בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אחרי מותי, ספרו הכל: חתן פרס נובל בז לעצמו, לתרבותו ולנו

באוטוביוגרפיה החדשה שלו, "ימות החמה", מציג ג’.מ. קוטזי באור עכור מאוד את עצמו, את בני עמו האפריקנרים וגם אותנו, הישראלים

32תגובות

ימות החמה
ג’.מ. קוטזי. תירגם מאנגלית: אברהם יבין. הוצאת עם עובד, 279 עמ’, 88 שקלים


“ימות החמה”, החלק השלישי של הטרילוגיה האוטוביוגרפית ‏(קדמו לו “נערות” ו”עלומים”‏) של ג’ון מקסוול קוטזי, הסופר הדרום אפריקאי הלבן זוכה פרס הנובל שמעולם לא נתפס מחייך בציבור, היא יצירה אוטוביוגרפית פורצת גבולות. היא מורכבת מסדרה של ראיונות פיקטיביים שעורכת דמות ושמה וינסנט, כביכול הביוגרף האנגלי של קוטזי, עם דמויות מחייו הבוגרים של הסופר: מאהבת, דודנית, מורה לריקוד שבה כמדומה היה מאוהב, ושתי קולגות מאוניברסיטת קייפטאון שבה לימד. לראיונות נספחים שני חלקים נוספים, שהם לכאורה דפים מיומנו של הסופר המפורסם, חלקם מהשנים 1972–1975 וחלקם ללא תאריך, ומידת האותנטיות שלהם אינה ידועה. אם בשני הספרים הראשונים של הטרילוגיה קוטזי משחק עם חוקי הז’אנר בכך שהוא כותב על עצמו בגוף שלישי, בחלק זה הוא אינו מחויב אפילו לאמת של הפרט הבסיסי ביותר: ב”ימות החמה”, קוטזי הוא אדם מת.

לכאורה, יצירה אוטוביוגרפית אמורה להיות נאמנה לאמת. אבל למה, בעצם? הרי גם כשהיצירה מצייתת לחוקי הז’אנר - כתובה בגוף ראשון, לפי סדר כרונולוגי פחות או יותר, עם ציון שמות ומקומות אמיתיים - הכותב לא יכול להתחייב באופן מוחלט שאכן כך קרה, כי כל יצירה אוטוביוגרפית נכתבת מהזיכרון, והזיכרון, כידוע, מתעתע. יתרה מכך, כשאדם מספר בגוף ראשון את אשר קרה לו, לא רק הזיכרון משחק תפקיד, אלא גם נקודת המבט, שהרי כל אירוע נחווה באופן שונה על ידי אנשים שונים. בחירתו של קוטזי לכתוב על חייו באופן שמותיר לקורא מעט מאוד נקודות אחיזה במציאות - רק המקום ‏(דרום אפריקה‏), הספרים שפירסם, נסיעתו לאמריקה, והתנגדותו למשטר האפרטהייד הם פרטים ידועים בביוגרפיה שלו - למעשה נותנת ביטוי לאמת שבמעשה האוטוביוגרפי: ההודאה שאין דבר שניתן לקטלגו תחת הכותרת “כך קרה”.

לקריאת הפרק הראשון של "ימות החמה"

במקום לספר מה קרה, קוטזי משתמש בז’אנר האוטוביוגרפי כדי לספר מה קוטזי חושב על קוטזי. חיוור, בלוי, אוטיסטי, קר, חסר תשוקה, שלא נוצר לאהבה, מאהב גרוע - אלה הם רק מקצת התיאורים שמעניק קוטזי לעצמו דרך עיניהן של הדמויות שברא. “אטום כל כך”, אומרת ג’וליה, שכנה שהיתה גם מאהבת, “מנותק כל כך מהמציאות”. כל הדמויות הנשיות בספר - המאהבת, הדודנית, המורה לריקוד - בזות לו כגבר וכמאהב: “אני אומרת לך, יש לי צמרמורת כשאני חושבת על, אתה יודע, יחסים אינטימיים עם גבר כמוהו”, אומרת המורה למחול. “אינני יודעת אם הוא נישא אי פעם, אבל אם הוא כן נשא אשה, אני רועדת בשביל האשה שנישאה לו”.

גם כסופר, הדמויות לא מרעיפות עליו שבחים: “איך אתה יכול להיות סופר גדול כשאתה לא יודע כלום על אהבה?” חובטת המורה למחול, “בשום מקום אין לך הרגשה שזה סופר המעוות את המדיום שלו כדי לומר משהו שעדיין לא נאמר, שזה לדידי מה שמעיד על כתיבה גדולה. קר מדי, מסודר מדי... חסר יצריות מדי”, והשכנה שהיתה גם מאהבת אומרת ללא הערכה, ש”כתיבתו היתה מיזם של תרפיה עצמית”.

רויטרס

האישי פוגש את הפוליטי

כמו בשאר חלקיה של הטרילוגיה, גם ב”ימות החמה” הביוגרפיה של קוטזי פוגשת את ההיסטוריה הציבורית, את תקופת האפרטהייד בדרום אפריקה. לקורא שאינו מעוניין בפוליטיקה, “ימות החמה” הוא טקסט על חייו של סופר. לקורא הפוליטי, “ימות החמה” הוא סיפורה של דרום אפריקה הלבנה. ילידי דרום אפריקה השחורים כמעט אינם קיימים ב”ימות החמה”. הם מופיעים כצללים, לעולם אינם מדברים ולעולם אינם בעלי שם וזהות. הם פועלי החווה, בעלי המקצוע, עוברי אורח, נותני השירות, אסירים שנושמים אותו אוויר שנושמים הלבנים. היחיד המופיע בשמו הוא מנהיג השחורים שבאותה תקופה היה כלוא, נלסון מנדלה. הוא צץ לרגע, כציון זמן ומקום, ונעלם מיד.

נדמה כי קוטזי שונא את האפרטהייד לא מתוך אהבה לשחורים ותרבותם, אלא מתוך הבוז העמוק שהוא רוחש לאפריקנרים, שאותם הוא תופש כערלי לב, חסרי מוסר, דרך ארץ ותרבות - “אלה הם האנשים שתחת שלטונם הנאלח הוא חי!” - אנשים פרובינציאליים “שנולדו בחוות או בערים קטנות בפנים הארץ והיו מבודדים בתוך לשון שאינה מדוברת בשום מקום אחר בעולם”; מתוך בוז לארץ שבה השירה, משאת נפשו, “אינה עיסוק לגברים”; ומתוך הערצתו לתרבות עמי המערב ולשפתם. כמעשה אישי־פוליטי, בולטת במיוחד אמונתו שהלבנים הדרום אפריקאים צריכים לעשות בעצמם עבודות כפיים. הוא מתעקש ללמוד איך לתקן את המכונית, לטפל בגינה, לעשות תיקונים בבית ולחדש את הביוב, כדי להוכיח דרך זיעתו שהוא שונה מבני עמו. בכך מהדהדת דמותה של לוסי, מספרו “חרפה”, שסירבה לדווח על אונס שעברה על ידי חבורה של שחורים שנקמו בה את נקמת האפרטהייד ‏(ובקורא הישראלי עולה שורה מתוך המחזמר “מאמי” - “בזקפה ובזרע נגאל את פלסטין”‏). קוטזי, כמו גם לוסי הספק הירואית ספק נלעגת, מבקשים כפרה על חטאי האפרטהייד, היא בגופה ובכבודה והוא בעבודת כפיים.

את נוכחותו בדרום אפריקה רואה קוטזי כ”חוקית אבל לא לגיטימית”, ואת עזיבתו את הארץ הוא מתאר לא כמעשה אידיאולוגי, אלא פשוט כדרך להשתמט מהצבא. “היתה לנו זכות מעשית להיות שם כילידי הארץ”, מספרת קולגה על תפישתם את נוכחותם בדרום אפריקה, “אבל הבסיס לזכות הזאת היה מרמה. נוכחותנו שם היתה מושתתת על פשע, כלומר על הכיבוש הקולוניאלי, שהנציח אותו האפרטהייד... ראינו את עצמנו כשוהים זמניים, כדיירים, ומשום כך כחסרי בית, חסרי מולדת”.

אף על פי שב”ימות החמה” הפוליטי שזור באישי, קוטזי הוא “אנטי פוליטי”, כפי שמעידה סופי, קולגה באוניברסיטה, שכן הוא “חשב שהפוליטיקה מפיקה את הכי רע שבבני אדם”. שלטון הציביליזציה הנוצרית באפריקה, הוא כותב, מעניין אותו “כשלג דאשתקד”. הוא היה “אוטופי”, היא אומרת, לא האמין בשחרור לאומי, אלא, באופן אולטימטיבי, ב”סגירת המכרות. חרישת אדמות הכרמים. פיזור הכוחות המזוינים. ביטול המכונית. צמחונות כלל עולמית. קריאת שירה ברחובות”. בעיני קוטזי, המעשה הכי פוליטי שאפשר לעשות נגד האפרטהייד הוא מעשה האמנות. קוטזי הבוגר של “ימות החמה” מצטייר כעוין את מולדתו, שמזהמת אותו גם כשהוא נמצא הרחק ממנה. מצד אחד הוא רוצה להתעלם מאי הצדק הפוליטי, כמו אביו שקורא רק את עמודי הספורט בעיתון, ולהתעסק רק בשירה ובאמנות. מצד שני, הוא אינו יכול להיפטר משייכותו למולדת הממוסמרת ללבו, שהוא מדמה לפצע מוגלתי שאינו מרפה. “מוטב לקטוע את עצמך ולקוות שהפצע יגליד”, הוא אומר, אך מיד תוהה - איך אתה קוטע מסמרות כאלה? את התשובה הוא שם בפיו של מרטין, קולגה לבן להוראה באוניברסיטת קייפטאון: “טיפחנו איזו ארעיות ברגשותינו כלפיה... סירבנו להשקיע הרבה מדי בארץ, כי במוקדם או במאוחר יהיו קשרינו אליה צריכים להינתק והשקעתנו בה להתחסל”.

ברגע אחד הוא משלים עם גורלו להיות בן לעם שלשפתו, תרבותו ומראהו הוא בז, ולארץ שבה מעולם לא מצא את מקומו; הוא מכיר בכך שחייו נטועים במרחב שמעוצב על ידי האפרטהייד - “מערכת ענקית של שמורות פועלים ודרכונים פנימיים ועיירות־לוויין” - אבל ברגע הבא הוא מתנער מגורל זה. אפריקנרים אמיתיים, אומרת דודניתו, לא היו מקבלים אותו כבן השבט. “כדי להתקבל כאפריקנר בימינו אתה צריך לכל הפחות להצביע ל’לאומית’ וללכת לכנסייה בימי ראשון”, היא אומרת, ואינה “יכולה לתאר לה את דודנה לובש חליפה ועניבה והולך לכנסייה”. הוא מטיל ספק בנוגע ל“זכותו” על הארץ בגלל “הרגשה לא נוחה שהיא שייכת לא לו, אלא, ללא זכות העברה, לבעליה המקוריים”. אך למרות יחסו האמביוולנטי למולדתו ולשורשיו האפריקנרים הוא אינו יכול להשתחרר משייכותו אליהם. “תחת עיניה הבוחנות של ההיסטוריה”, הוא כותב, “לא ראה כיצד הוא יכול להפריד את עצמו מהאפריקנרים ובו בזמן לשמור על כבודו העצמי, גם אם פירוש הדבר להיות מקושר לכל מה שהאפריקנרים אחראים לו, מבחינה פוליטית”. לא רק משייכותו הפוליטית הוא אינו יכול להיפרד; הוא נידון גם להיות שייך להם בגופו: גוף עלוב, חסר חן, חסר תשוקה, נוקשה, שאינם מסוגלים ושאי אפשר ללמד אותם לרקוד - כך הוא מתאר אותם ואת עצמו.

בלתי אפשרי לקרוא את “ימות החמה”, ולמעשה את כל ספריו של קוטזי, מבלי לחשוב עלינו. כאשר המאהבת ג’וליה מתארת את האופן שבו הלבנים של דרום אפריקה ראו עצמם כישראלים, מתעוררת תחושה לא נעימה, משום שתרבותם הפוליטית של הלבנים הדרום אפריקאים דומה לתרבות הפוליטית הישראלית דמיון מכאיב. “הדרום־אפריקאים הלבנים באותם ימים נטו לראות את עצמם כיהודים של אפריקה, או לפחות כישראלים של אפריקה”, היא אומרת. “ערמומיים, חסרי מצפון, גמישים, מעשיים, שהשבטים שהם שולטים עליהם שונאים אותם ומקנאים בהם”.

אותה תחושה עולה כשקוטזי מתאר את בני עמו ככאלה שדחו את ההיסטוריה “כמסכת השמצות שחיברו זרים שבזו לאפריקנרים והיו מעלימים עין אילו טבחו אותם השחורים עד אחרוני הנשים והטף. לבדם ובאין ידידים בקצה הרחוק של יבשת עוינת, הקימו את מדינתם־מבצרם והסתגרו בין חומותיה”. מאחורי “מסך עשן של פטריוטיות”, הוא כותב, מחשבים האפריקנרים “כמה עוד יוכלו להמשיך בהצגה עד שיהיה עליהם לארוז את חפציהם, לגרוס את כל המסמכים המפלילים ולטוס לציריך או למונקו או לסן דייגו”. ערלי לב, וולגרים, מתקרבנים וצודקים תמיד.

Summertime / J. M. Coetzee



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו