בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"שהאדה": עצור, סיסמה

יחסי ערבים־יהודים, זהות מינית, נשים בחברה הערבית, פערים חברתיים, מערכת החינוך בישראל - הרומן "שהאדה" מנסה לתפוס את הכל

4תגובות

שהאדה
יואב שמש. הוצאת אגם, 304 עמ’, 89 שקלים


רומן הביכורים של יואב שמש, “שהאדה”, מכריז כבר בכותרתו הכרזה כפולה: פירוש השם - “עדות” בערבית - מתקשר לניסיון של הרומן להביא את עדותו של שי, הגיבור, מורה יהודי למוסיקה, הומו המתגורר ביפו ומלמד בבית ספר לנוער בסיכון, על החיים בחצר האחורית והמוזנחת של תל אביב; והשפה הערבית מרמזת על המקום המרכזי שהיא צפויה לתפוס ברומן. עוד לפני שקראנו עמוד אחד אנו עדים לניסיון לייצר מרחב משולב, הכולל בתוכו עברית וערבית. במרכז הרומן יעמוד הקשר המתרקם בין שי ובין אבתסאם, צעירה ערבייה המתגוררת בסמוך לו. הקשר ביניהם יישמר בסוד כמעט עד סוף הספר.

הדרמות ברומן רבות, ולא נוגעות רק לעניינים פרטיים, אלא גם לעניינים חברתיים ולאומיים: יחסי ערבים־יהודים, הומוסקסואליות וזהות מינית, הריון מחוץ לנישואים, נשים בחברה הערבית, תהליכי ג’נטריפיקציה, אלימות, פערים חברתיים ועדתיים, מערכת החינוך בישראל - כל אלה צצים במינונים שונים לאורך הספר. דווקא הריבוי התמטי הזה עומד בעוכריו של הרומן ולא מאפשר התייחסות מספקת או משכנעת לכל הנושאים הללו.
אחד העניינים המרכזיים בספר הוא זהותו המינית של שי, וניתן לאתר שני נרטיבים סותרים מתקיימים זה לצד זה. הנרטיב הראשון, הגלוי, הוא הנרטיב ה”קלאסי”: כבר בנערותו הבחין שי בהוא נמשך לבני מינו וסבל מהקנטות; היתה לו חברה אך הקשר עמה לא היה מספק; הוא היה אומלל עד שהשלים עם זהותו המינית ויצא מהארון; לאחר מכן הגיעה תקופת התהוללות עם גברים רבים; וכעת הוא מצוי בחיפוש אחר זוגיות “אמיתית”.

לצד הנרטיב הזה, המסדר, המוביל את שי למצוא את מקומו בעולם, מצוי גם נרטיב אחר, מסוכסך וכאוטי. כזה שמזכיר שהמעבר מהכחשת הזהות לקבלתה אינו פשוט ומבקש להעמיד סימן שאלה לצד האפשרות לייצר זהות יציבה ומוחלטת. החוקרת איב סדג’וויק מדברת על כך שאף על פי שאנו מדמיינים את היציאה מהארון כאקט דיכוטומי ויחיד, החיים הם רצף ארוך ומתמשך של יציאות מהארון, והרומן ממחיש זאת: שי יוצא שוב ושוב מהארון - מול אבתסאם, מול המורים שעובדים עמו, ולבסוף מול המדינה כולה ‏(לכאורה‏), כשמצלמות ערוץ 2 מנציחות אותו ואת בן זוגו מתנשקים במצעד הגאווה בירושלים. ולצד הצורך לצאת מהארון, נשמע קול פנימי שדורש דווקא לא לצאת מהארון. לכן אותה נשיקה טלוויזיונית היא הרגע הדרמטי והטראומטי ביותר ברומן - “הסוד”, שמאיים על הסדר שמתקיים בנרטיב הראשון, מתגלה.

הגילוי הזה מערער את שי ואת סביבתו, והמרחב היפואי הופך למאיים מתמיד, מה שמציף בחוזקה את הדילמה של שי - שהופיעה עוד קודם - בנוגע לשאלת המשך מגוריו בעיר. ואף על פי שהשאלה הזו מוכרעת כביכול, בתום הרומן נשאר סימן שאלה כלשהו בנוגע להמשך.

סימן השאלה הזה - שהוא במידה רבה גם מניפולציה פרשנית - אינו משקף את רוח הרומן, שלרוב מבקש לייצר הכרעות ברורות יותר. נדמה שהרומן מסלק החוצה כל מה שיכול להעיב על הסוף־הטוב־הסגור: הזעזוע מההריון מחוץ לנישואים של אבתסאם מתפוגג שהיא נישאת לאבי התינוק; התלמיד האהוב על שי נתפס לאחר ששכב תמורת תשלום עם גברים ונשלח למעון סגור; תלמיד אחר, שהיה מעורב בניסיון דקירה בבית הספר, נעצר; וסיפור האהבה ‏(האסור‏) של שי ובילאל המוסלמי מוחלף בסיפור האהבה “הראוי” עם נהוראי.

לצד אלה, ניתן לאתר ברומן גם רגעים שמנסים לערער על ההגמוניה. הרומן מותח ביקורת חריפה על תהליכי הג’נטריפיקציה ביפו ועל ייהודה של העיר והזנחת תושביה הערבים. אמנם לעתים נמסרת הביקורת בצורה דידקטית וקלישאתית ‏(כך גם בוויכוחים שמתגלעים בהקשר למצעד הגאווה בירושלים‏), אך לעתים מצליח הרומן להעניק קול למה שבדרך כלל נשאר מושתק: ההיסטוריה הערבית של יפו, האלימות שמופעלת על האוכלוסייה הערבית בעיר ופערי המעמדות הן בתוך יפו ‏(בין יהודים לערבים‏) והן בין יפו לתל אביב.

חשוב לומר משהו גם על השפה של הרומן. ניכר שהספר מנסה לייצר שפה אותנטית, הקרובה לדרך שבה אנשים־באמת־מדברים. אבל הניסיונות הללו מעט צורמים. למשל, המבטא של הדמויות הערביות: “הייתי בזיזה” ‏(במקום “פזיזה”‏), אומרת אחת מהן, או “זה הבֶרַח הזה... יש לו ריח מאוד טוף, כמו של שמבּו!”. המהלך הזה יוצר הגחכה של הדמויות, מה גם שאינו אחיד - לפעמים הן “מצליחות” לבטא את העיצורים “הבעייתיים”, ולפעמים לא. הדבר תקף גם לגבי “חיקוי” המבטא הרוסי, במשפטים כמו “דא, אני בסדר, רק בגלל דימוצ’קה אני להישאר חודשיים אחרון, אבל אבא שלו לא טוב”. העובדה ש”הערבית” של שי ברומן היא רהוטה ואורגנית מחד ושהרומן משופע במשפטים “ספרותיים” ‏(“ודוק זיהום האוויר, הנפרש כשמלת שבת מלוכלכת מעל למישור החוף, יצר שקיעה בגוונים עזים של אדום”, למשל‏) מאידך - רק מעמיקה את תחושת המבוכה.

“שהאדה” אינו רומן רע, ויש לו חשיבות פוליטית כבר מעצם ההצבה במרכז של מה שלרוב נמצא בשוליים, הן מבחינת הדמויות ‏(ערבים, הומוסקסואלים, נערים ונערות בסיכון‏), המרחבים ‏(יפו, שועפאט‏) והשפה ‏(ערבית‏) ומעצם העיסוק בנושאים שקוראים תיגר על ההגמוניה והממסד. אבל לצד זה נדמה כי הגודש הדרמטי אינו זוכה למענה מספיק רחב או מורכב, והקורא נשאר עם טקסטים מתוסרטים מדי, דידקטיים, סטריאוטיפיים לעתים וסיסמאתיים; בספר, אבתסאם אומרת לשי: “יש אנשים שאתה מדבר איתם על הדברים האלה והם מדברים בסיסמאות”. עם סיום הקריאה נותרת תחושה שגם הרומן עצמו בוחר להסתפק לעתים בסיסמאות, וחבל.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו