורא לילדותו האבודה באשר היא, ולו רק ברמת התחושות, כי “ילד גם כשהוא לא יודע כלום הוא חש תמיד הכל”.

Le Petit Garcon/ Philippe Labro



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו