בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

סיפורה של מרים, אם שכולה מנצרת

ארצות הברית קוראת את הרומן החדש של הסופר האירי קוֹלְם טוֹיְבִּין, שאצלו הסיפור המוּכּר של ישו נשמע כמו מותחן של ג’ון לה קארה

תגובות

The Testament of Mary
$19.99 ,Colm Toibin, Scribner, 96 pages

סיפור חייו ומותו של ישו מנצרת זכה כנראה ליותר עיבודים אמנותיים בתרבות המערב מכל סיפור אחר. אמנים אדוקים, מפקפקים וחסרי אל ניגשו לעלילה המרכזית הזו ויצרו יצירות רבות מספור, חלקן נשגבות, ורובן, כדרך הטבע, נשכחות. כעת מוסיף הסופר האירי קולם טויבין למבחר העיבודים את הרומן קצר שלו.

טויבין מספר את האירועים המתוארים בבשורות הנוצריות מתוך פיה ועיניה של מרים אם ישו, אך הטקסט שלו/שלה אינו בשורה. למעשה מדובר באנטי בשורה, טקסט שמוחק וכותב מחדש חלק מהאירועים של הסיפורים הידועים. הספר מכונה “טסטמנט” ולא “גוספל”. השם אולי רומז לברית החדשה בכלל ‏(New Testament‏), וטומן בחובו עוד משמעויות. למשל עדות, לא משפטית דווקא, אלא אות וסימן, כמו בביטוי “עדות לאהבתי” וגם צוואה, כלומר המלים שמרים בוחרת לקראת מותה הקרב. המוות הזה מוזכר כמה פעמים ברומן. כאן אין גוספל - מלה שמשמעותה “בשורות טובות” באנגלית ישנה, תרגום של האוונגליון היווני.

בכל סיפור מחדש של עלילה ידועה כל כך, השאלה הראשונה ששואל הקורא היא מה נשתנה. ובכן, ראשית אנו מקבלים את הפרספקטיבה המושתקת והלא צפויה של מרים. בולט במיוחד שלמרות האהבה לבנה, היא מטילה ספק באלוהותו ואפילו בנסים שהיא עדה להם. לשליחים שישו בוחר היא בזה ממש; היא מכנה אותם לא יוצלחים, שאינם מסוגלים להביט לאשה בעיניים.

באלוהותו של בנה היא מפקפקת, אבל את הסכנה לחייו היא לוקחת ברצינות. הרגש העיקרי בחצי הראשון של הספר הוא החרדה לשלומו, אירוע בלתי נמנע מנקודת המבט של הקורא וגם מנקודת מבטה של מרים, המספרת את סיפורה במבט לאחור. גם המאמינים רואים את הצליבה כבלתי נמנעת, כהשתקפות של התוכנית האלוהית שהם מדמיינים. אבל תוך כדי הקריאה בסיפורה של מרים קשה להרגיש שהתוכנית אלוהית, והיא נראית דווקא ארצית לחלוטין. הכל נראה תוצאה של משטר המתואר, בעטו של טויבין, כמשטר טוטליטרי של דיסטופיות מודרניות או דיווחים ממדינות משטרה של המאה ה–20 וה–21.

החלקים בספר העוסקים בניסיון חסר התוחלת של מרים לנווט בין שלל הפלגים הרודפים את בנה או תומכים בו נקראים כמו רומן מרגלים של ג’ון לה קארה, או יצירה פוסטמודרנית פרנואידית כגון “הזעקה של אוסף 49” של תומס פינצ’ון. כמו בספרים מסוג זה, קבוצות שונות פועלות נגד אדם שאינו שולט ברזי הפוליטיקה אך סובל מהם בכל אופן; בעיני מרים, גם התלמידים של ישו הם מעין אויבים.

חלקו השני של הספר מאופיין ברגשות אשם של מרים, לא על כך שנכשלה בהצלת בנה, אלא על כך שבחרה לברוח ‏(אחרת היתה נאסרת בעצמה‏), במקום להמתין להורדה מהצלב של בנה. כולנו מכירים את סצינות ההורדה מהצלב והפייטה מיצירות המופת באמנות, שבהן מרים מחזיקה את גופת בנה, ברוגע או בסבל נשגבים. אצל טויבין, הסצינה הזו לא התקיימה מעולם, אלא היתה רק חלום, פנטסיה מלאת רגשות אשם. כך גם הקימה לתחייה מתגשמת אך ורק בחלום של אם המתאבלת על מותו האלים של בנה.

מרים, בדרך המתאימה יותר לתפישה ליברלית של ימינו מאשר להלך הרוח של המאה הראשונה, תמיד מעדיפה את הפרטי על הציבורי או האלוהי. היא מתרפקת על זיכרונות מילדותו של בנה, אבל כאשר הוא נהפך לדמות ידועה בעלת מעריצים ואויבים, הוא נעשה לה זר - זו אחת הסיבות שהיא אינה משתמשת בשמו לאורך כל הספר. מרים נוטרת טינה לגברים שמנסים להוציא ממנה את תיאור מותו של ישו כדי לכתוב ספר שישנה את העולם כולו. כאשר הם מספרים לה שהוא הקריב עצמו למען האנושות היא אומרת: “אני הייתי שם... ברחתי לפני הסוף אבל אם אתם רוצים עדים, אני עדה ואני יכולה להגיד לכם עכשיו, כשאתם אומרים שהוא גאל את העולם, אז אני אגיד שזה לא היה שווה את זה”. אפשר לקרוא את הרומן כולו כאמירה נגד הקרבה עצמית, אולי אפילו נגד הקרבה של אם למען בנה.

הספר הזה עכשווי עד מאוד. השפה של טויבין אינה מנסה לחקות את האנגלית הארכאית של תרגומי המקרא המפורסמים ‏(אין thou או shalt‏). גם השמות של הדמויות כתובים על פי המסורת האנגלית ‏(מרי, לזרוס‏). על המתרגם לעברית יהיה להחליט אם להשיב את השמות בחזרה למקור העברי; אני בחרתי בדרך הזו כדי לשמור על הקירבה שיוצרים השמות הללו לקורא דובר האנגלית. עוד פן של העכשוויות, או האוניברסליות, של הספר היא, שאין בו כמעט תיאורים פיסיים מפורטים של העולם הקדום ‏(להוציא כמה חמורים ובארות‏). טויבין לא ניסה ליצור שחזור של ישו כפי שהיה באמת, אלא לחשוב מחדש על הסיפורים המוכרים של הבשורות הקנוניות. התוצאה היא סיפור שאינו נקרא כלל כרומן היסטורי, כספר על העבר, אלא טקסט אלגורי כמעט על יחסי הורים וילדים, או ליתר דיוק, על אימהות ובנים ‏(כשם אסופת הסיפורים הראשונה של טויבין, הוצאת בבל, בתרגום גיורא לשם‏).

קל לדמיין עלילה דומה המתרחשת בימינו, על ילד שנהפך למנהיג כת משונה ונרדף על ידי השלטונות. האֵם קרועה בין חוסר הבנתה לדרכו של הבן ובין אהבתה אליו. לא צריך להרחיק לכת עד כדי כך. אפשר לחשוב על רגעים שבהם הורים מגלים כי ילדיהם אינם מי שחשבו שהם או קיוו שיהיו, ותופשים את השינויים הללו כסכנה ומקור בלתי נדלה לרגשות אשם. העדות של מרי היא העצמה בגוון מיתי של רגעים כואבים כאלו.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו