בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"משהו כיפי לכאורה": פחד ותיעוב בספינת האהבה

דיוויד פוסטר וואלאס בכתיבתו לא הולך עם הטקסט אלא פונה נגד הטקסט ונגד השפה. הוא שולף את הפחדים והמפלצות, מכניס אותם לתוך עצמו ומעמיד אותם מול הקוראים, ובזה מתבטאות המסירות והתשוקה שלו כלפיהם

20תגובות

משהו כיפי לכאורה שלא אחזור עליו לעולם
דייוויד פוסטר וואלאס. תירגמה מאנגלית: אלינוער ברגר. הוצאת הקיבוץ המאוחד, 119 עמ’, 74 שקלים

השבוע האחרון היה לי קשה במיוחד. לא בגלל הילדה בת השנתיים, אלא בגלל שכבר שבוע אני מכלה כל דקה פנויה שיש לי במצוד אחר בית משפחה של אנשים קטנים, הצעצוע “ליטל פיפל פאמילי האוס” של חברת “פישר פרייס”, וינטג’ משנות ה–80, במצב טוב. אם גדלתם בשנות ה–80 או ה–70, אתם בטח מכירים אותו: בית בצבע תכלת עם גג צהוב, פעמון בדלת וגראז’. נכנסתי לאמביציה לקנות אחד כזה והשיטוטים באתר המכירות הפומביות אי־ביי, והניסיון להבין את מערכת התמחור המורכבת להדהים של צעצועי ה”ליטל פיפל” מכלה את כל זמני. משהו כמו שלוש שעות ללילה. מתחוור שאם קונים אחד במצב של “כמו חדש”, מינט קונדישן, מקבלים את הכל: בובות עץ חמודות של אבא אמא וילדים, וכמובן הכלב האיקוני עם הקולר אדום, כיסאות מטבח ומיטות, כל זה ואת הבית במצב טוב, פלוס קופסה. אבל זה עולה משהו כמו 300 דולרים, וזה נראה לי קצת מופרז בהתחשב בכך שאין לי כסף וגם אין לי שום עניין בקופסה. הקופסה היא לאספנים ואני לא רוצה לשמור את הצעצוע הזה על מדף גבוה לתצוגה. אני רוצה שהבת שלי תשחק בו, בדיוק כמו שאני שיחקתי בו אי שם בסוף שנות ה–70, במה שקשה לתאר כאחת התקופות המאושרות בחיי. אבל מתברר שהיו לה גם יתרונות. הצעצועים היו ממש יפים.

אגב, “פישר פרייס” מייצרים עד היום את בית הבובות “ליטל פיפל”, הייצור שלו לא פסק, אבל הוא כבר נראה אחרת לגמרי. האנשים הקטנים הפכו שמנמנים ופלסטיקיים, וכשמניחים אותם בגומחות שנבנו לכבודם הם עושים המון רעש. וזה נראה לי כמו בערך הסיפור של מה שקורה בספרות העכשווית.

אבל כמובן שלא אצל דייוויד פוסטר וואלאס.

האובססיה החדשה הזאת שלי מאפשרת לי להתחמק כמובן ממחשבה על דברים אחרים, קצת יותר הרי גורל, כמו למשל, מה אכתוב על פוסטר וואלאס. כי הכל נשמע לי כמו קלישאה: הסופר הכי טוב שקראתי, גאון, מדהים. אני לא מסוגלת לקלף מלבי את המלים שיביעו באמת את מה שאני מרגישה כלפיו. וגם, ואת זה דייוויד פוסטר וואלאס, קורא שקדן של “הדרמה של הילד המחונן” מאת אליס מילר, בוודאי היה מעריך: במקום שאני אתמקד במה שבאמת קורה אצלי בפנים כשאני קוראת אותו אני מתעסקת במה תהיה ההשפעה של מה שאגיד עליכם. אני בודקת טקטיקות. אולי אני צריכה לצאת מצחיקה. הכי טוב לצאת מצחיקה קצת.

ויז'ואל פוטוס/קורביס

אז הנה הדבר הכי מצחיק שיש לי להגיד. זה כמובן משהו שהוא עצמו כתב בספר החדש שלו שתורגם לעברית “משהו כיפי לכאורה שלא אחזור עליו לעולם” - שתורגם לעברית על ידי אלינוער ברגר בכישרון וחן רב ‏(אף שבעיקרון היה נראה לי שהמשימה הזאת היא בלתי אפשרית ובטח כיפית רק לכאורה‏).

הספר מספר על מסע של אוניית תענוגות ענקית בסגנון “ספינת האהבה” לאיים הקריביים. והציטוט הזה הוא מתוך הערת שוליים 122 שבספר, ומתחיל מסעיף ד’ שלה ‏(וואלאס אהב מאוד הערות שוליים, לא סתם אהב, הוא הפך אותן לז’אנר בפני עצמו, וככה הוא מספר שהוא הפר את כללי הנימוס של תה מִנחה אלגנטי: “ד. הנחת כ–100 גרם של מה שנראה כקליעי תחמושת שחורים ומבריקים על קרקר לבן גדול והכנסת הקרקר בשלמותו לפי; ה. שנייה לאחר מכן, לבישת הבעת פנים שנאמר לי כי אפילו לפי הפרשנות הנדיבה ביותר היתה לא אלגנטית; ו. ניסיון לענות בפה מלא כשגברת קשישה מעברו האחר של השולחן, עם מצבטיים וכפפות צהובות ושפתון על השן החותכת הימנית, אמרה לי שזה היה קוויאר בַּלוּגָה, וכתוצאה מכך ו1. פליטה של כמה וכמה פירורים ומה שנראה כבועה שחורה וגדולה, וכן; ו2. פליטה מעוותת של מלה שנאמר לי כי נשמעה לכל השולחן כקללה גניטלית; ז. ניסיון לירוק את כל הגוש הרירי המגעיל שאינו ניתן לתיאור אל תוך מפית נייר דקיקה במקום לתוך אחת ממפיות הפשתן החסונות הרבות, שאת תוצאותיו אני מעדיף שלא לתאר בפירוט מעבר לאמירה שזה היה מצער; וכן ח. הבעת הסכמה כשהילד הקטן ‏(בעניבת פרפר ואני לא צוחק מכנסי טוקסידו קצרים‏) שישב לידי קבע שקוויאר הבלוגה הוא ‘איכסה’ באמצעות ביטוי ספונטני ובלתי שקול שהיה, הפעם באמת ובאופן שאין לטעות בו, קללה גניטלית”.

אפילו הצעצועים היו בעייתים

עוד טקטיקה שחשבתי עליה היא לצאת קצת ידענית ולספר על דברים אחרים שלו שקראתי שעדיין לא תורגמו לעברית. למשל הממואר הנפלא על חייו כמתבגר אלוף טניס, שאפשר למצוא ברשת באתר של המגזין “הארפרס” ונקרא “Tennis, Trigonometry, Tornadoes: A Midwestern boyhood”, או לספר על הסיפור המדהים הראשון שכתב, אחרי שהתחיל לקחת את הכדורים הפסיכיאטריים ומדבר על התחושה של להיות חייזר. או המאמר על קפקא. או על דייוויד לינץ’. או על הספר האחרון שלו, שלא השלים, “The Pale King”, שיצא רק אחרי מותו ‏(טענה רווחת בקרב קוראיו המסורים של וואלאס גורסת שהספר האחרון שלו הרג אותו‏). יש כמובן גם הסבר פרמצבטי: יש דיווחים שגם השינויים בכדורים נוגדי הדיכאון שלקח הורידו אותו ביגון שאולה, אבל הספר שכתב היד שלו נח על שולחן העבודה בחדר שבו עבד, כשמנורת השולחן מאירה עליו ביום שהוא התאבד, הוא נפלא. הסיפור על הנער המזיע הוא המועדף עלי עד כה. מי שיציץ בתצלומים של וואלאס יגלה בסיפור הזה סיבה אפשרית לבנדנה הנצחית שהוא חבש, אם כי וואלאס עצמו גרס שהוא פשוט צריך משהו שיעזור למוח שלו לא להתפוצץ. אגב, זה הספר היחיד בחיי שאני מתקשה לסיים. אני קוראת רק פרק אחד בכל פעם כי כל פרק לעצמו מכביד עלי מדי, אינטלקטואלית ורגשית. כל פעם הברקה. כל פעם בול פגיעה. אבל אולי הסיבה האמיתית שבגללה אני קוראת את הספר הזה כל כך לאט היא שזה הספר האחרון שלו שנשאר לי לקרוא, ואני מפחדת שאני יודעת את הסוף.

אפשר גם לדבר על “ראיונות קצרים עם גברים נתעבים”. עם הסיפור היפהפה הזה בהתחלה, שבו הילד בן המצווה מהסס לקפוץ מהקרש של המקפצה הגדולה לבריכה, כמה פעימות לב קצרות שמתמשכות על עמודים ארוכים; או הסיפור המבריק בסוף על הבחור שמתאהב בבחורה מכיוון שהיא הצליחה לראות את המצוקה של האנס שלה, וככה להבריח אותו; ויש כמובן הסיפור הידוע לשמצה, “התאבדות כסוג של מתנה”, שמעניק ילד מחונן לאמא שלו הפרפקציוניסטית. כן, אני חוששת שגם לדייוויד פוסטר וואלאס לא היה קל בילדות. ואצלו אפילו הצעצועים היו בעייתים ‏(יש לו סיפור על איך ההורים שלו ניסו לשכנע אותו שהצעצוע שלו חי‏).

המוח במהירות האור

אבל בואו נחזור רגע לאחור ונדבר על מה שיש לנו ביד. הספר הזה, “משהו כיפי לכאורה” וגו’, הוא דרך מצוינת להתוודע לוואלאס. כי יש פער גדול בין הכתיבה הספרותית לכתיבה העיתונאית שלו. אם בספרים שלו הוא ניסה ‏(ודי הצליח‏) לשנות את פני הספרות, להמציא מחדש את הדף, המלה והמשפט, ויש בהם לפרקים רגעים מבריקים אך מיוזעים וכמעט בלתי קוהרנטיים; בכתיבה שלו לעיתון או בממוארים שלו יש משהו הרבה יותר נינוח. נינוח ככל שמוח שעובד במהירות האור יכול להיות. יותר נדיב ומצחיק. הוא מעיד על עצמו בספר שהוא צופה ומתעד מיומן, וזה אכן המצב. הספר יורה חצי ביקורת משוכללים שמופנים לכל כיוון בחברה האמריקאית, אבל יותר מכל - כלפי פנים. כלפי עצמו. הוא כמעט היפוכו של נרקיס: הוא מתבונן בעצמו, אבל רואה רק את המכוער והמבזה. הוא מעיד על עצמו בספר שהוא: “אגורפוב למחצה”, “פרנואיד למחצה” ‏(הנרתע מפני כרישים או אסלות בתי שימוש עם מערכת יניקה‏), “הכי מוזנח פה באונייה”, קורא ב”הרהורים יומיים של המאותגרים חברתית למחצה”, מפסיד לילדה קטנה בת תשע בשחמט ‏(בסיפור שנראה סלינג’רי לחלוטין‏), אוכל פירות ללא הרף, מתאהב בחדרנית ורוצה למות. “אני בן 33, וההרגשה היא שעבר הרבה זמן... אני מתחיל להבין איך ככל שהזמן יתפוס תאוצה הבחירות שלי יצטמצמו והתיסכולים יתרבו בצורה אקספוננציאלית עד שבשלב מסוים אגיע אל איזו הסתעפות אחת מתוך השפע המורכב של הסתעפויות החיים ושם אנעל ואתקע על אחד השבילים, והזמן יריץ אותי דרך שלבים של קיפאון ודלדול וריקבון עד שאצלול בפעם השלישית, ואאבק ללא הועיל, והזמן יטביעני. זה נורא. אבל מכיוון שהבחירות שלי נועלות אותי שם, דומה שהדבר בלתי־נמנע”.

ולמי שמחפש את המפתח לפיענוח הספר הזה, או את כל תחושת החרא שבחיים, או החיים בכלל הרי שאני מפנה אותו לעמוד 77 שבספר. אמנע מציטוטים. תתייחסו לזה כפיתיון ואזרוק רק את הכותרות: “חלק אמריקאי קדום שבי שמשתוקק לפינוקים”, “חלק התינוק הלא מרוצה שבי”, “חופשת הפנטסיה האולטימטיבית”, “הפנטסיה האמיתית כאן היא לא שההבטחה תקוים, אלא שאפשר בכלל לקיים הבטחה שכזו” וכמובן הכותרת המופתית והמתבקשת: “זין על הבודהה”.

סימונים בטוש זוהר

בשלב הזה זה כבר בוודאי ברור שהאובססיה שלי לדייוויד פוסטר וואלאס הכניסה אותי ללופ אינטרנטי הרבה יותר חמור מאשר החיפוש אחר בית הבובות של “פישר פרייס”. קראתי את רשימת עשרת הספרים שהוא הכי אהב ‏(“פחד גבהים” של אריקה גונג, “שתיקת הכבשים”, ואחד הספרים שהכי אהובים גם עלי “גר בארץ נוכרייה” של רוברט היינלין. ברשימה אפשר למצוא גם את טום קלנסי וסטיוון קינג - לא בדיוק מה שהייתם מצפים לו ממי שגדל על ברכיהם של ג’ון בארת ודון דלילו‏).

קראתי אפילו את הסילבוס בן שבעה העמודים של קורס הספרות שהוא לימד, יצירת מופת בפני עצמה, כולל אינספור הערות שוליים וגם רשימת ספרים וסיפורים חלומית ‏(בורחס, ג’מימה קינקייד, סאן צו, קארבר וסיפור נהדר של קפקא על פוסידון כפקיד ביורוקרטי של הים והגלים‏). בתחילת המסמך הוא מנסה לשכנע את התלמידים שלא להירשם אליו. “למען הגילוי הנאות ישנן כמה סיבות שבגללן סטודנט עשוי לבחור שלא להישאר רשום לקורס אנגלית 1.67. המרצה אינו מלומד ספרותי. למעשה אף על פי שהגדרת התפקיד שלו היא ‘פרופסור לאנגלית’ הוא לא פרופסור מהסיבה הפשוטה שאין לו דוקטורט”.

אבל הכי מדהימה היא הספרייה שלו. 300 הספרים שהוא שמר בבית, כולם חוץ מעשרה מסומנים בטוש זוהר בטירוף, פלוס הערות שוליים: המון ספרי מתמטיקה ולא פחות ספרי עזרה־עצמית, כולל ספרים על איך להילחם במחסום כתיבה, ו”מה זה נורמלי” ו”הקבלרי פין”, וגם ממואר על הנשים הראשונות ששיחקו הוקי בארצות הברית. אגב, אף סימן ל”התיקונים” של ג’ונתן פראנזן שנשלח אליו עם הקדשה.

אני אישית נתקעתי על הקטעים שהוא סימן ב”הדרמה של הילד המחונן”. הוא קרא את הספר הזה אינספור פעמים. יש סימונים מהרבה עטים שונים, והערות כמו “זה גרוע במיוחד כשההורה הוא חכם כי אז היא יודעת איך נראה הורה טוב ובריא” או “פריק - מי שמודע לדופק של עצמו בכל רגע נתון”. וזה מה שהיה לו להגיד על כתיבה: “פרדוקס. אתה לא תמצא שום התלהבות באיקס ‏(הכוונה לכתיבה, ל”א‏) עד שזה יפסיק להיות הדבר החשוב ביותר בעבורך”.

ההיפך של המלה הוא מפלצת

מומלץ גם להציץ בראיונות שהעניק. אני לא חושבת שיש סופר שמפתה כל כך לראות אותו ולשמוע מה הוא אומר כמו וואלאס, מתוך ניסיון להבין אותו עד הסוף או להגיע אליו, משימה שהיא כמובן בלתי אפשרית בהתחשב בכך שהוא מת, אבל זו לא היתה אפשרית גם בחייו.

יותר מכל סופר אחר שאני מכירה וואלאס מעביר את התחושה הברורה של בנאדם שעומד מאחורי הדף ומושיט אליך יד. אפשר ממש להרגיש אותו. איך הוא עושה את זה? בגלל שההתמסרות של וואלאס כסופר לקוראים שלו היא מוחלטת. הוא מסור להם כמו שמישהו מסור לכלב שלו. לחבר הכי טוב שלו. לבן משפחה. תחשבו על הבנאדם שאתם הכי אוהבים בעולם. ככה דייוויד פוסטר וואלאס מסור לכם. לכל אחד ואחת מכם, וכל מה שצריך לעשות זה לפתוח את הספרים שלו.

הוא, אגב, לא מסור לטקסט. זה העניין החשוב. הוא מסור לקוראים. הוא לוקח את הפגום והנואש והכואב ולא מתבוסס בו, או מתענג עליו, אלא נותן לו שם וצורה וככה הוא מציל אותך מפניו.

אנסה להסביר: כשילדים הם בערך בני שנתיים, בגיל של הבת שלי, יש מפלצות. המפלצות מופיעות בחיים של אדם בשלב שבו הוא רוכש שפה. עולם של תינוק בן שנתיים רחב הרבה יותר מגבולות השפה. יש בו עוד הרבה דברים, וברגע שהתינוק מתחיל לצמצם את העולם לשפה יש דברים שנשארים בחוץ. אלה הם הדברים שאין להם הגדרה, שהם נזילים וגמישים. אלו המפלצות. ככל שהזמן עובר - העולם והחשיבה מצטמצמים לגבולות השפה והמלה. אבל פוסטר וואלאס מצליח לקחת את המפלצת ולחשוף אותה מהלא נודע של הילדות ולקרוא לה בשם. אני. ההיפך של מלה הוא לא השתיקה. ההיפך של המלה הוא מפלצת. וואלאס לא הולך עם הטקסט. הוא פונה נגד הטקסט ונגד השפה ושולף את המפלצת ומעמיד אותה מול הקוראים, מכניס אותה לתוך עצמו ‏(בדיוק כמו את קוויאר הבלוגה‏) וכאן מתבטאת המסירות שלו לקוראים, התשוקה שלו.

פוסטר וואלאס מגלם את המפלצת והוא מפגיש בין הקוראים לבין המפלצת. אם הוא היה נעתר לטקסט ומתמסר אליו הוא לא יכול היה לעשות את זה, כי הטקסט הוא האויב של המפלצת. הוא משאיר אותך תקוע בהגדרות ובקטגוריות. ואז לא היתה מפלצת ואז גם לא היתה ילדות.

דרך אגב, זה ברור לי שזה שאני גדלתי בבית שבור משלח אותי במצוד אחר בית המשפחה השלם והמושלם כדי להעניקו לבתי. כי זה לא בית. זו משאלת לב ילדותית. ילדותית לא פחות מהמשאלה שדייוויד פוסטר וואלאס יהיה עדיין חי, שאני אוכל ללחוץ לו את היד, לחבוש את פצעיו. כמו רוב מי שקורא אותו גם אני בטוחה שאני הייתי יכולה להציל את דייוויד פוסטר וואלאס, אילו רק הייתי מגיעה אליו בזמן. אני נאלצת להסתפק בכך שהוא יציל אותי.

 A Supposedly Fun Thing I’ll Never Do Again /  David Foster Wallace



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו