בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"השער של ג'ולייט": דיוקן האמן כאיש צייר

המשפחה המזרחית המצוירת בספר הזה, וגם הניגון שלו, הזכירו את רונית מטלון. אבל עם הקריאה, הכתיבה נעשתה מובחנת ושייכת לסופרת דורית אדרין

5תגובות

השער של ג’ולייט
דורית אדרין. הספריה החדשה, 293 עמ’, 89 שקלים


אחרי קריאה בכמה עמודים ב”השער של ג’ולייט”, הנחתי את הספר בפליאה מסוימת. עוד קודם לכן תפס את עיני המשפט האניגמטי שמופיע על הכריכה האחורית: “דורית אדרין היא גם ציירת ופסלת. ‘השער של ג’ולייט’ הוא הספר הראשון שלה המופיע תחת שמה זה”. לרגע התגנב היסוס: האם את הספר כתבה הסופרת רונית מטלון תחת שם עט? היה דבר מה בניגון, במוסיקה של המלים, גם בדייקנות הרטורית שמשלבת בין שפה “ספרותית” לשפה מדוברת, שקרוב לפואטיקה של מטלון. גם לא ייתכן, חשבתי, פשוט לא ייתכן, שזה ספר ראשון של המחברת. הוא משוכלל מדי, נטול מכשלות של יוצרים בתחילת דרכם: יהירות, חיפזון או רצון להתחבב על הקורא.

כשהמשכתי בקריאה, הכתיבה כבר התייצבה ונעשתה מובחנת מזו של מטלון; נעשתה שלה, של סופרת ושמה דורית אדרין. היא כבר כתבה ספר אחד בעברה, אולם החליפה את שמה ופתחה דף חדש, התייצבה מול לוח קנבס נקי. ההיסוס הראשוני היה קשור כנראה בהשפעה הניכרת של רונית מטלון על הלא־מודע הקולקטיבי של כותבי פרוזה עבריים כיום. גם ב”השער של ג’ולייט”, כמו ב”קול צעדינו” של מטלון, יש דיוקן בתמונות קצרות של משפחה, שלא מופיע במסורת הקנונית של “המשפחה הישראלית”. אולם אין זה דיוקן ספרותי, או לפחות לא רק כזה: הוא גם דיוקן של אמנות פלסטית, דיוקן שמופיע בציור.

המספרת מצהירה בפתיחה על היומרה שלה: לצייר על בד קנבס דיוקן משפחתי גדול, רב שכבות, שמאכלס דמויות של משפחה אחת, וגם של כמה דמויות אחרות, שמצויות ברקע של ההתרחשות והכרחיות לה. המלה הזו, “לצייר”, אינה דימוי. הכתיבה מלווה את הציור הממשי, שמתרחש במקביל לה: בחירות הצבעים ותנועות המכחול, הקומפוזיציה וההצללה, שכבות הצבע שמסתירות וחושפות. הספר כותב במישרין את מעשה הציור הפלסטי ומתעד אותו; הוא מספר סיפור מקביל: של משפחה ושל דיוקנה המתהווה.

אופיו החזותי של הרומן הוא יוצא דופן, נדיר וחשוף. המלים הן התחקות אחר המבט, אחר תנועות היד ורקיחת הצבעים. הן מתעכבות על הקנבס הלבן, בוחנות את הנחות היסוד שלו, את מה שידוע לו לפני שנזרק הצבע, נעות בין היש לאין. ואז הן מתחילות לצייר את הדמיון ואת הזיכרון של משפחה אחת, דרך עיניה של מי שהיתה ילדה וכעת היא בוגרת, ומתבוננת בפרטיה - אם, אב, סבתא, סבא, אחות, בן - מזמנים שונים, מעיניה של ילדה או של אשה בוגרת, ואפילו משמות שונים.

איך אפשר לספר כך משפחה? דיוקן הוא תמונה יציבה, מוחלטת בקביעותה. האובייקט שמתועד בו קפוא, מסרב להשתנות, והיציבות הדוממת שלו היא גלעֵד שמביס לכאורה את הזמן ואת השכחה, מחליף את הארעי בנצחי. אולם אדרין אינה מציגה דיוקן מן המוכן, אלא מעשה הרכבה של דיוקן: תהליך שיש בו זמן ועומק. המכחול שלה, כמו זיכרונה, יכול להסב את הזמן לאחור, להצעיר פנים, למחוק קמטים, להחליף את ההשלמה בתקווה צעירה, או בפחד ובציפייה. לדיוקן שלה אין עלילה, משום שהוא משוטט כארכיאולוג בחדרי הזיכרון, מזהה תווי פנים, בית שמקיף אותם, מחוות גוף, רגעי נחמה, צלקות. וכל אלה משרתים את המבט באמצעות ממד העומק, לא רק ממד הרוחב: הדיוקן המשפחתי כולל דמויות רבות, סמוכות זו לזו על הבד ועל הנייר, וכל אחת מהן מורכבת משכבות של תמונות, בבואות חופפות ומצטברות. הן לא נעות הלאה, ברצף המוכר של המלים ושל רצף הסיפור, אלא מתמסרות למושגים שמתורגמים מהאמנות הפלסטית אל הכתיבה: “למעלה ולמטה, שטיחות ונפח, עומק קווי של פרספקטיבה, נקודת המגוז, מוקדים, כתם וצבע”.

שחר לאודון

בכל פעם קטע צבע אחר, בפינה אחרת. האם, שהתחתנה כשהיתה בת 17 כדי לברוח מנישואי כפייה, למדה את משמעות האילוץ, הפשרה וחובה, ועייפה מהם. האב, שנאסר בבגדאד בילדותו לשנים ארוכות באשמת קומוניזם, אינו מוצא את דרכו. האחות, שדיוקנה מכמיר לב ומרהיב, מצויצת ועליזה, וכאב בדידותה קשה מנשוא. והסבתא, ננה ג’ולייט, דמות מעולם קדמון של עין רעה ושדים, ששרדה בעולם שלא פסק להרע לה, וצפה בתוך המדמנה של החיים בחירוק שיניים ובחשדנות. זה דיוקן חי ומרהיב של הסוג הכללי, העתיק והקשוח של ה”סבתא”, שיודעת הכי טוב, ויש לה גרסה אישית שאין להפריכה ביחס לעולם, לרע ולטוב, ל”איך צריך לחיות”. זו לא הסבתא “המזרחית” השגורה מהספרות העברית, שעל שכמה הצר תמיד מוטל העול של הגאווה והמסורת, השורשיות שאבדה ותוקף הבגידה הלאומית והחרטה. כאן היא אחרת, כאובה ומצחיקה, זעופה וענקית, מטילה צל נטול לקח על המשפחה.

בכל סצינה מצוירת דמות אחרת, שכבה על פני שכבה. הן מצטברות מעצמן ובשל סמיכותן לאחרות. וככל שהספר מתקדם, המלים מתקרבות בהדרגה לקנבס: הן משיגות את הקרבה המקסימלית אל הדמויות, וממשיכות מעבר לה, עד שהקרבה מוחקת את הפָּנים. “צריך לדוג כמו רשת את כל התמונות שצוירו, את כל הניסיונות, כדי שיהיה אפשר לדוג את התמונה השלמה”, מסבירה המספרת לאביה, שכבר אינו קשוב לה. התמונה השלמה שמצטיירת במהלך הקריאה כבר אינה עוד דיוקן רב־פנים של משפחה. היא רק נדמית ככזו. היא מצטברת לסוד שנרמז על הכריכה, שם מופיע דיוקן עצמי של הסופרת/מספרת: דיוקן משפחתי הוא דיוקן עצמי.

אדרין מתבוננת בדמויות כבאוסף של כתמים, גוונים וצללים; עין פה, צללית כורסה שם, פה אחר כך; וכך היא גם כותבת אותן: מחווה אחת, רקע של בית או חצר, איזו התרחשות שנלקחה מאי שם והונחה במקומה על הדף. הרומן משוקע כולו ברגעים הללו, ולא חוגג את סיומם, את “הניצחון” של התיעוד, שכמו הזיכרון המשפחתי אינו יכול להסתיים לעולם. הוא מרוכז בעשייה בזמן התרחשותה, כלומר באופן שבו הציירת והסופרת מקובעת על העין שלה עצמה, ומתעדת את הראייה שלה את משפחתה, יותר מאשר את הדמויות שנִראות. באמצעות הדיוקן המשפחתי היא מציירת את עצמה, כמו שכל אדם עושה, על פי רוב מבלי משים ובלי מלים. במעשה האמנות שלה היא מתמללת דיוקן עצמי של בת ונכדה, אם ואחות; גם של סופרת ייחודית ואמיצה.
 



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו