בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הספרים המומלצים של 2012

מ"הזמן שנמצא" ועד "בלשי הפרא". ארבעה מבקרים, רות אלמוג, שמעון אדף, אלמוג בהר ועמרי הרצוג, בוחרים את הספרים הטובים של השנה החולפת

19תגובות

פרוזה: מקור

“בכוונה תחילה”, מאת תמר הגר, הוצאת דביר
בספר “בכוונה תחילה” תמר הגר עוברת את קו הגבול שבין כתיבה ספרותית אוטוביוגרפית מעולה לבין מחקר עיוני. היא כתבה אוטו־אתנוגרפיה אמיצה ומעודנת על הסודות השמורים של מנעד הרגש האימהי, ועל האזורים המושתקים והאפלים שלו.

“בזעיר אנפין”, מאת ירמי פינקוס, הוצאת עם עובד
בספרו “בזעיר אנפין” משתמש ירמי פינקוס בקומדיה כדי לתאר את שקיעתו העצובה של המעמד האשכנזי הזעיר־בורגני והעירוני, על טקסיו הביתיים, עסקיו וחלומותיו.

הוא עושה זאת באופן מצחיק מאוד, נטול התנשאות, חם ונוגע ללב.

“מוקס נוקס”, מאת שמעון אדף, הוצאת כנרת, זמורה־ביתן
“מוקס נוקס” הוא רומן חניכה של נער בעיירת פיתוח, שמתרחש בזמן החופשה הגדולה, כשהנער מועסק במפעל שבו עובד אביו, ועובר שם חוויות קשות. הספר הזה מורכב ונוגע במקום עמוק וכואב (הספר הזה נבחר כמובן על ידי השופטים האחרים).


פרוזה: תרגום

“הזמן שנמצא”, מאת מרסל פרוסט, תירגמה מצרפתית: הלית ישורון, הוצאת הספריה החדשה/ הקיבוץ המאוחד
ב”בעקבות הזמן האבוד” משתמש מרסל פרוסט בניסיון שלו כבנקודת מוצא לבחון את טבעה של התודעה האנושית, הזיכרון והזמן. בכרך האחרון הוא סופר בלי סיפור. אין שם שום אירוע אמיתי שיכול להוביל אותו להתבוננות הזאת, ולכן כל המושגים הללו הם מופשטים וטהורים לחלוטין, והוא מצליח לעקוב אחר הדרך שבה התודעה מעכלת זמן לתוך זיכרון באמצעות שפה, תחביר ואוצר מלים. הספר הזה הוא כמעט אירוע נסי, והאופן שבו מצליחה הלית ישורון לצקת את הספר הזה לתוך העברית הוא נס בפני עצמו.

“ים סרגסו הרחב”, מאת ג’ין ריס, תירגמה מאנגלית: ברוריה בן־ברוך, הוצאת כתר
“ים סרגסו הרחב” של ג’ין ריס, בתרגומה של ברוריה בן־ברוך, כותב מחדש את סיפורה של דמות ספרותית שמופיעה באחד הרומנים המוכרים ביותר בתרבות המערבית: “ג’יין אייר”. ברתה, האשה המשוגעת מעליית הגג, אשתו הדחויה של רוצ’סטר מהספר ההוא, מצטיירת בשם, בפנים ובסיפור מפלח קרביים ורב עוצמה. הסיפור שלה עומד בפני עצמו, וגם משנה מן היסוד את הקריאה ברומן המופת של שרלוט ברונטה.

“בלשי הפרא”, מאת רוברטו בולניו, תירגמו מספרדית: משה ואדם רון בלומנטל, הוצאת עם עובד ספרייה לעם
“בלשי פרא” הוא ספר נטול עלילה, שבמרכזו חידה שמניעה את כל הדמויות. זה ספר מקורי מאוד מבחינת המבנה שלו: הוא מתרחש במקסיקו סיטי ויש בו מונולוגים רבים של משוררים, חברים בחבורות ספרותיות ואמנים וכיוצא באלה, שהקשרים ביניהם מתפענחים במהלך העלילה. זו כתיבה נועזת ומורכבת, והתרגום יכול למשלבי הלשון.

“מטרה לילית”, מאת ריקרדו פיגליה, תירגמה מספרדית: ליה נירגד, הוצאת חרגול/ עם עובד
“מטרה לילית” הוא ספר בלשי העוסק בפענוח תעלומת רצח של אמריקאי שמגיע לעיירה קטנה בארגנטינה בנסיבות עלומות. הוא קושר קשרים עם החברה הגבוהה בעיירה וזמן לאחר מכן נרצח. זה ספר מבריק, ובניגוד לז’אנר שבו הוא כתוב, אין בסופו פתרון לתעלומה, וגם המניע למעשה לא מתברר. למעשה, מדובר ברומן פילוסופי־פוליטי נוקב שעוסק בשאלת הרוע.

“דודי נפוליאון”, מאת איראג’ פזשכזאד, תירגמה מפרסית: אורלי נוי, הוצאת חרגול/ עם עובד
ספרו הסאטירי של איראג’ פזשכזאד ראה אור באיראן ב–1970, ולפני כמה חודשים הופיע בעברית. הספר נפתח בהתאהבותו של המספר הילד בבת דודו ליילי, ונמשך בעלילות הנעות מהסתבכות משפחתית אחת לאחרת, שעל כולן מנצח הדוד המטורף הזוכה לכינוי נפוליאון בשל שיגעון הגדלות שלו. הדיאלוגים השנונים והמצבים הבלתי אפשריים מעוררים צחוק בקול רם. “דודי נפוליאון” הוא הזמנה להתרחבותו של מדף הספרים המודרני של ספרות פרסית בעברית.

“יחסי הסודיים עם קרלה ברוני”, מאת עלא חליחל, תירגמה מערבית: ברוריה הורביץ, הוצאת כנרת, זמורה־ביתן
גם הספר הזה מעניק להומור את מרכז הבימה. הקובץ מורכב מנובלה, הנושאת את שם הספר, וממבחר סיפורים שקובצו מתוך כתביו השונים של חליחל, שמצליח לגעת בשאלות של זהות פלסטינית־ישראלית, במצבי חירום, ביצר הכתיבה ובמיניות, בלי להיכנע לתבניות מקובלות, ספרותיות או חברתיות.

“רק ילדים”, מאת פטי סמית, תירגמה מאנגלית: אורטל אריכא, הוצאת כנרת, זמורה־ביתן
הספר עוסק בתקופה המעצבת ביצירתה של פטי סמית, סוף שנות ה–60 ותחילת שנות ה–70 של המאה הקודמת, שבהן היא חיה עם רוברט מייפלתורפ וניהלה איתו יחסים סבוכים וטעונים. תמיד אפשר להאמין לפטי סמית. גם כשהיא נאיבית מדי, גם כשהיא תולה ציפיות מוגזמות בכוחה של האמנות להושיע, היא אף פעם לא מזייפת.

שירה

“כושילאמאשלהם: שירה שחורה - אנתולוגיה זמנית”, עורכים: אפרת ירדאי וערן צלגוב, הוצאת רעב
המאבק המזרחי והתיאוריה המזרחית שאלו הרבה מונחים ורטוריקה ודימויים ממאבק השחורים בארצות הברית. אבל היצירה השחורה, שבכל רגע נתון ניסחה את הבעיות הבוערות של המאבק, כמעט שלא ידועה לקוראי העברית. עם שיבתה של התודעה הפוליטית למרכז ההוויה החברתית בישראל, זו אנתולוגיה חשובה מאין כמותה, והיא מתורגמת נפלא.

“מפרשים קשים”, מאת יונתן ברג, הוצאת קשב לשירה
ספר שיריו הראשון של יונתן ברג מציג שירה בשלה ומעמיקה, שמבקשת מן הקורא לשוב ולקרוא בה, ומציעה כבר במגע הראשוני איתה קול ברור וייחודי. שירתו נעה בין הביוגרפיה לאמנות, מתוך הבנה כי המרחק ביניהן לעתים הוא אשליה: “בתי מלון שאנו קוראים/ גוף, חדרים ריקים שאנו/ מכנים חיים... מאין באתי, היכן הילד שהיה... מן הים עולה מלח הגעגוע”.
 



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו