בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

המסע של שמעון אדף אחרי השפות הנשכחות

ב”ערים של מטה” יוצא שמעון אדף לחפש את המאגיה הקדומה, הלטינית, המרוקאית - ובעצם מבקש להשיב למציאות את לשון השירה

6תגובות

ערים של מטה
שמעון אדף. הוצאת כנרת, זמורה־ביתן, 332 עמ’, 94 שקלים


קשה לומר מתי חווינו פרוזה עברית כהתכה של יופי בדיבור חי; ואיזה סופר ישראלי בן זמננו עימת אותנו עם שאלות של גלות, התגלות והיסטוריה. “ערים של מטה”, החותם את הטרילוגיה של שמעון אדף, מזמין לחשוב מחדש על הזיכרון, על השפעתו הרבה ועל חשיבותו בחשיבה המאגית, לא פחות מאשר באקטואליה היהודית־ישראלית. כל זה בעיבוד רדיקלי של רומן חניכה במציאות האינטרנט.

המספר הוא סופר ומורה לכתיבה, מעין ארכיאולוג שנתקל בשברי טכנולוגיה אבודה, המשוטט בברלין מצויד במודם סלולרי. הוא נענה להצעתו של האספן ליאון עמינדב ליצור נוסח עברי לכתב יד נדיר שהיה הבסיס ל”ספר הרזים”. במקביל הוא מתקין מילון למרוקאית שימושית ואגב ניסיונו להשלים את הספר שאנו קוראים, הוא מתחקה אחר המקורות שעיצבו את עולמו.

נקודת המוצא היא מותחן. הסוד הקדום שנחשף תוך כדי גלגולי כתב היד, ממיט אסון על אנשי מפתח המשתייכים למסדר עתיק ואכזרי. כך שעל פניו, נקרא המרדף בעקבות "ורד יהודה" כמאבק בין ה”חיצוניים” - הכוחות המאיימים לחבל בזיכרון השבטי והאישי - ל”דמיוניים” הפועלים להחייאתו. במאבק זה נמצאים האחרונים בסכנת השמדה, ומישהו עלום מוביל את המספר למקומות ולזמנים שלאחרונה הפציעו בתודעתו. משם, מופעיו המסועפים של הוורד מפגישים אותנו עם שורה של לשונות - מושגיות, ויזואליות ושיריות - המטשטשות את הגבולות בין מציאות להתגלות ומוליכות לשאלה איך כותבים, מהי שפת מקור ומיהו המספר.

מה שנקרא כמדע בדיוני ב”כפור” ו”מוקס נוקס”, מסווה עכשיו כרומן בלשי ב”ערים של מטה”. הספר עובר מן הייצוג אל החיים, וחוזר חלילה, בחיתוכים קולנועיים - מן הילדות בשדרות אל מקלט התופת של ויימאר; מגלריה בברלין בת־זמננו לנצרות הקדומה; דרך ירושלים “צפופה וחונקת כאחת” אל ראשית המדינה; משם לתקופת הגאונים ובחזרה ל”יפו המנוגעת בפליטי תל אביב”. עם זאת, מעוף העין שלו מזמין להשתהות, לבחון את רישומה של לשון התמונות בגלריה שלמה של “עליות השמיימה”, “ימי דין אחרונים”, וכל “חמת הרצח היפהפייה של המערב”.

פעימת הפִסקה של אדף - צלולה וחדה - מוסרת רגעי תודעה מועצמים. קשה להעביר את ישירותו של המשפט: הליריות שמגיחה משגרה פרוזאית, לעתים נוגעת בעצב אכזרי, מוחרשת בחמלה ואירוניה עצמית. כך זה נקרא למשל בעמוד האחרון של הרומן, בדבריו של המשורר דורון אפללו ‏(בן דמותו של המחבר‏), שבהם תיאור פארודי של הפייטה במטבח יהודי כשר ובמקצב שירי:

שמעון אדף
אלון רון

“אמי לא תאבד עשתונות, תייצב את הכיסא ותעלה לתמוך בגופי, הקל עד בחילה. ותצעק אל אבי, ברוך, מה אתה עומד שם כולך המום, לך תביא סכין חזקה, אחרי גבו הנזנק למטבח תוסיף לקרוא, תביא את זאת מסט הבשר. ובעוד שנינו ממתינים חבוקים, תתנשף, שורפת את חלקת צווארי, דורון, דורון, היית ילד כל כך חרישי”.

תחושת האבדון הנשמעת כאן מחריפה ב”מוקס נוקס” ‏(שמשמעו, “הלילה קרב”‏) ומגיעה לשיא ב”כפור” ‏(הוא הספר העתידני שדורון אפללו הוגה בדפים החותמים את “ערים של מטה”‏). דווקא העלילה הפנטסטית חושפת ריבוי של ערוצים לשאת ולתת עם המציאות. בקוטב האחד: מכלול התודעה־גוף־נפש המוליד את לשון ההתנסות של טבריה, ילדה־משוררת. ובקוטב האחר, שפה שהיא צופן בינה מלאכותית של אחיה עכו, גאון המחשבים. מותו של אחיהם האוטיסט, שהיה מושא לניסויים טרום־מילוליים של האב, סותם את הגולל על המאגיה הצרופה. גם מעבדת הכתיבה של משוררי “עין מזוינת” ‏(הזוכים בחלק האחרון של הספר לפרודיה מרהיבה, המתכתבת עם “בלשי הפרא” של רוברטו בולניו‏), כמו מכריזה על מותה של לשון ההתגלות.

בד בבד עם ניסיונות הקצה לקבוע את גבולות המציאות ולברר את התנאים להכרתה, מצטיירים החיים, על פי אדף, כאובדן אמונה וכצער חסר פשר. קשרים והצטלבויות בין סיפורו של המספר לסיפורם של האחים טבריה ועכו חיוניים להרכבת החידה המתמצה במרדף אחר ורד יהודה. אלא שלא המרדף עומד במרכז, כי אם מופעיו השונים, הגלגולים החוזרים של שרידי זיכרונות שאבדו ואין להם שפה. רגעים כאלה מאפשרים לעין לסרב לחוקי המציאות הפועלים עליה, להיפקח מחדש ולנוע פנימה ואחורה בזמן. מופעיו של הוורד - ויזואליים ומילוליים כאחד - מזמינים להיכנס לרגעים שכוחים בהיסטוריה, ונעשים מטאפורות של הזיכרון המשפחתי־השבטי.

מול המערכת, המרוששת את היחיד ואת הלשון, מציב אדף לא את הנפש כמהות גואלת, אלא דווקא את חידתיותו של הוורד, דימוי בלתי מפוענח החושף את עריצותו המתעתעת של עולם הסימולקרות. מהו הוורד שבספר הזה, שמשוקעים בו כל כך הרבה אהבה וחסד לשירה ולמי שאיפשרו אותה?

“ורד יהודה” הוא פתגם שהיה מקובל בפי יהודי מוגדור למפעל שנידון לכישלון. זה מעין ניסיון פנטסטי לחזור ולגלות את השפות הנשכחות - המאגיה הקדומה, הלטינית, המרוקאית - ולמעשה להשיב לשבט את לשון השירה, שהיא העדות לגרעין החיוני שבו. סיפור החקירה, כמו בכמה מספריו הקודמים של המחבר, הוא רק סיפור כיסוי לחניכתו של המספר עצמו אל מפעל החיים הזה.

על הרקע הזה, מרתק להעמיד את חקר “ורד יהודה” של אדף ליד מחקרו של גרשם שלום את המגן דוד. אדף מרחיק ממנו לכת במסקנות האידאיות והפואטיות, ומוביל צעד אחד הלאה את שאלותיו של שלום בנוגע לזהות היהודית הלא־מוסדית. במקום ששלום במאמרו “תולדותיו של סמל”, התעלם מגורל המיעוטים הלאומיים שנשאו את המגן דוד, הנוסח של המספר שלנו להיסטוריה חלופית מונע בראש וראשונה מחקר תולדות הוריו, שאין להן עקבות ברשומות הרגילות. לעומת שלשלת ההורשה שמעמיד שלום, שבה התנסויותיו של המיסטיקאי מתמזגות באחדות אחת עם כלל ישראל, בודה אדף גינאולוגיה חלופית של שברי נפש ושברי טקסטים. השושלת המפתיעה של המדרש, נוסח אדף, מעוררת שאלה על היחס בין שתי זרועותיה של האורתודוקסיה היהודית, זו העושה בתורה וזו הנחבאת עם החרב מאחורי הגב.

מופעיו של הוורד - לעתים מתעתעים ולפרקים נוקבי לב - הם הסימנים בכתב העברית שעלינו לשחזר. “ערים של מטה” הוא סיפורה של העברית שהתפצלה לתת־שפות. ההיסטוריה שלה כוללת את חלחול ה”מז’בדה” למילון המשפחתי, ובאותה נשימה כמעט, את הדיוקים של האב הטהרן, “העריץ הגא, העולה ממרוקו שערכו העצמי נשחק ורוסק, אך בתוך המרחבים שנותרו מנעוריו, בית הכנסת, בית המדרש, התגלגל חזרה אל מי שהיה אמור להיות”. עצם המריבה על כתב היד מבטא ביקורת חריפה על הציונות, שניכסה אוצרות תרבות של מהגרים מן המזרח. בד בבד עולה שאלה גם לגבי המספר, החושף את עצמו כ”טפיל של המערכת, רוח רפאים שלה” - זה שחבר, אולי בלי דעת, לעושקים; הוא “שלא הובא בשום חשבון”, אך העניק משמעות לסיפור.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו