בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"חזקים וחלשים": רק שהפצע לא יירפא

אלתר קציזנה רוקם ביד אמן רשת צפופה של גברים ונשים, שהקשרים ביניהם, והם עצמם, נפרמים ונהרסים, שבים ונקשרים וקמים מההריסות, ואז נפרמים מחדש

תגובות

חזקים וחלשים
אלתר קציזנה. תירגמה מיידיש: בלהה רובינשטיין. הוצאת ידיעות ספרים, 614 עמ’, 98 שקלים

יותר מ–80 שנים קיים הרומן המופלא הזה, והקוראים עברית לא הכירו אותו. אף על פי שספרים מתורגמים משפות רבות רואים כאן אור, ובהן שפות אקזוטיות לגמרי, דווקא הרומן הזה, שנוגע בנו, לא תורגם. “חזקים וחלשים” פורסם לראשונה בפולין ב–1929, והופיע גם בארץ, פעמיים, אבל בשפת המקור - יידיש. אולי העיכוב קשור גם למלחמת השפות רבת השנים, ביידיש ובלשונות אחרות. מכל מקום, לעברית תורגם הספר הזה רק עכשיו. אלתר קציזנה, שהיה גם משורר, עיתונאי וצלם־אמן, שימש דמות בולטת באינטליגנציה היהודית בוורשה, ראש האגף היהודי של ארגון הסופרים הבינלאומי.

בעברית פורסמו סיפורים קצרים שלו בהוצאת “תרמיל” בתרגומו של א”ד שפיר, ומחזה אחד. הוא נולד בווילנה ב–1885 וחי רוב חייו בפולין, משם ערך מסעות וכתב עליהם, בין השאר בקהילות יהודיות במזרח אירופה, ובארצות אגן הים התיכון, ספרד, מרוקו וארץ ישראל. עם פלישת הנאצים לפולין ברח עם משפחתו לברית המועצות, וכשהגיעו הגרמנים גם לשם, ברח לאוקראינה, ושם נרצח בפוגרום בקיץ 1941 בידי פורעים מקומיים שהיכו אותו למוות.

“חזקים וחלשים”, הוא רומן רחב יריעה, שחושף עולם חי, סוער, בועט ומרתק בפולין של שני העשורים הראשונים במאה ה–20, ובהם מלחמת העולם הראשונה והמהפכה הקומוניסטית, והוא מאוכלס בפועלים ותעשיינים, סוחרים, חנוונים, איכרים, אמנים, חיילים וספסרי מלחמה; רוסים פולנים גרמנים ויהודים.

היהודים הם ציונים ובונדיסטים, צאריסטים וקומוניסטים, אנרכיסטים ומהפכנים מסוגים שונים ויחד עם כולם נלחמים זה בזה, הורגים וניצלים, מתאהבים ובוגדים, שואפים להשתייך, לשרוד, להישאר בחיים. בתוך רשת צפופה של מאורעות גדולים וקטנים רוקם קציזנה ביד אמן רשת צפופה עוד יותר של גברים ונשים, שהקשרים ביניהם, והם עצמם, נפרמים ונהרסים, שבים ונקשרים וקמים מההריסות, ואז לעתים נפרמים מחדש. עולם יצרי גועש ורוטט.

קורביס

ישנו למשל טאדק ביסטריצקי, האיש המשכיל שהמיר את הספרים והרעיונות האנרכיסטיים שלו בספסרות מלחמה. הוא תוהה: “לא לנצל את הטיפשות של בני האדם ואת הדחף התמים שלהם להרוס זה את זה?” ביסטריצקי זה נעשה לאחד מעשירי העיר, מתחתן עם אשת חברו שנוטשת למענו את בעלה ובנה בן השש ‏(שמעדיף להישאר עם אביו‏), ותכונותיו הזיקיות אפילו מתעצמות כשהוא מגויס בעל כורחו למלחמה. שם, השמועות על מותו מתגלות כמוקדמות מדי, והוא מופיע מחדש בזהותו של הקצין הגרמני שהרג אותו. זהות חדשה ומושלמת, כולל שפה ותנועות גוף מדויקות.

או שייקה, שבתחילת הרומן אנחנו פוגשים בו מגיע מווילנה לוורשה ‏(כמו קציזנה‏), ובכיסיו שירים שכתב והוא רוצה לפרסם. ואולם, המלחמה שהוא נסחף אליה והשתתפותו האמיצה בקרבות הופכות אותו לגיבור. הוא נפצע קשה וזוכה אפילו בשלוש מדליות על הצטיינותו בשירות הצבא הלבן ‏(שתמך בשובו של הצאר‏). לשאלה מה דחף אותו להיות כזה פטריוט וגיבור מלחמה רוסי הוא עונה: “אני רק רציתי להוכיח להם, לרוסים הגסים ועמי הארצות, שיהודי יכול לעשות את המהפכה לא פחות טוב מהם”.

כוחו של קציזנה רב באפיון הדמויות, והן רבות ומורכבות, בתיאור סבך הקשרים ביניהן שהם לעתים סמויים ונרמזים בלבד; ובעיקר בהצגת ההתמודדויות שלהן בנסיבות הסוערות. הוא כותב בהומור דק, חם וחכם, אירוני מאוד, ולא ציני, כמתבונן מהצד, שגם נוכח. לפעמים יש תחושה של קול ראשון רבים, לעתים נדמה שהסיפור הוא מפי אחד הגיבורים. הקול, נדמה, משתנה מפרק לפרק, אבל הכל שזור יחד לתמונה אחת רבת־פנים ועכשווית להפתיע, שצבעיה עזים.

את דבריו של הכותב עצמו אולי אפשר לאתר בקולו של ליאון ברוינר, שמתלהב ומטיל ספקות בענייני ספרות. ברוינר רוצה להיות סופר ומחפש נואשות רעיון לספר, וזה נמצא לו בצורת מכתב שהשוער מביא לו, מכתב אהבה אירוטי לוהט, ורק בסוף הקריאה מתברר לו שהמכתב ממוען לאשתו: “ליאון ברוינר גילה בתקופה קשה של חייו שסופר צריך להיות מבורך בסבל. כשברכת הסבל נחתה לראשונה על כתפיו הרחבות, הוא כפף עצמו תחת כובד משאה... כשהתרגל לצרותיו התחיל לאהוב את הפצע של הרס חיי המשפחה שלו. הוא כבר לא רצה שהפצע הזה יירפא. הוא קרע אותו וחתך אותו בעזרת העט שלו”.

זהו רומן חושני מאוד: האנשים והעולם שלהם בתנועה מתמדת, זז, נמעך, משתנה במהירות, ורץ קדימה. המאבקים בין הרעיונות וההגיון לבין הייצר והוויטאליות הטבעית שבמציאות מטלטלים ואינם מאפשרים מנוח.

הנשים ברומן הזה, בחברה החילונית הצעירה שמתוארת כאן, הן לרוב עצמאיות ודעתניות והגברים מתייחסים אליהן כאל שוות. הן חזקות וחלשות כמוהם. מפליא לחשוב שרק דור אחד מפריד בינן לבין הוריהם שניהלו אורח חיים שמרני. קציזנה מאתגר פה את מוסד המשפחה היהודי.

יש פה אינסוף תמונות נפלאות, כמו זו למשל של חבורת גברים שמגיעים לבלות בבית זונות ומתאהבים בתינוק של אחת העובדות. או תיאור של קונצרט באולם מפואר בוורשה, בעיצומה של מלחמת העולם הראשונה; עם נברשות, מלבושים ותככים ‏(הצופים בעיקר מביטים זה בזה‏): “טרקלין שהוא תיבה שטה על פני המבול, מונהגת בידי בטהובן”. ומחוץ לאולם, ברחוב, כל כך קרוב וכל כך רחוק, פצועי המלחמה נגררים בעגלות מלאות דם, פחד ורעב: “העיר ורשה מתנועעת ומתנודדת. אלה פצצות שנופלות מן הצפלין. אנשים נהרגים והקהל משתומם. משתומם ושותק. זה בסדר. זה מין חג”.

בתוך התוהו ובוהו של המלחמה, בבלבול בין מעשים מהפכניים לעבריינות פשוטה, מתגבשים גם תאים ציוניים של החלוצים שעובדים באחוזתו של ברל פודאלסקי, מין גביר פריץ יהודי, וגם הוא אחד מגיבוריו המרכזיים של הרומן. החלוצים האלה ממהרים לצאת מפולין למרות הסכנות בדרכים “כדי לא להיכשל באהבה לא ראויה למהפכה הרוסית”. מנגד מקימים יהודים צעירים בהתלהבות רבה תא בולשביקי. המאבק הזה בין רעיונותיה הנשגבים של המהפכה מול חלום ההתחדשות הציוני פועם לאורכה של העלילה כולה שמסתיימת בפלשתינה. דווקא הפרקים הארץ־ישראליים האלה מאכזבים, אין בהם בכלל מהווירטואוזיות שקציזנה יכול להפיק. וחבל שהרומן המוצלח הזה מסתיים באקורד חלש. קציזנה, כאמור, ביקר בארץ ישראל לזמן קצר תוך כדי כתיבת הספר, ב–1929, ועימותי הדמים בין המתיישבים היהודים לערבים מהדהדים ברומן.

התרגום של בלהה רובינשטיין מצליח להעביר בטבעיות טקסט מיידיש לעברית, את עושר ההבעות, הכוונות והעקיצות, ובהערותיה הרבות - שהן טקסט מרתק בפני עצמו - היא משתפת את הקוראים בהתלבטויותיה. למשל, אי אפשר לתרגם “געוולד” ‏(היא תירגמה “אוי אוי אוי”‏), או מה שתורגם לעברית כ”שכר רעב” פירושו מילולית הוא “להרוויח מים לדייסה”. ועדיין, גם אם ביידיש זה נשמע יותר טוב, התרגום של “חזקים וחלשים” הוא מתנה לקורא העברי.

שטארקע און שוואכע / אלטער קאציזנע

הדסה וולמן ערכה והגישה את המוסף לספרות בקול ישראל



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו