בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"מסאלה": אובדן הישראליות בטיול להודו

“מסאלה” הוא ספר מסע ישראלי אחר על הודו, חף מאוריינטליזם. הגיבור משמיע את קולם של ההודים, אפילו המודרים ביותר, אבל דווקא הסיפור שלו נעלם

11תגובות

מסאלה
יותם יעקבסון. הוצאת עצה, 504 עמ', 98 שקלים


חלל גדול נפער בין המקום שתופסת החוויה ההודית בתרבות הישראלית לבין הספרות העברית שנכתבה עליה. יצירות מעטות עסקו במסע להודו, והידועה שבהן היא “השיבה מהודו” מאת א”ב יהושע ‏(הספריה החדשה, 1994‏). במוקד הרומן אהבה בלתי אפשרית בין רופא צעיר לאשה נשואה ומבוגרת. הודו משמשת ברומן תפאורה ואתר יצרי ואקזוטי המאפשר התאהבות מוזרה ובלתי תכליתית. גם במרכז הרומן של יונתן יבין “באבא ג’י” ‏(עם עובד, 2004‏) הודו היא המקום האלטרנטיבי להיכרות בין נדב, צלם בן 28, לבין אביו, שמצטרף אליו לטיול בתת היבשת.

את החלל הזה מנסה למלא יותם יעקבסון בספרו “מסאלה” יעקבסון הוא חוקר תרבות הודו, מרצה על דתות, מורה דרך וטיילן. גם בטבורו של “מסאלה” יש סיפור אהבה; אלא שהנאהבים הם נבו, צעיר ישראלי, משוחרר מהצבא, והודו עצמה. בספר הזה, בניגוד לספרים האחרים, הודו היא גם מקום התרחשות וגם אחת הגיבורות הראשיות; הספר עוסק במערכת היחסים הנפתלת שנרקמת בין נבו לבין הודו וההודים שהוא פוגש במסעו - מקומיים שפתחו לו אשנב לאורח חייהם, שהוא במידה רבה היפוכו של אורח החיים המערבי.

אבל לא בהכרח. אחת התובנות המעניינות בספר נוגעת לתדמית הרוחנית של ההודים והיותם רחוקים לכאורה מתאוות בצע. נבו מתאר למשל את התנהגותה של חברתו ראמה, מדריכת טיולים ותיקה במומבאי: “תוך כדי נסיעה ברחובות העיר פרסה ראמה לפני מטייליה את המפה הכלכלית של מומבאי; רשתות הקואורדינטות שטוותה היו בראש ובראשונה פיננסיות” ‏(עמ’ 46‏). בפתח הספר מציין נבו ובצדק ש”העובדה שרק בעלי הכסף מסוגלים לשנות את המציאות רווחת עוד יותר בהודו מאשר במקומות אחרים” ‏(עמ’ 22‏).

ניר כפרי

את העלילה מספר נבו בגוף ראשון. אך אף על פי שאנחנו מרחיקים איתו לכפרים הנידחים ביותר, איננו יודעים עליו דבר, מלבד הערות סתמיות על געגועים לבית שהוא זורק מפעם לפעם. המסתורין סביב דמותו גדל עוד יותר מפני שהמוטיב העלילתי החוזר הוא התוודעות לאחר. הדמויות שנבו פוגש רוחשות לו אמון, משתפות אותו ברזי אמונתן, מגוללות בפניו את תחלואי המסורת השמרנית של התרבות ההינדית, המשמרת את החלוקה לקאסטות ואת הנידוי המבזה של מעמד הטמאים. ראג’, אחד מחבריו הקרובים, מתוודה לפניו שבעבר היה רוצח שכיר, ומשתף אותו בקושי להתפייס עם עברו.

בכל אלה, דמותו של גיבור הספר נותרת חידה. הדבר היחיד שאנו יודעים עליו הוא שאיבד את חברו יונתן בקרב, לאחר שדימם למוות בלי שיקבל עזרה. האסון הזה נהפך לקלישאה על השכול הישראלי מפני שהוא מתואר באופן כללי, ללא נקודת מבט אישית שתספר מה אירע שם ותתאר מי היה יונתן בשבילו, ואילו רגשות הוא חש לנוכח אזלת היד הנוראה.
בפרק השישי אנחנו מתבשרים שאביו של נבו בא לבקר אותו, ובגלל שערו הסבוך, אביו חולף על פניו ואינו מבחין בו. הציפייה שמתעוררת לקראת המפגש הדרמטי, לאחר חודשי פרידה ארוכים, אינה מתממשת. המספר פוסח על תיאור המפגש, ממש כפי שהוא פוסח על תיאור רגשותיו לאורך הספר כולו. במקומות היחידים שהמספר מתאר את רגשותיו, התיאור תמיד חסר. כך, למשל, בתיאור היוצא דופן של ההתעוררות המינית: “דווקא עכשיו ניעורה בי תשוקה מינית עצומה שביקשה לפרוץ ממני כמו עטלף פירות גדול החובט בכנפיו בתוך חלל סגור וקטן” ‏(עמ’ 359‏). גם במקרה הזה, הקוראים נשארים וחצי תאוותם בידם.

הפרט המשמעותי והאישי ביותר שנבו מוסר על עצמו הוא הזרות שהוא חש ביחס לישראליוּת. מפגש מנוכר שלו עם משלחת ישראלית־צבאית שמגיעה להודו לחלץ פצועים שנפגעו ברעידת אדמה גורמת לו להסיק שהאירוע הוא “מסמר גדול בארון המתים של הישראליות שלי” ‏(עמ’ 449‏). בגילוי התרבות החדשה הופך נבו נטע זר בתרבותו שלו: “במובנים אחדים נעשיתי אדם קרוע”, מספר נבו, “בעקבות החוויות שחוויתי כאן אני כבר לא ממש ישראלי. מצד שני, עם כל תחושת הקרבה ועם כל עוצמת החוויה, לעד אשאר כאן בהודו, זר” ‏(עמ’ 477‏). את הדיסוננס הזה ניסה יעקבסון המחבר לפתור בכתיבת הספר; הספר הוא ביטוי לניסיונותיו לשתף בחוויות המכוננות שעבר ואולי כך לזכות במה שאיבד בדרך.

ואולי, יותר משהספר עוסק בהודו, הוא עוסק בישראליות, או ליתר דיוק - באובדן הישראליות, ובכך גם חשיבותו. נבו מבדיל עצמו משאר המטיילים הישראלים: “אחד מרבבות הצעירים המופקרים המגיעים להודו כדי להתהולל בחופיה” ‏(עמ’ 37‏). בסלידה הוא מתאר את חבורות הישראלים מורחבי האישונים, שלא מטיילים בהודו אלא כובשים אותה בדריסת רגל קולוניאליסטית והופכים אותה למעוז ישראלי, עמוס שלטים בעברית ומסעדות המגישות פלאפל וג’חנון: “נזכרתי במראה חבורת צעירים ישראלים באחת המסעדות בפושקר. הם שוחחו וצחקו בקול רם, ללא כל התחשבות ביתר היושבים במסעדה, והפריחו ענני עשן סמיכים מצ’ילום שהעבירו מיד ליד” ‏(עמ’ 449‏).

הרומנים הישראליים העוסקים בהודו ‏(ובהם גם “הודו תאהב אותי” מאת דריה מעוז, כתר 2002‏) מצייתים בדרך כלל לחוקיו של ז’אנר ספרות המסע, ובהם הגיבור, היוצא למחוזות רחוקים, עובר גם מסע גילוי פנימי ומשתנה לבסוף ללא היכר. ב”מסאלה”, נבו כמעט שאינו משתנה. איננו יודעים מאומה על חייו הקודמים, ולכן סיום מסעו הרגשי ריק ממשמעות.

כוחו של נבו נעוץ בדבר אחר. נבו הוא תייר מזן חדש, לא תייר פסיבי המתפעל מפלאי עולם, אלא אדם מעורב ומשתתף, שבמקרה הצורך מסייע לתושבים הנזקקים שנפגעו ברעידת אדמה, תייר שמכיר את הודו על יופיה ועל ביביה ואכזריותה, תייר כן דיו שלא להיסחף בעיוורון אהבתו ולהודות ש”הודו היא גיהנום אנושי” ‏(עמ’ 474‏), בקיצור: תייר חף מאוריינטליזם. ההודים שהוא פוגש אינם אילמים ומושתקים, אדרבה: נבו מעניק להם קול ופה לספר על חייהם. אפילו לחיי הקבוצות השוליות והמודרות ביותר בחברה ההודית ‏(כמו ההיג’רות, אנדרוגנים שחיים בשולי השוליים‏) מתאפשרת הצצה נדירה, ואכן זה אחד ההישגים המרשימים של הספר.

נבו מתאר מפגשים עם הודים, שמספרים לו על תפארת האמונה ההינדית. אך בקיאותן של הדמויות באופנישדות ‏(קובץ ספרותי דתי‏) ובוודות ‏(כתבי הקודש הקדומים של הודו‏) אינה אמינה, במיוחד מפני שעל פי רוב הסיפורים מסופרים במפגשים אקראיים ומפי אנשים פשוטים, שמכונים בכלליות “איש זקן”. אותן שיחות, המפליגות תדיר לאגדות מיתיות, מעוררות את שאלת האמינות ביחס ללשון ולסגנון. לא ייתכן שהסיפורים נמסרו באנגלית כה רהוטה וגם לא בהינדית, ולכן נוצר הרושם שהמחבר שתל את הסיפורים הללו בפיהן של דמויות אותנטיות למטרות דידקטיות.

“מסאלה” הוא ספר כלאיים. הוא אינו יומן דרכים ‏(כמו אביו המיתולוגי “יומן דרכים” מאת עזריאל קרליבך, הוצאת עיינות 1956‏) וגם אינו ממש רומן. פירוש המלה “מסאלה” בהינדית היא תערובת של תבלינים. בספר משמשת המלה כאחד הדימויים המתארים את הודו: “הודו היא כנראה מדינת המסאלה, חשבתי. הכל מעורבב בה יחדיו, בתערובות שונות ומשתנות, עשירות בריחן ובטעמן עד חנק” ‏(עמ’ 48‏). אם נפליג עם הדימוי, הרי שהספר עצמו מעורבב בתבלינים כה רבים, עד שהם פוגמים בטעמו.

הרומן הראשון של כנרת רובינשטיין עומד לראות אור בסדרת “בראשית” של הוצאת רימונים ועמדה



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו