בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"שרי": ערפד שניזון רק מבשר טרי

“שרי” הוא רומן שערורייתי על רומן של אשה בשלה עם נער שעשועים. שערורייתי לא פחות הוא הפחד הנורא של הגיבורה מפני הזיקנה

9תגובות

שרי
קולט. תירגמה מצרפתית: בבה ינאי. אחרית דבר: משה סקאל. הוצאת פן/ ידיעות ספרים, 179 עמ’, 98 שקלים


בשנים האחרונות התחילו גם הקוראים בעברית להכיר את קולט, הלוא היא הסופרת הצרפתייה סידוני גבריאל ‏(1873–1954‏). “שרי”, יצירתה המפורסמת ביותר, רואה כעת אור מחדש בתרגום ותיק שרוענן פלאים בידי דורי מנור, ובתוספת אחרית דבר מקיפה מאת משה סקאל. הרומן הזה מצטרף אל “החתולה” ‏(רסלינג, 2005‏) דרמה קאמרית אנינה ‏(בתרגום מופתי של אביבה ברק‏) על משולש רומנטי סנסציוני: גבר־אשה־חתולה.

אבל מבחינת קולט, סופרת שאישיותה הפרובוקטיבית עוררה עניין לא פחות מאשר כתביה, דומה שכל יחסיה הם בבחינת טאבו או בגדר סטייה. סידוני גבריאל, סופרת שהשלימה הכנסה כרקדנית־חשפנית במועדוני לילה, נישאה פעמים אחדות וניהלה פרשות אהבים עם גברים ונשים כאחד, במשולשים ובמרובעים. “מדובר”, כך הסבירה במאמר תגובה לביקורת על אורח חייה, “בשני זוגות שאירגנו את חייהם באופן הנורמלי ביותר שאני מכירה, האופן המסב להם עונג”. כשהמרובע התפרק, בהיותה בת 47, מצאה גבריאל סידוני את העונג הבא אצל ברטראן דה ז’ובנאל, בנו החורג, בן ה–17, של בעלה השני. ואולם במקרה הזה, דווקא המציאות היא ששאבה את השראתה מן הספרות, שכן “שרי”, רומן על יחסי אשה מבוגרת וגבר צעיר, הקדים את הרומן המציאותי של קולט ודה ז’ובנאל.

האומנם יחסים בין אשה מבוגרת לבין גבר שיכול היה להיות בנה ‏(הוא מכונה בפיה “תינוק מרושע”‏) הם בלתי אפשריים וחסרי תוחלת? ומה בדבר המצב ההפוך, כשהאשה היא הצעירה והגבר מבוגר? האם משיכה מינית של צעיר לזקן היא בגדר סטייה ‏(כמו משיכה של גבר לחתולה‏)? מהו “זקן”? למה זקן זה לא סקסי? שאלות אלו, ואחרות הנגזרות מהן, מנסרות בחלל הרומן ודומה שדווקא כיום, בתרבות האנטי־אייג’ית, הן אקטואליות ורלבנטיות יותר מאי פעם.

העלילה פשוטה למדי. לאה לאנוויל, קורטיזנה בת 49, נפגשת עם פלייבוי צעיר, פרד פרלו, בן חברתה־יריבתה המכונה שרי. הוא מכשף אותה בנשיקתו ‏(אף על פי שבתחילה היא אינה מודה בכך‏), והם נהפכים לנאהבים - מלה אולי קצת גדולה למה שמכונה היום בפשטות יזיזות. שש שנים נמשכת מערכת היחסים, עד לנישואי התועלת של שרי עם עלמה צעירה ובלתי מנוסה שאין בידיה לספק לו את התענוגות שידע בבדואר של האשה המנוסה. מכאן, אין פלא ששרי מתבלבל ומוצא שחייו בלי המאהבת אינם חיים. אך האם זו אהבה? לפי קולט דומה שכן - אהבה מזוהה עם משיכה ארוטית, אהבת בשרים - ומכאן נגזרת מסקנתה האכזרית של לאה, שלפיה עם בלות הגוף מתרפטת גם האהבה.

בחירתה של קולט בדמויות שבעות, המנהלות חיים דקדנטיים, משוללי דאגות אמיתיות זולת ההזדקנות, מעקרת את הרומן ומרדדת אותו. הבחירה הזאת מונעת ממנו לספק מענה מורכב על השאלות שהוא עצמו מעלה, שהלוא רוב בני האדם אינם מזדקנים במציאות סטרילית. יתר על כן, אפילו בתוך עולמן הסטרילי של הדמויות ניתן היה להעמיק ולבחון: את חסרונותיו ויתרונותיו של פער הגילים, את זיקותיהן לגופני ולרוחני, את הוויתור על ילדים משותפים, את החרדה מפני הפיכת הצעיר ממאהב למטפל. ההיבטים האסתטיים של ההזדקנות הם הנושא היחיד המעסיק את לאה, המצטיינת בשנאת זקנים, ולכן גם בשנאה עצמית.

האם זו עמדתה של קולט? קשה לדעת. הרומן הוא מלאכת מחשבת של תיאורים איטליזיים, הבוחנים בקור את הסחורה. אחת הנקודות המרעננות בכתיבתה של קולט היא שלשם שינוי, המבט המחפצן הוא נשי. וכך, גבר עשוי להיות “יפה כמו בניין יפה”, או בעל עור “כה שחום ויפה - ממש כעור מזוודה”.

מרשימים לא פחות, גם אם פחות מגרים, הם תיאורי המזדקנים ומלחמתם הפתטית נגד שיני הזמן. הנה למשל פסקה שבה בוחנת לאה קולגה קשישה ממנה: “חולצה כחולה פערה מחשוף עמוק ובו חזה מחוספס כעורו הקשה של תרנגול הודו; פרוות שועל מכסיפה חשפה צוואר עירום, דמוי עציץ, צוואר רחב ממדים כמו בטן, שבולע את הסנטר... זה איום, חשבה לאה” ‏(עמ’ 66‏) - ואילו הקוראת חושבת: זו מיזוגניה אופיינית לנשים שהורגלו לראות בנשים אחרות אויבות, המתחרות על המבט הגברי ועל כן מפנימות אותו.
ברם, אצל לאה השנאה אינה מופנית כלפי הנשים לבדן. גברים מזדקנים אף הם זוכים לתיאורים דומים: “הדלת נפתחה לפניה וישיש מיובש, מין מומיה עולצנית, אחז אותה בזרועותיו” ‏(עמ’ 70‏). לאה, שזכתה לנשיקה לא צפויה, לא הצליחה להסוות את מבטה הנוקב והנורא, מבט של אשה היודעת מה המקומות שניכרת בהם ראשית קמילתו של הגבר: “מן הידיים היבשות והמטופחות, החרושות גידים וורידים, העפילו עיניה אל הסנטר הרפוי, אל המצח המחורץ קמטים, חזרו באכזריות אל הפה הנתון בין מרכאות של קמטים” ‏(עמ’ 120‏). “היה לה מזל”, כותבת קולט מתודעת לאה, “והיא אף פעם לא טינפה את ידיה או את פיה במגע עם יצור נבול!... כן, היא ערפד שניזון רק מבשר טרי” ‏(עמ' 124‏).

אך המבט הנבזי הזה, כפי שיודעת כל אשה, הוא גם מראה. מיד אחר כך מגיע השלב הבלתי נמנע שבו קולט אינה מסתפקת בעקיצת דמותה של לאה - “היא העלימה את תאריך לידתה” ‏(עמ’ 13‏) - והיא מסירה את הכפפות וחושפת את קלון גבירתה: “צריך היה לעטוף בזהירות, אם לא להסתיר לגמרי, את הצוואר הכמוש, המוקף קמטים גדולים, שהשיזוף אינו יכול לחדור לתוכם” ‏(עמ’ 117‏); “כל שטות שתעזור בסתימת החור הגדול, כל מה שדרוש כדי להסוות את המפלצת - את האשה הזקנה” ‏(עמ’ 124‏).

לאחר שלאה מגיעה למסקנה זו, לא נותר לה אלא לשמש “מבוגר אחראי”, לשלח מעליה את שרי, שרק כעת היא מבינה שהוא יקר לה יותר מכפי שסברה, וכך לשמר את הדבר האחרון שנותר לה - כבודה העצמי.

זה סוף נכון וחמור, לא מתפשר ולא מתנחמד. הוא נכון לדמות, כפי שחיה את חייה, אך מצמצם אותה לכדי מְכל ריק שסיים את תפקידו. ואת זה קשה לקבל, בפרט עכשיו, כשגם את מתקרבת לגיל ההוא.

Cheri / Colette



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו