בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"עצם": אמנות או נמות. או שלא

אייל דותן כתב ספר שכולו עלילה, נחפזת, קדחתנית, מסתחררת. הדמויות המניעות אותה עניינו אותו הרבה פחות

7תגובות

עצם
אייל דותן. הוצאת ידיעות ספרים, 447 עמ’, 98 שקלים


הכריכה האחורית של “עצם” מציגה את אייל דותן כחוקר מחשבה בת זמננו, והיא מעוררת את החשש הבלתי נמנע שמלווה קריאה בספר פרוזה שנכתב על ידי מרצה באוניברסיטה; חשש שהספר יהיה הרצאה אקדמית בפרוזה. אולם החשש הזה מתבדה עם הקריאה ברומן הביכורים “עצם”, שמלבד כמה אזכורים לבודריאר, אינו משוקע כלל במהות אקדמית נשואת פנים ודידקטית.

אדרבה: הספר שוצף, מבדר, קריא וכריזמטי ביותר. הוא גם פטפטני ושטחי. אף על פי שהוא מתכתב עם מחשבה עכשווית, הוא נוהג בה בקלות דעת גמורה, כמעט חצופה. הוא מתייחס לסוגיות שנמצאות במרכזה של ביקורת האמנות והתרבות כיום - בראשן מפגש ביקורתי בין שדה האמנות לבין תרבות הצריכה הקפיטליסטית - באמצעות כלים רטוריים שמזוהים עם ספרי טיסה: דמויות בלתי אמינות, מהלכי עלילה ליניאריים מוקצנים ושרירותיים, וחוסר עניין בסוגיות של ארכיטקטורה ספרותית.

עמדה כזו היא אירונית במופגן; ומופגנת עוד יותר היא השפעתו של מישל וולבק, שמתפקד כמגדלור רטורי שמאיר את הרומן “עצם”, ולעתים גם גולש לתפקיד של מורה דרך ממש. הרומן מגולל את קורותיו הלא־ייאמנו של אדם לוריא, מנהל תיקי השקעות ישראלי צעיר, עשיר ונאה, יתום מהורים וחובב תחתוני נשים, שחייו מיטלטלים כשהוא מכיר בדרך מקרה את ג’יזל, אמנית־גוף נועזת, מצליחה וסקסית. נטול כל זיקה או קשר לעולם האמנות, הוא מבקש להרשימה באמצעות רעיון למיצג אמנותי, שהבליח כבדיחה בארוחת ערב שקיים עם חבריו כמה ימים קודם לכן: למקם במרכזו של מוזיאון גוויית אדם לא־חנוטה, שתירקב ותתפורר אל מול עיניהם הנדהמות של הצופים.

ג’יזל נלהבת מהרעיון, שנראה בעיניה כתנועת הנגד האולטימטיבית של הדחקת המוות, המפעילה זרמים באמנות מאז יצירות הטבע הדומם ועד למיצבים של דמיאן הירסט. יחדיו הם מבקשים להגשים את חזונם, לטלטל את שדה האמנות ולהבטיח לעצמם הצלחה ופרסום. לאורך הרומן הם מתעמתים עם שומרי הסף של כלכלת השדה האמנותי: אוצרים, אספנים, נותני חסויות, מפיקים, מנהלי גלריות ומוזיאונים וועדות פרסים.

מבעד לסדרה המסחררת של המפגשים האלה, מצטיירת הזירה האמנותית כתחום פוליטי, מסחרי, ארוטי ועז יצרים, שכלכלה מניעה את מהלכיו ואת כוונותיו: כלכלה של פרסום, כסף וזוהר, שמתווכת על ידי השאיפה לשערורייה עסיסית, לבולטוּת ולתהילה. בעולם שכבר ראה הכל, ומגיב לחזיונות גרנדיוזיים באדישות ובאטימות, האמנות צריכה להגביה עוד ועוד את סף הריגוש ולעורר פרובוקציה כדי לזכות בהכרה ובנראוּת, וגם כדי לגלם את כוחות החיים שלה. בחתירה הנואשת לתגובה רגשית או אינטלקטואלית קיצונית, מטלטלת ובלתי נשכחת, אמנות - ובעיקר אמנות גוף - הופכת לשיקוף של חברת הראווה הקפיטליסטית, לעתים קרובות בניגוד להצהרת הכוונות האמנותית שלה עצמה. מוכרעת על ידי הפער הזה, ומנוהלת בתוך גבולותיה הסגורים, היא קורסת אל מעשי חציית גבולות של טעם טוב ושל טאבו, אל הגשמה של סנסציה בכל־מחיר, אל תחרות גורלית על משאבי הון שמופעלת על ידי יצרים עזים, וגם אל הימורים של חיים ומוות.
הספר אינו מקונן במלנכוליות על המוות שבמוזיאון; הוא משתעשע בדינמיקה האובדנית של שדה האמנות וגם מתנשא עליה, לעתים באכזריות. המוות אינו רק של הגווייה הסרוחה שעתידה להיות מוצבת כיצירת אמנות, אלא גם של האמנים שמוכנים לשלם בחייהם כדי לזכות בהכרה, ושל השדה האמנותי כולו, שנעשה זירת מסחר כלכלית, המייצרת, משווקת וסוחרת בחזיונות ראווה של הלם.

אולם הפוטנציאל הסאטירי, המצליף ומעורר המחשבה שגלום ברומן, מועם על ידי תחושה מתמשכת של רישול ספרותי. הרומן ספונטני מדי, להגני ובעיקר ארוך יתר על המידה: במחציתו, הוא מאבד גובה ונעשה טרחני וחוזר על עצמו - תנועה שהסאטירה אינה סובלת. דמויות מופיעות ונעלמות באופן מהיר וקליפי, כמעט שרירותי; במיוחד נכון הדבר בנוגע לחברו הטוב של הגיבור, מימון, שמצטייר כדמות משמעותית ‏(ומעניינת‏) בחלקו הראשון של הספר. מימון הוא חברו היחיד של הגיבור, הסוּפר־אגו שלו, וסצנת המפגש ביניהם בנערותם היא הטובה ביותר בספר. אולם הדמות הזו נעלמת לפתע, מועלת בתפקידה הספרותי וחוזרת באופן מלאכותי בסצנה קצרה, תלושה ומיותרת לקראת סוף הרומן, רק כדי “לסגור מעגל”.

ככלל, לדותן אין עניין מיוחד בדמויות שלו: הן משורטטות כקריקטורות, ולעתים גם כקלישאות גמורות ‏(לא נפקדת, כמובן, אפיזודה טראומטית משירותו הצבאי של הגיבור בשכם, שמבליחה משום־מקום‏). מה שמפעיל את הרומן הוא רק העלילה שלו: נחפזת, קדחתנית וחסרת עומק, לעתים גם מבולבלת. הספר בעצמו נענה לסחרחרת הריגושים שבה הוא מעוניין להצליף ועליה הוא מתיימר להשקיף מבחוץ.

הלעג האירוני ביחס למערכי הכוח שמפעילים את השדה האמנותי, מתנגש באופן בלתי נעים עם העמוד האחרון בספר, שכבר אינו נכלל בסיפור העלילה, ובכל זאת נושא משמעות. כוונתי לעמוד התודות; ליתר דיוק, לעמוד התודות כמשל. רשימת תודות היא קונבנציה שאינה מזוהה עם עולם הספרות; היא לקוחה מעולם הפרסומים האקדמיים, שם היא מתפקדת כהצהרת הון פוליטית. ככל שיש בה שמות חשובים יותר, כך הכותב מתגונן ביתר יעילות מביקורת ומבצר את מעמדו המחקרי. דותן לא מסתפק בהקדשות אישיות ודיסקרטיות. הוא מעוניין שהקוראים יידעו מהי הצהרת ההון שלו כסופר וכהוגה, והוא מונה רשימה מפורסמת של חוקרים ויוצרים משדות האמנות, הספרות וביקורת התרבות שסייעו לו.

העמוד הזה, שנועל את הרומן וחותם את הטעם שהוא מותיר, מערער על הפרויקט של הספר כולו: הספר מבקש להיות חצוף, חסר אחריות ופורק עול, ובעיקר לטשטש את הגבולות בין טעם טוב לטעם רע - בנושאיו ובסגנונו. אולם בעמוד שחותם את הקריאה דותן ממקם את עצמו בתוך מערכת מובהקת וממוסדת של יחסי כוח אמנותיים, שמהם ניסה להתנער ושאותם ביקש לבחון באירוניה חריפה במהלך הרומן כולו.
אגב, גם בספרו של מישל וולבק “המפה והטריטוריה” ‏(ספר האב־הרוחני של “עצם”, שעוסק כמותו במערכת הגומלין שבין אמנות והון‏), מופיע עמוד תודות. אך שם הנמענים הם שוטרים אנונימיים, והעמוד נפתח במופגן במלים “בדרך כלל אין לי איש להודות לו”. וזו עמדה יאה למי שמבקש לזעוק שהמלך - ואמנותו - הם עירומים.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו