בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"עיר החלומות": נערת הפרובינציה

הספר הזה הוא קודם כל שפה. השפה של חברה שלומדת מחדש לדבר, ושל אלה שלא מוכנים ללמוד

תגובות

עיר החלומות
חואן חוסה ארננדס. תירגמה מספרדית: פרידה פרס־דניאלי. הוצאת כתר, 134 עמ’, 89 שקלים

“ובחדר ההוא - מארפה, תנור, מיטה לשניים, ארונות מתים, שולחן עבודה וכל מיטלטלי משק הבית”. צ’כוב בחר לתאר את אשת הגיבור בסיפורו “כינורו של רוטשילד” כאחד החפצים בבית, כדי להצביע על הניכור של בעלה ממנה ועל חוסר החשיבות שלה עבורו. חצי מאה אחר כך, בצד השני של העולם, גם מטילדה היא לא הרבה יותר מחפץ בביתה. את העיירה המזרח־אירופית מחליף כפר דרום־אמריקאי, נידח לא פחות, שבמרכזו כיכר מוקפת עצי תפוז. העצים האלה חוזרים ומופיעים בספר “עיר החלומות” בתור הנוף היחיד שנשקף ממרפסות הבית. את המיטה הזוגית מחליפות כנראה שלוש מיטות יחיד, כמספר הדיירות בבית, כל אחת סגורה בחדר משלה באותו ניכור צ’כובי. ארונות מתים אמנם אין שם, אך הבית רדוף על ידי זכר המתים שלא עזבו אותו מעולם.

וכך כותבת מטילדה, גיבורת הספר, ביומנה: “במשפחתי הנשים מאריכות ימים מהגברים, לכן יש בבית שפע ארונות וארגזים המלאים רדידים ושמלות אבל. למזלנו אנחנו לא נתקלות בבעיות שמשפחות אחרות נאלצות להתמודד עמן לאחר מותו הפתאומי של קרוב משפחה - לצבוע בבית את הבגדים לשחור, לחפש לשווא זוג כפפות שחורות. לנו יש מבחר עצום לכל אירוע. סבתי טרם הספיקה לסיים את התקופה של הקלת האבל, ומותו של אבא החזיר אותה אל הבגדים השחורים, ועלי להודות שהם הולמים אותה מאוד”.

חואן חוסה ארננדס כתב את הספר כהד למה שהוא מכנה “שקיעתו של מעמד שלא הצליח להתגבר על תופעת הפרוניזם” כ–20 שנים קודם לכן. הספר ראה אור ב–1971, בתקופת כהונתו האחרונה של פרון, אך הדמויות המאכלסות אותו עדיין משתאות לנוכח הפרוניזם החדש. סבתהּ השמרנית והאדוקה של מטילדה היא אדונית הבית, שלא מצליחה להתגבר על ירידת המשפחה מנכסיה. היא חולקת את הבית עם כלתה, אמה של מטילדה, ועם מטילדה עצמה. לאחר הקריאה קשה להיזכר ביותר מעשר מלים שנאמרו בין השלוש לכל אורך הספר. מטילדה מצטיירת כנערה בודדה בלי שנאמרת מלה אחת על הבדידות שלה. ככלל, “עיר החלומות” מצטיין בדברים שנאמרים בו בין השורות, לא מפי אף אחת מהדמויות שהעלילה מתוארת מפיהן, אלא ממה שלא נאמר.

מטילדה נמנית עם “נערות הפרובינציה העצובות והשאפתניות”, כפי שכינתה אותן נורית זרחי בספר בשם זה, ובכך מצטרפת לשורה ארוכה של גיבורות שמחפשות מוצא; גם היא חולמת להיחלץ מהשיעמום וצרות האופקים של הכפר הקטן ולהיוולד מחדש בעיר הגדולה. גם היא תצטרך לעבור את הטקס שיהפוך אותה מברווזונת לברבור. החיים שלה יתחלקו ל”לפני” ו”אחרי”, לחלום והגשמתו, ושברו, והצלתו. על פי כללי הז’אנר, לכאן־ועכשיו בפרובינציה אין שום משמעות אם לא צפוי פיצוי שם־ואחר־כך בעיר הגדולה. מטילדה של הכפר חיה בשביל האפשרות הקלושה, הדמיונית, שתוכל לעזוב את המוּכּר מאחוריה וללכת לאיבוד בלא נודע של בואנוס איירס, כמתרגמת בכתב העת הספרותי “אליטה”.

בהתאמה, גם הקוראים רוצים בשבילה דבר אחד ויחיד: שתעלה על הרכבת בזמן ותדע לרדת בתחנה הנכונה ולא לחזור הביתה לעולם. כל השאר הם פרטים שוליים. אנחנו לא צריכים שהיא תמצא שם מה שהיא מחפשת, וגם אם תהיה אומללה ובודדה זה בסדר. יש יופי בבדידות ובאומללות של נערה פרובינציאלית שמצליחה להיחלץ. את היופי הזה אנחנו מחפשים כקוראים, והוא הרבה יותר מפתה מאשר זה של הכפר המחניק והמאוס, של נערה מרירה ולא יפה שהחיים חולפים על פניה.

מטילדה עולה על הקרון הנכון ולא מסתכלת לאחור. היא מעדיפה להידמות לחברתה לילה סיסנרוס, אשר המציאה את עצמה מחדש בעיר למרות הגינוי שספגה בכפר, מאשר לאלפרדו אורקיחו חובב התרבות, שלא מוצא דרך להתרחק מהפרובינציה. שעון החול הפרטי של מטילדה, שכל גרגר שנושר בו מרחיק אותה מהחלום שלה, מקביל לזה של החברה הארגנטינית המשתנה. הבריחה של מטילדה היא תגובת נגד לחיים הקפואים בבית, ולסבתה אובדת העצות שיושבת ליד הרדיו ומקשיבה בשאט נפש לנאומיה של אווה פרון ‏(“היא לא פיקפקה לרגע שהשטן בכבודו ובעצמו מדבר מפיה של האשה הזאת שמחלקת כסף ומתנות בלי הבחנה, בדיוק כמו במכלאה. פרודיה על צדקה אמיתית, חילול קודש. עוני ללא מידות טובות אינו ראוי לעזרה”‏).

הספר “עיר החלומות” הוא קודם כל שפה. השפה המתגרה של מטילדה לעומת זו השמרנית של סבתה, למרות חוסר התקשורת המוחלט ביניהן. הוא שפה ספרותית פרטית, פשוטה באותה מידה שהיא מרגשת, וכזו שעוברת בתנועה חלקה בתרגום לעברית. הוא שפה של חברה שלומדת מחדש לדבר, ושל אלה שלא מוכנים ללמוד. גברת בריחידה הזקנה שייכת לקבוצה השנייה. “הזמנים משתנים”, היא חושבת. “כעת לנכדה שלה יש החוצפה לשלוח לה כסף. היא תחזיר לה מיד את הסכום, היא לא זקוקה לעזרה של איש. מצד שני, אולי הסכום הזה יכול לעזור לאניסטה שזה כחודש רוצה להחליף את העדשה השבורה של משקפיה. בשביל מה לך שתי עדשות? עדשה אחת מספיקה לך ועוד איך כדי לראות את עונש האלוהים הממשמש ובא”. מטילדה משתמשת בשפה כדי לברוח מהעולם הזה ומהלקח שסבתה מלמדת. היא אמנם עושה מסלול שגיבורות רבות עשו לפניה, אבל בשפה שלא נעשה בה שימוש לפני כן.

La Ciudad de los Suenos / Juan Jose Hernandez



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו