בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"מולאטית ושמה בדידות": אשה אחת עומדת במרי

לא קל לקרוא את “מולאטית ושמה בדידות”, משום שקשה לתפוש את האימה שבתוכה חיו אנשים רבים כל כך זמן כה רב

32תגובות

מולאטית ושמה בדידות
אנדרה שוורץ־בארט. תירגמה מצרפתית: מיכל אילן. הוצאת נהר ספרים, 195 עמ’, 92 שקלים

כתיבת רומן המתאר את תקופת העבדות מנקודת מבטם של העבדים היא משימה מורכבת. מה הרגישו אותם בני אדם כשנחטפו לעבדות? מה עשו כדי לשמור על צלם אנוש? כיצד התמודדו, נפשית וחברתית, עם הזוועות שהיו מנת חלקם יום־יום במטעים ובשדות? מה חשבו על הלבנים? חיי העבדות, מנקודת מבטם של העבדים, השתמרו בעיקר בגוף ובעל פה - דרך מסורות הריקוד, התיפוף, השירה וסיפורי העם - ואילו התיעוד בכתב מיד ראשונה של חיי היום־יום ושל חיי הרגש שלהם הוא דל.

עם המשימה המורכבת הזאת התמודד הסופר היהודי־צרפתי אנדרה שוורץ־בארט בספר “מולאטית ושמה בדידות”, שהתפרסם ב–1972 ותורגם כעת לעברית. הספר עוסק באחד מהסיפורים המיתיים המרכזים של העבדות ביבשת אמריקה, והמחבר השתמש בדמיונו ובהיכרותו הקרובה את תרבותו של האי גואדלופ שבאיים האנטיליים, בזכות אשתו השחורה שנולדה וגדלה בו.

הספר נפתח במסעה של ביאנגומאי, אשה צעירה, למעשה ילדה, מבני הדיולה ‏(קבוצה אתנית שחיה בבורקינה־פאסו, חוף השנהב ומאלי‏), שנחטפה לעבדות. היא הגיעה לגואדלופ בספינות העבדים שעשו דרכן במסע האימים שנודע בשם “המעבר האמצעי” ‏(The Middle Passage‏). המסע האיום בבטן הספינה הסתיים ב”הרבעה”, מה “שהיה מתרחש חודש לפני ההגעה לנמל, כשרחצו את הכושיות בזרם שוטף של מי ים ושיסו בהן את המלחים השיכורים”. כך באה “בדידות” לעולם, בתה של ביאנגומאי.

בדידות, שנולדה לחיי עבדות, הצטרפה לעבדים המורדים, שהתאבדו כולם כשנוכחו לדעת שהובסו ושגורלם נגזר להישלח בחזרה לחיי עבדות. היא נתפסה בידי הצרפתים והוצאה להורג יום לאחר שילדה את תינוקה, מקשר אהבים שניהלה עם אחד מאותם עבדים מורדים.

ההתנגדות הסמויה

העבדים בדרום ארצות הברית ובאיים לא קיבלו את גורלם בשתיקה ובהכנעה, ומרידות היו עניין שבשגרה, שהפחיד מאוד את בעלי המטעים. המרד הידוע ביותר - והיחיד שנחל הצלחה והביא לסיום העבדות - היה המרד בסנטו דומינגו, שהחל ב–1791 ובעקבותיו, ב–1804, נהפכה האיטי לרפובליקה עצמאית. שאר המרידות הסתיימו לרוב בהריגתם של העבדים המורדים או בהחזרתם לעבדות. כיום, ברחבי דרום ארצות הברית והאיים הקריביים אפשר למצוא מצבות זיכרון, פסלים וימי חג שמציינים את גיבורי מרידות העבדים.

ב–1794, בעקבות המהפכה הצרפתית, החליטה האסיפה הלאומית של הרפובליקה לבטל את העבדות בכל המושבות, אך ב–1802 נתן נפוליאון את הפקודה להשיב את העבדות על כנה במושבות הצרפתיות. בגואדלופ, בהנהגתו של לואי דלגרס המולאטי, יצאו העבדים להילחם לאחר שנים שבהן חיו העבדים המורדים במחנה מבודד בהרים. ואולם, בעזרת הבריטים, ובזכות כוח הנשק, הצליחו הצרפתים לדכא באלימות את המרד.
על פי המיתוס, בדידות הצטרפה למורדים ‏(שנקראו “מרונים”, מלה שמקורותיה במלה הספרדית “סימרון”, ומשמעה חיה מבויתת שחזרה להיות פראית‏) ושרדה את הקרב הקשה שבשיאו התאבדו דלגרס ו–300 מחייליו, באחוזה בראש הר באי, תוך גרימת אבידות קשות לחיילי צבא נפוליאון ושכירי החרב שלו. לקראת סוף הקרב, כשהיא בהריון מתקדם, היא נפלה בשבי ונידונה למוות. שוביה הצרפתים חיכו עד שתלד את בנה, והוציאו אותה להורג בתלייה למחרת, ב–29 בנובמבר 1802. מלותיה האחרונות היו “לחיות חופשי - או למות”.

מלבד מרידות עבדים, שהיו הביטוי המובהק ביותר, וגם המסוכן ביותר, לדיכוי, העבדים נקטו גם באינספור “התנגדויות של יום־יום” - דרכים שונות ומשונות שבהן סירבו לקבל את הדה־הומניזציה שנעשתה להם. התנגדויות אלה התגלמו בשירים ששרו בזמן העבודה, בעזרה הדדית, בריקוד, בבדיחות ובלעג על בעלי המטעים. לדוגמה, לאחר שנאנסה, מתוארת בדידות כרוקדת “כדרך הלבנים, ריקוד מינואט קטן, כשהיא חושבת לעצמה במתיקות: זה במקום לצעוק, זה במקום לצעוק”. כך, גם כשהיא מנכסת לעצמה את הריקוד של הלבנים, וגם בעצם הריקוד כמעשה אנושי, היא מפעילה התנגדות סמויה.

עוד רגע של התנגדות סמויה מתגלה בזמן המסע הנורא בבטן הספינה ממערב אפריקה אל האיים: מאות אנשים מיטלטלים בספינה, שכובים צפופים, קשורים בשלשלאות אחד לשני ולדרגשים, עושים את צרכיהם אחד על השני, במשך שישה שבועות עד שישה חודשים. בתוך הזוועה, מתחילה ביאנגומאי לשיר בקול זך ומתנגן: “הו, תנו לי למסור דבר מה לאבותי, כי שמי הוא ביאנגומאי, ומחר אתרומם, כן מחר אתרומם מדרגה של בהמה”. אמנם מי ששרדו את המסע מגיעים לאי שבו הם נתפשים כבהמות עבודה, אך השירה היא שמותירה את צלם האדם שבהם.

מיתוס מכונן אומה

אין לדעת אם בדידות אכן היתה דמות היסטורית. כמו כל מיתוס מכונן אומה, חשיבותה, בדומה לדמויות מהתנ”ך, אינה בשאלת קיומה ההיסטורי, אלא במיתוס שהיא מייצרת ובמשמעותו. ראשית, היא סמל של ההתנגדות לדיכוי, במיוחד לאור הקולוניאליזם הנמשך באי. בניגוד לשאר האיים באזור, שנהפכו למדינות עצמאיות, גואדלופ נשאר מושבה של צרפת עד עצם היום זה. דמותה של בדידות היא סמל לכך שאנשי גואדלופ לא קיבלו את גורלם בשתיקה.

בדידות מסמלת גם את הפמיניזם הלוחמני של האשה הגואדלופית העומדת על שלה. פסל של דמותה ניצב בכיכר עיר הבירה של גואדלופ: אשה בחודשי הריון מתקדם, עומדת גאה עם שתי ידיה על מותניה. עמידה זו מכונה בשפה הקריאולית “Fenm doubout” ‏(האשה העומדת‏). מושג “האשה העומדת” הוא ארכיטיפ, מצב שהחברה חוֹוה תדיר והוא קיים כמשקע או כדימוי מכונן מהעבר, בזיכרון הקולקטיווי של אנשי גואדלופ. ארכיטיפ “האשה העומדת” מצוי במחול המסורתי, בשירה, במוסיקה, בסיפורי העם ובספרי ההיסטוריה, כייצוג לעמידותן ולעוצמתן של הנשים בפרט, ומכיוון שבחברה הגואדלופית יש הרבה משפחות חד־הוריות שבראשן נשים חזקות - זהו גם ייצוג של העם בכלל.

דווקא המרונים, העבדים המורדים שחיו באזורים ההרריים באיים, נתפשו בגואדלופ עד שנות ה–70 באופן שלילי, כדמויות היסטוריות מסוכנות ופראיות. הדיכוי הופנם עד כדי כך שהיא גרמה לאימוץ של נקודת המבט של הצרפתים. רק מתי מעט שימרו את רוח ההתנגדות בשירה, תיפוף ומחול, אך כלל החברה הביטה על פרקטיקות אלה בבוז ובפחד וניסתה למגר אותן. רק בשנות ה–70, שבהן גם התפרסם הספר “מולאטית ושמה בדידות”, השתנתה נקודת המבט, והחברה החלה להתייחס למרונים כאל דמויות הרואיות, כאלו שניתקו את השרשראות ושיחררו את האומה מעבדות.

הרוחות התועות

“מולאטית ושמה בדידות” הוא ספר נוסף בסדרה המרשימה של הוצאת נהר ספרים, שמציעה לקוראי העברית יצירות פרוזה ועיון שתורמות להרחבת גבולותיו של השיח הספרותי, התרבותי והפוליטי בישראל. אחרי ספרו של וו־אי־בי דו בויז, “נשמתם של השחורים”, וספרו של העבד המשוחרר פרדריק דגלאס, תרגום “מולאטית ששמה בדידות” פותח עוד צוהר לתולדות האפריקאים באמריקות בעת החדשה, פרק בהיסטוריה שאינו מוכר דיו לקוראים הישראלים.

לא קל לקרוא את “מולאטית ושמה בדידות”, משום שקשה לתפוש את האימה שבתוכה חיו אנשים רבים כל כך זמן כה רב. בשפה כמעט שירית, מתאר שוורץ־בארט את הזוועות: כיצד נלקחו הילדים המעורבים מאמותיהן הנתונות בעבדות ונאסר עליהם לקיים אתן כל קשר, ואת כאבן הנורא של האמהות. הוא מתאר הלקאות במגלב שקרעו את העור, כריתת איברים ‏(לאמה של בדידות חסרה אוזן אחת‏), מוות בעינויים ‏(אחת השפחות שהתמרדה נמשחה בדבשה והושלכה להיאכל על ידי נמלי הקסאווה‏). הוא מתאר את העינויים שעונו עבדים נמלטים שנתפסו - היו קושרים את העבד העירום ברגליו ובידיו לארבע יתדות נעוצות באדמה ומלקים אותו, ומושחים את הפצעים ברוטב פלפל. הוא מתאר בעל עבדים שהכניס את אחד מעבדיו לתנור לוהט. הוא מתאר את קשירתם בשלשלאות אחד לשני ואת מכירתם כחיות. שוב ושוב אומרים הלבנים שהאפריקאים אינם חשים כאב, שהרי הם אינם בני אדם.

קשה להאמין שאכן כך התנהגו בני אדם כלפי בני אדם אחרים. והקוראים חייבים לעבות את עורם, אבל אינם יכולים לומר לעצמם “זה רק סיפור”, או “זה לא קרה באמת”, שהרי כך קרו הדברים.

סחר העבדים הטרנס־אטלנטי היה הפשע הגדול ביותר שידעה האנושות בעת החדשה מבחינת סדר הגודל. החל מ–1502 נלקחו לפחות 12 מיליון אפריקאים ‏(יש חוקרים הטוענים ש–15 מיליון‏) מרחבי אפריקה, והובלו באוניות משא להימכר כעבדים במטעי הטבק, בשדות הכותנה והסוכר ובמזקקות הרום שבצפון אמריקה ובאיים הקריביים, שהקימו קולוניאליסטים בריטים, צרפתים, הולנדים וספרדים. בין 1.2 ל–2.4 מיליון מתוך אלה שהועלו לספינות העבדים מתו בדרך. עד 1853, השנה שבה הופסקה חטיפת האנשים מאפריקה ‏(אך הסחר באיים ובאמריקה נמשך וכך גם העבדות במטעים, שנמשכו עד לסוף המאה ה–19‏), מתו מיליוני אפריקאים מרצח, מהתנאים התת־אנושיים בספינות, מעבודה קשה, מחלות, התעללות וממחנות ה”הכנה” שנועדו להופכם לעבדים נרצעים. אלה היו זמנים ללא אמנה לזכויות אדם, ללא חוק בינלאומי, ללא תקשורת המונים.

אין דין אירוע היסטורי אחד כמשנהו, אך אנדרה שוורץ־בארט לא חושש למתוח קו בין שואת היהודים לשואת העבדות. לאחר שפירסם את ספרו הראשון, “אחרון הצדיקים”, המגולל את תולדותיה של משפחה יהודית ממסעות הצלב ועד לשואה, שוורץ־בארט, ניצול שואה שהיה חבר המחתרת היהודית בצרפת, ושהוריו ואחיו נרצחו באושוויץ, חותם את “מולאטית ושמה בדידות” באפילוג, שבו הוא מתאר תייר שמגיע לכפר בס־טר, המקום שבו התרחש הקרב האחרון במרד של גואדלופ. כך הוא כותב: “פה ושם, מתחת לעלי שלכת גדולים, נחות עדיין אבנים שהפיצוץ השליכן למרחק, ושמעדריהם התמימים של האיכרים חשפו וכיסו אותם שוב ושוב. הזר יפגע באחת מהן ברגלו. אם ירצה להעלות במוחו את הזיכרון. הוא ימלא את המרחב סביבו בכוח דמיונו. ואם יאיר לו המזל פנים, יופיעו סביבו דמויות אנוש שונות, כאותן דמויות המופיעות, כך אומרים, לעיניהם של תיירים אחרים, אותן רוחות תועות בין החורבות המושפלות של גטו ורשה”. גם בבס־טר וגם בגטו ורשה, אומר לנו אנדרה שוורץ־בארט, רובץ צלה של שואה.


La mulatresse Solitude / Andre Schwarz Bart

הד”ר נירית בן־ארי היא חוקרת פוליטיקה ותרבות
 



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו