בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הודו. לא משל ולא חלום

המטיילים בהודו עדיין מצפים שהטיול ישנה את חייהם, אך במקום חוויית תרבות מטלטלת, הטיול נבנה כטקס ממוסד שמטרתו אישוש זהותו של המטייל. ביקורת על ספר הביכורים של טל נויברגר, "פושקר"

36תגובות

פושקר
טל נויברגר. הוצאת רימונים, 204 עמ’, 88 שקלים


פּוּשְקַר. יש מי שמביט בשמו של הספר הזה ומרים גבה ויש מי שנשטף מיד בגל זיכרונות מהעיר הרג’סטנית ומחוויות הטיול הגדול בהודו אחרי הצבא. אולי בכך טמון גם ההיגיון השיווקי, כי אחרי הכל אוכלוסיית בוגרי הודו בישראל מונה מאות אלפים, ומי מהם יכול לסרב להזדמנות לשוב אל המחוזות הקסומים ההם ולו באמצעות ספר של סופשבוע, מתחת לפוך בדירת השותפים בפלורנטין. זו בוודאי גם הסיבה לכך שהודו צצה מדי פעם בפעם ביצירות של ישראלים. עניין של דמוגרפיה.

אלא שהספר “פושקר” עוסק בעיר פושקר בערך כמו שהסרט “קזבלנקה” עוסק בקזבלנקה. המספר עצמו מנסח זאת בבירור כשהוא פונה אל הסמטאות הצדדיות של העיר בתקווה ש”הן יחשפו אותי לצדדים אחרים של העיירה המדברית שאף אחד לא היה שומע עליה אם ברהמה לא היה מפיל מהשמים פרח שנפל ישר אל תוך האגם. נדמה לי שזה הסיפור שהפך את פושקר לקדושה, אם כי ייתכן שאני טועה, דניאל קראה לי משהו בנסיעת הרכבת האחרונה והקשבתי בחצי אוזן” ‏(עמ’ 106‏).

יש לעיר הזאת סיפור ויש בה אנשים רבים שיש להם חיים משל עצמם, אבל המספר מקשיב לסיפורם רק בחצי אוזן, וקשה להאשים אותו. המפגש עם האחר קשה ותובעני, ובכלל, אם עוד לא פתרת את בעיותיך איזה עניין יש לך להתעסק בבעיות של מישהו בצד האחר של העולם, ואם עדיין לא מילאת כרסך בש”ס ובפוסקים מה יש לך לחפש במיתולוגיה ההינדית.

כך הופך כמעט כל מסע להודו למסע ידוע מראש. יש הבונים את זהותם כמטיילים בהודו על דרך ההיקסמות מפלאי המזרח, מרוחניות בגרוש שנמצאת באשרם מזדמן, בפוג’ה על גדות הגנגס או בעוני הנורא, המוכיח כביכול שלהודים אין עניין בחומר ותרבותם כולה רוח. הודו של מטיילים אלה היא מקום פנטסטי שנוצר בדמיון המערבי כדי לספק את הצורך ברוחניות נוחה לשיווק וקלה לעיכול. מטיילים אחרים לא טורחים כלל לחפש רוחניות. הם באים לעשות חיים בארץ רחבת ידיים שיוקר המחיה בה נמוך, מתרועעים עם ישראלים ומצמצמים את המפגש עם האחר למינימום ההכרחי. הטיול הגדול שלהם הוא חוויית שחרור מכבלי החברה והתרבות, והודו בעיניהם היא לא יותר מאשר קצה הציביליזציה.

למרות היעדרו של דיאלוג עם האחר ברוב המסעות, המטיילים בהודו עדיין מצפים שהטיול ישנה את חייהם, אך במקום חוויית תרבות מטלטלת, הטיול להודו נבנה כטקס ממוסד שמטרתו אישוש זהותו של המטייל. בדומה לדגם הצליינות של האנתרופולוג ויקטור טרנר, שראה בעלייה לרגל טקס מעבר, גם במסע להודו יש יציאה מסדר החיים הרגיל, חוויית קהילה רבת עוצמה ושיבה אל החיים הרגילים מתוך חיזוק הערכים החברתיים והדתיים המקוריים.

גם המספר בספר הזה ‏(או הסופר‏) מודע לציפיות המופרזות מהטיול. בגב הספר נכתב כי הוא “מנהל דיאלוג ביקורתי עם הקלישאות בתרבות הישראלית על אודות המסע הגדול להודו”. הוא גם יודע שהכתיבה תוך כדי מסע בהודו היא עצמה קלישאה שחוקה: “אני יודע, אין תמונה סטריאוטיפית יותר של תרמילאי ישראלי בהודו, שבמקום להיחשף לתרבות חדשה בוחר לשבת דווקא בבית חב”ד ולהשתפך על הדפים שסיפק לו הרבי” ‏(עמ’ 27‏). ובכל זאת הוא משתפך וחוזר אל ילדותו בשכונת בקעה הירושלמית, אל הקהילה הדתית הליברלית, אל אובדן האמונה באלוהים ואל הקשיים שלו כילד הסובל מדיסלקציה. תחושת הזרות ואובדן השליטה בהודו נקשרים אל קשיי הקריאה שלו, והודו הופכת מיד משל לבעיותיו.

הודו היא אתגר למספר כמו שהיתה הקריאה בילדותו, מטלה שנראה כי כולם מתמודדים עמה טוב ממנו. הודו, כמו דרום אמריקה שטייל בה לפני כמה שנים וכמו מוסיקת הפאנק שגילה בנעוריו, היא משהו פרטי וחדש שנדמה לו כי הוא רק שלו. חברתו דניאל היא כמו המפגש עם הנוף בסיפור החסידי שסיפר החב”דניק; היא המציאות האמיתית שצריך להתחבר אליה ולהפסיק להסתבך בפלפולים ובמחשבות סרק ‏(עמ’ 157‏). המספר המודע לעצמו הודף במהירות את האנלוגיה: “חבל שהתחלתי היום לכתוב יומן כמו ילד בן 17, מי אמר שלחטט בעבר זה טוב, בטח שלא לעשות אנלוגיות שטחיות בין דיסלקציה להודו, אלוהים ישמור” ‏(עמ’ 102‏).

אך למרות מודעותו, האנלוגיה בספר מוסיפה להתקיים והודו אינה מצליחה להפוך ממקום מדומיין למקום אמיתי. הסיפור על הילד הסובל מדיסלקציה הזכיר לי סיפור אחר על ילד הסובל מבעיות דומות. דמיינתי לרגע שהגיבור נכנס לקולנוע מקומי ועל המסך הגדול מוקרן הסרט הנהדר “Taare Zameen Par” ‏(כוכבים על הארץ‏) של הבמאי והשחקן אמיר חאן. הסרט מגולל את סיפורו של ילד הודי מהמעמד הבינוני הסובל מדיסלקציה ונתקל בבורות ובאטימות מצד בית הספר וסביבתו הקרובה.

המספר היה יכול להשוות בין מצבו בקהילה הבורגנית הירושלמית לזה של הילד במומבאי. הוא היה נחשף גם לתעשיית הבידור ההודית, הנוגעת בנפשם של המונים, ולעיסוק החלוצי והאמיץ של אמיר חאן בבעיה המוזנחת. הוא היה יכול לפגוש את הודו כמקום מורכב, שיש בו בעיות ותהליכי שינוי חברתיים ותרבותיים ממשיים. אבל המספר מעדיף להרים ידיים מול הדיסלקציה שלו ביחס להודו. הוא לא מצליח להבין אותה. כמוהו רוב בני האדם מתקשים להבין את האחר וגרים בתוך עצמם גם כשהם טורחים ונוסעים לצדו האחר של העולם.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו