בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"פרשת קוליני": פושעי כס המשפט

פרדיננד פון שיראך חושף ב”פרשת קוליני” את האופן שמערכת המשפט הגרמנית הגנה על רוצחים נאצים מפני משפט. שוב הוא מוכיח שהמציאות מדהימה יותר מכל בדיה

54תגובות

פרשת קוליני
פרדיננד פון שיראך. תירגמה מגרמנית: נועה קול. הוצאת ידיעות ספרים, 149 עמ’, 89 שקלים


קרוב ל–70 שנים חלפו מאז הכריז ז’אן אמרי כי “באושוויץ הנחילה המציאות לרוח תבוסה”, והמלים עדיין מובסות כשהן מבקשות לתאר את מה שהתרחש שם. אפילו המלים שנחשבו פעם לחזקות במיוחד, כמו “שואה” או “רצח עם”, תש כוחן עם השנים בשל שימוש יתר. אין מה שממחיש את עומק תבוסת המלים יותר מן העובדה שספרי שואה רבים שנתפרסמו בשנים האחרונות שופעים מאות אלפי מלים בניסיון להדפיס את מה שלא ניתן באמת לתפוש.

והנה, דווקא הספרים ה”קטנים”, אלה שלכאורה כלל אינם מתיימרים לתפוש את הזוועה כולה, הם שמצליחים באמת לגעת בנורא שאין לו שם ולהעבירו לקורא. “פרשת קוליני” מאת פרדיננד פון שיראך הוא ממין הספרים הצנועים האלה. במלים קצרות הפרושות על מעט עמודים, ובמעטה של מותחן משפטי, מצליח הספר לגעת בשואה שישה עשורים אחריה. צניעות הספר נובעת משתי סיבות: אף שזה ספרו השלישי של פון שיראך הוא עדיין מגדיר את עצמו רק כ”סניגור שחוטא בכתיבה” גם אם הוא סופר לכל דבר. הסיבה השנייה היא שהספר נכתב על ידי נכדו של באלדור פון שיראך, מראשי המשטר הנאצי בגרמניה, שהיה אחראי על הנוער ההיטלראי. הוא הורשע במשפטי נירנברג כפושע מלחמה ונידון ל–20 שנות מאסר. עם ירושה כזו אתה חייב לכתוב את הנושא בעט חרישי.

מאחר ועסקינן במותחן, את סיפור המעשה לא אחשוף, אבל למען האמת העלילה המותחת ‏(והיא מותחת‏) אינה ממש חשובה, שכן היא די צפויה ולא מאוד מקורית. אבל מעבר לעלילת המתח מצוי המשפט הגרמני, ובמובנים רבים הספר הוא כתב אישום נגד השיטה המשפטית הנוכחית בגרמניה. השיטה הזאת כוננה בגרמניה לאחר המלחמה בכוונה לתקן את פגמי השיטה המשפטית שפעלה בתקופת הרייך השלישי ואיפשרה את פעולתו הלכה למעשה. וכמו שאומר אחד מגיבורי הרומן: “בדיוק לזה התכוונתי, ליינן: רוח הזמן. אני מאמין בחוקים ואתה מאמין בחברה. עוד נראה מי צודק בסופו של דבר”.

בכתיבה כמעט וירטואוזית מצליח פון שיראך לעמת את קוראיו עם דילמות היסוד של המשפט המודרני: דילמות של חוק לעומת צדק ושל חוסר שוויון והטיה בין בעלי הכוח שמנסחים את החוקים ‏(לטובתם כמובן‏) לבין אלה שנולדו בצד הלא נכון של החוקים - הקורבנות או הנאשמים.

גיבור הפרשה שלפנינו, פבריציו קוליני שמו, הוא גם קורבן וגם נאשם, אבל באמצעות הספר הוא מצליח להעפיל לעמדת התובע. מושאי תביעתו הם פושעי העבר ושיטת המשפט הנוכחית.

רויטרס

זה לא היה אמור להיות כך אחרי המלחמה. הגרמנים כבר היו אמורים ללמוד על הסכנות הטמונות בהסתפקות בשיפוט ה”מוסרי” של החוק לבדו. הרי בחסות המשפט הנאצי הפכו בני אדם מבעלי שמות, זכויות וחובות לחומרי גלם לתעשייה, לבהמות עבודה למשק, לסחורות ממוספרות, לשאריות אדם. מכונת ההשמדה לא פעלה באזורי ספר מחוץ למשפט. נהפוך הוא. היא הוצאה לפועל בסיועה הנמרץ של המערכת המשפטית. למן ההתחלה, רדיפת היהודים לבשה צורה ליגלית בעזרתם המסורה של המשפטנים בני האומה הגרמנית. הם, שהיו אמורים להיות חיל המשמר של הצדק, סייעו לאי־צדק הגדול ביותר שידעה האנושות. יש המתארים את מערכת המשפט הנאצית כאחת משלושת בסיסי הכוח שעליהם הושתת המשטר. הפורמליזם המשפטי הגרמני, לצד היעדר אומץ לב אנושי בסיסי, עשו את אנשי המשפט בגרמניה לשותפיו לפשע של היטלר.

המשפטנים איפשרו לנאצים להשתלט על גרמניה בקלות רבה יותר. הם איפשרו לשאר האזרחים והחיילים - אלה שעצמו עין, אלה שהלשינו, אלה שבזזו את רכוש היהודים, משתפי הפעולה ומבצעי הפקודות - להיות חלק ממכונת ההשמדה הנאצית בספקם להם צידוק “מוסרי” לעשות כן בדמות החובה לציית לחוק. הציות העיוור, “ציות הפגרים”, השתיק את קול מצפונם. במלים ברורות יותר: הלגיטימציה שהעניקה מערכת המשפט איפשרה למעשים הנפשעים להתבצע לא במחנות ריכוז נסתרים מעין כי אם בלב הציביליזציה, בכיכרות הערים. רק בדרך זאת אפשר היה להוציא לפועל את התוכנית השטנית והמגלומנית.

כל זה היה אמור להביא למהפך מחשבתי במשפט הגרמני שלאחר המלחמה. הכישלון היה אמור לחדד את הצד הערכי בעבודת המשפט ולהדגיש את אחריותם החברתית של המשפטנים כחלק ממקצוענותם. אחרי המלחמה, אף משפטן לא יכול להסתתר מאחורי האות הכתובה של החוק, מאחורי הוראתו של בית המשפט או מאחורי רצונו של הלקוח שלו, שמכתיב לעורך הדין את מעשיו. אחרי המחיר הכבד ששילם העולם כולו היו המשפטנים כולם אמורים להבין כי המשפט אינו רק “שירות” אלא בעיקר “שליחות”, שטומנת בחובה אחריות חברתית ומוסרית עצומה.

והנה בא פון שיראך וחושף לפנינו במלאכת מחשבת, שמה שהיה הוא שהווה. הוא מגלה שדווקא ב–1968 - השנה שאירופה הוצתה בה במרד הסטודנטים וגרמניה עצמה נמצאה במצב חירום - בעיצומו של דיון ציבורי מתלהט סביב אשמת הגרמנים ‏(ש”רק ביצעו פקודות והרי הם בחזקת קורבנות בעצמם”‏), התקבלה החלטה להחיל חוק התיישנות על מקרי הרצח שבוצעו בתקופת הרייך השלישי - פשעים שחרגו מההתיישנות הרגילה שחלה על שאר הפשעים שבוצעו ברייך השלישי בגלל חומרתם.

וכך, ב–1 באוקטובר 1968 אושר “חוק בלתי מורגש לחלוטין”, כדברי הספר, ושמו חיע”ק. יודעי דבר הבינו שהכוונה ל”חוק יסוד לחקיקה בנוגע לעבירות קלות”. החוק נראה כה חסר חשיבות עד שהוא כלל לא נדון בבונדסטאג. “איש מהמחוקקים לא הבין מה משמעותו. איש לא הבין שהחוק עומד לשנות את פני ההיסטוריה”.

את החוק הוביל ד”ר אדוארד דרהר, שנודע לשמצה על כי בתפקידו כתובע המחוזי הראשי באינסברוק בימי הרייך השלישי דרש הטלת עונשים איומים על הנאשמים ‏(למשל, להטיל עונש מוות על אדם שגנב אוכל או על אשה שרכשה באופן לא חוקי תלושי לבוש‏). לאחר המלחמה הוא הורד בדרגה אבל כעבור זמן מה התקבל למשרד המשפטים והקריירה שלו נסקה, עד שמונה לראש המחלקה הפלילית.

החוק של דרהר התבסס על כך שמלבד חברי ההנהגה הבכירים של המפלגה הנאצית, כל השאר הוגדרו רק כמסייעים לרצח, כמי שמילאו פקודות בלבד. אף אחד מ”פושעי שולחן הכתיבה”, כפי שכונו במשפט אייכמן - אלה שהיו אחראים על משלוח מאות אלפים אל מותם - לא נחשבו לרוצחים בעיני בית המשפט. כשהחוק הקטן והלא חשוב הזה של דרהר עבר בלי שאיש הרגיש, הם נהפכו ממסייעים לרצח למסייעים למעשי הריגה. כך, באחת, התיישנו מעשיהם והם עברו לארץ המקלט של אין־אפשרות להגיש נגדם כתב אישום מחמת התיישנות.

באותם ימים ממש היתה פרקליטות מחוז ברלין טרודה בהכנות למשפט ענק נגד המשרד הראשי לביטחון הרייך, לאחר שנאספו די ראיות להוכיח שפקידיו אירגנו את מעשי הטבח והשמד בפולין ובברית המועצות והיו אחראים למות מיליוני יהודים, כמרים, קומוניסטים, הומוסקסואלים וצוענים. משעבר החוק נאלצו הפרקליטים לסגור את התיקים הללו ולהתקפל. “החוק של דרהר לא היה אלא חנינה”, כמו שאומר אחד מגיבורי הרומן, “חנינה חסרת לב על כל דבר כמעט”.

מאחר ולפי עקרון היסוד של שלטון החוק, משהוחלה התיישנות על פשע מסוים לעולם אי אפשר לבטל אותה, זכו הפושעים להגנה עד סוף חייהם. “האם דרהר הואשם במשהו?” שואל הסניגור בספר ונענה: “לא. עד היום אי אפשר להוכיח באופן חד משמעי שדרהר לא פשוט טעה. דרהר הלך לעולמו בשנת 1996 כאדם מכובד ביותר”.

החוקים והרשויות הגנו גם על דרהר. רק בעקבות חשיפת הפרשה בספר מינתה בינואר 2012 שרת המשפטים של גרמניה ועדה של משרד המשפטים הגרמני לבדיקה מחדש של התקופה הנאצית. וכך, כאילו איש לא למד שום דבר, מספק המשפט הגרמני שוב ‏(אל מול אותם פושעים ואל מול צאצאי אותם קורבנות‏) כסות למעשים נוראים. “המתים לא מבקשים נקמה”, אומר בשלב כלשהו גיבור הספר קוליני, “רק החיים רוצים בה”. וגיבורה אחרת, בת לפושע שזוכה, שואלת בקול רם את מה שמהדהד בראש כל קורא למראה החרפה המשפטית: “גם אני כזאת?” ושפתיה רועדות. “את מי שאת”, היא נענית, ואני לא יכול שלא להיזכר בדבריו הנוקבים של ז’אן אמרי, שכתב “לא החכמנו באושוויץ, אם את המלה חוכמה מפרשים כידיעה ממשית על העולם. כל מה שהתברר לנו שם, היינו יכולים לגלותו עוד קודם לכן, בחוץ; שום דבר מכל זה לא היה לנו למורה דרך מעשי. גם לא נהיינו עמוקים יותר במחנה, אם אפשר בכלל להגדיר את המושג ההרסני ‘עומק’ כמידה של רוח. ואין צורך לומר, כמדומני, שבאושוויץ לא נהיינו טובים יותר, אנושיים יותר, אוהבי אדם יותר ובשלים יותר מן הבחינה המוסרית - אינך מתבונן במעשיו ובפשעיו של אדם שניטלה ממנו אנושיותו בלי להטיל ספק בכל מושגיך על כבוד האדם מלידה. יצאנו מהמחנה עירומים, בזוזים, מרוקנים, מבולבלים וזמן רב עבר עד שלמדנו מחדש ולו רק את שפת היום יום של החופש”.

Der Fall Collini / Ferdinand Von Schirach

עו”ד יובל אלבשן הוא סמנכ”ל עמותת ידיד. ספרו האחרון, “תיק מצדה”, יצא בהוצאת ידיעות ספרים



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו