בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

נטליה גינזבורג שותקת את הטרגי וממשיכה הלאה

גינזבורג מצחיקה־מכאיבה גם היום, 50 שנה אחרי צאתו לאור של "לקסיקון משפחתי". האם התרגום החדש עזר לספר להתקרב למקור? כן, אבל לא תמיד

15תגובות

אמרות משפחה
נטליה גינזבורג. תירגמה מאיטלקית: מרים שוסטרמן־פדובאנו, מתרגם שותף: מנחם פרי. הוצאת הספרייה החדשה/ הקיבוץ המאוחד, 228 עמ’, 92 שקלים

הפסקה הידועה ביותר של “לקסיקון משפחתי” היא מעין אתנחתא הגותית, חריגה בשטף האנקדוטות שעליהן מושתת הרומן האוטוביוגרפי הנפלא על ילדותה של נטליה גינזבורג ונעוריה בטורינו, לפני מלחמת העולם השנייה ואחריה. בפסקה הזו מתארת גינזבורג את מהותם של קשרי משפחה־שפה, כלומר את האופן שבו מלים וביטויים משפחתיים בונים את הקשרים בין בני משפחה ומאחדים אותם:

“אנחנו שלושה אחים ושתי אחיות. אנחנו גרים בערים שונות, אחדים מאיתנו שוהים בחוץ לארץ, ואיננו מתכתבים לעתים קרובות. כשאנחנו נפגשים, אנחנו עשויים להיות אדישים זה אל זה, או פזורי דעת. אבל די בינינו במלה אחת. די במלה אחת, בביטוי אחד: מאותם ביטויים נושנים, שנשמעו וחזרו פעמים אינספור בימי ילדותנו. די שנאמר: ‘לא באנו לבֶרגמו לעשות פיקניק’, או ‘כמו מה מסריחה חומצה גופריתית’, ובבת אחת אנו שבים ומוצאים את הקשרים הישנים שבינינו, ואת הילדות והבחרות שלנו, הקשורות ללא התר בביטויים האלה, במלים האלה. די באחת מן המלים האלה או מן הביטויים הללו בשביל שנזהה זה את זה, את אחינו, אפילו בחשכתה של מערה, בין מיליוני בני אדם” ‏(עמ’ 28‏).
באופן דומה, ומרגש, גם יצירות ספרותיות יוצרות מעין ברית משפחתית בין קוראיהן.

נדמה לי שבקרב קוראי “לקסיקון משפחתי” מועצמת התכונה הכלל־ספרותית הזו. כל מי שקרא את הרומן יזהה מיד את עוגיות המדלן הלשוניות של גינזבורג ואת הדמויות והסיפורים שמאחוריהן: “לא נותנת חוט”, “איזה חמורה”, “אני כבר לא מכירה את גרמניה שלי” ו”כוכב חדש דרך”. כעת, עם הוצאתו המחודשת של הספר לאור, 25 שנים לאחר שיצא לראשונה ‏(בסדרת ספריה לעם של “עם עובד”‏), יכו ביטוייו שורש בלבו של דור קוראים חדש, המכיר את גינזבורג מספריה המוקדמים.

“לקסיקון משפחתי” ‏(אני מסרבת להתרגל לשם העֵצי “אמרות משפחה”‏) נכתב ב–1962, בהיות גינזבורג בת 47, סופרת ידועה ומוערכת בארצה. אך זה הספר שביסס את שמה כסופרת גדולה והקנה לה, לאחר שנים רבות, את הקהל שהיתה ראויה לו. הרומן היה ליצירה הראשונה משלה שתורגמה לעברית, והסנונית שבישרה את האביב הגינזבורגי - הפיכתה לאחת הסופרות המתורגמות האהובות ביותר בארץ.

עם זאת, הוצאתו לאור בישראל התעכבה מאוד והוא ראה אור רק ב–1988, למעלה מ–20 שנה לאחר פרסומו באיטליה. זה נתון מעט מפתיע בהתחשב בשורשיה היהודיים של הסופרת. לא מן הנמנע כי יחסה האמביוולנטי של גינזבורג ליהדות, והסתייגותה מישראל כמדינה כובשת, היו סיבת ההתמהמהות. ידידה ילידת איטליה סיפרה לי כי הוריה וחבריהם, בני דורה של גינזבורג, נטרו לה לא רק על היותה אנטי־ציונית, אלא גם על “התעלמותה” ברומן מן השואה ומרדיפת היהודים באיטליה. זו האשמה מופרכת, ולא רק משום שגינזבורג עצמה שילמה במלחמה מחיר אישי כבד ‏(בעלה הראשון, ליאונה גינזבורג, מראשי המחתרת האנטי־פאשיסטית, נאסר תדיר ולבסוף מת בכלא הגסטפו - פרט הנמסר ברומן במשפט לקוני‏), אלא משום שספרות אינה היסטוריה.

גינזבורג, כפי שהיא עצמה מבארת בפתח הדבר לספר ‏(תוספת מבורכת של ההוצאה המחודשת‏), לא התיימרה לכתוב רומן אפּי רחב יריעה או לתעד את המאורעות שבצִלם גדלה, אלא לגולל סיפור משפחתי. הסיפור הזה אינו עלילה של ממש, אלא רצף כמו אסוציאטיבי של אנקדוטות, המצטרפות לתיאור רב תנופה של חיי משפחה. נכון, החיים מתוארים על רקע תקופה רבת תהפוכות - אך מנקודת מבטה של ילדה־נערה־עלמה ‏(לכאורה, בפועל היא משולבת בנקודת המבט הרטרוספקטיבית של הבוגרת‏).

“כתבתי רק את מה שאני זוכרת”, היא מדגישה, “לכן, אם קוראים את הספר הזה ככרוניקה, אפשר לטעון כי יש בו אינסוף לקוּנות, אף על פי שהוא מתבסס על המציאות. ‏(...‏) יש מאורעות רבים שאף שאני זוכרת אותם, פסחתי עליהם בכתיבת הספר; בין אלה, רבים נגעו ישירות בי־עצמי. ‏(...‏) לא היה לי חשק רב לכתוב על עצמי”. בין היתר רומזת כאן גינזבורג להימנעותה, בספר, מהתמקדות במה שאולי מעניין את הקורא יותר מכל: נישואיה לליאונה גינזבורג, שמן המעט שבמעט המסופר עליו מצטייר כענק רוח וכגיבור. אותה הימנעות, כפי שנרמז, בהקטנה האירונית האופיינית לסופרת, נובעת מכאב עמוק. אך היא קשורה בעבותות בפואטיקה הגינזבורגית, המעדיפה לשתוק את הטרגי, להזכירו כבדרך אגב או בלקוניות, ולהמשיך הלאה, אל פסקה חדשה, שלא מן הנמנע שתהיה קומית, ואפילו פטפטנית.

המעברים הללו בין קמצנות לפזרנות, כלומר בין קטעים יבשים וחפים מרגשנות לבין קטעים “קולניים”, המבוססים על ציטוטים מפי הדמויות ודיאלוגים מלאי חיים - “בִּרבורים” אם להשתמש באחד הביטויים השגורים בפי אבי המשפחה - הם ‏(אך לא רק הם‏) המקנים לפרוזה של גינזבורג את עוצמתה הרגשית האדירה. אבל העלמת הרגש אינה ההעלמה היחידה שנוקטת גינזבורג. “לא היה לי חשק רב לכתוב על עצמי” מלמד לא רק על המקרה הפרטי של הספר הזה, המתאפיין בריבוי דמויות ושוקק כמו תחנת רכבת, אלא על עמדה נפשית ואסתטית.
גינזבורג, בצניעותה, נוטה להיות אפולוגטית, אך מה שהיא מציגה כמגרעת, הוא גם אחת מתכונותיה הנדירות כאדם וכיוצרת. שלא כסופרים אחרים ‏(ובוודאי כותבי האוטוביוגרפיות שבהם‏), המרוכזים בעצמם ובחוויותיהם, גינזבורג כמעט מעלימה את עצמה מן הסיפור ומסתפקת בעמדת הזבוב שעל קיר הבית; איזה זבוב חד עין וקשוב לדקויות! הדקויות באות לידי ביטוי גם בלשון, בוודאי ברומן העוסק בשפה, שדמויותיו מדברות בשפה מדוברת, וקל וחומר אצל סופרת הנודעת בלשונה הייחודית. הלשון של גינזבורג מאופיינת, בין היתר, בערבוב אלגנטי של שפה תקנית ומדוברת ‏(כולל דיאלקטים מקומיים‏), מלים מומצאות, הלחמי־לשון ושיבושים מכוונים ‏(גם בשם הרומן, במקור Lessico Famigliare, יש שיבוש מכוון‏).

כל התופעות הללו הן אתגר למתרגם. חלקן אינו בר־תרגום ומחייב מציאת חלופות יצירתיות. השוואת תרגומה הישן של מרים שוסטרמן־פדובאנו לתרגום החדש, שעליו היא חתומה לצד מנחם פרי כ”מתרגם־שותף”, ושל שני התרגומים אל המקור ‏(בסיועה הנדיב של אותה ידידה איטלקייה‏), התגלתה כמשימה מרתקת, אך גם מביכה משהו. שהרי המשימה התבצעה בצלה המעיב של קביעתו של פרי - המודפסת על גב הספר - ולפיה “התרגום ההוא, בנוסף לשגיאות ולאי דיוקים שבו, היה רק הד קלוש ללשון הגינזבורגית שהתרגום החדש מנסה להתקרב אליה ככל יכולתו”.

על הצורך בתרגום חדש לספר אין עוררין. אכן, התרגום הישן לוקה באי דיוקים רבים ונוטה, נטייה אופיינית לתקופתו, להשתמש בשפה גבוהה גם במקומות שהשפה דיבורית במובהק. כך לדוגמה, בתרגום הישן חרדה אֵם המשפחה פן נכדיה יהלכו “חשופי שת”, ומטיחה בבתה: “את באמת כלבתא” ‏(עמ’ 183‏); בתרגום החדש החשש הוא שהילדים “יסתובבו עם הטוסיק בחוץ”, והאמירה המוטחת בבת היא “תראי איזה כלבה את!” ‏(עמ’ 221‏). אבל הפרט רחוק מלהעיד על הכלל, שכן בלא מעט מקומות, דווקא כשהתרגום הישן מצליח להתקרב למקור ומציע חלופה דיבורית וטבעית, מופיעה שפה גבוהה בתרגום החדש. כך למשל, “מתּי מקנאה” מומר ב”כליתי מקנאה”; “אתם יודעים שאין זה טעים לי!” - ב”אתם הלא יודעים שזה לא ערב לי!”; “אני דון קרלוס” - ב”הנני דון קרלוס”; “עייף מעט” - ב”עייף קמעה”; “אמת ושקר” מומר, משום מה, ב”אמת וכזב”.

בעיות סבוכות מעט יותר מציבים למתרגמים ציורי לשון, שירים ושיבושים מכוונים. גם בתחום זה התרגום החדש רחוק משלמות. לעתים הפתרונות יצירתיים ומוצלחים ‏(כמו החלופה העברית הממזרית לשיר המשחק הגס ששר האח מריו ומסתיים במלים “החור של התחת”‏); לפעמים הם דחוקים ואף מתמיהים. כך למשל, בעוד שבתרגום הישן האב תוהה “מה זה הפרצוף של ג’ינו כל כך חמוץ? מה זה המצב רוח הזה?” ‏(עמ’ 49‏), התרגום החדש בוחר לתרגם ביטוי איטלקי שגור באופן מילולי: “מה זה שלג’ינו יש פרצוף? ‏(...‏) מה זה ה’ירח’ הזה?” ‏(עמ’ 59‏). מאחר שג’ינו אינו המצוברח היחיד ברומן, ה”ירחים” ‏(כך, במרכאות מסגירות‏), שבים ומופיעים כמו להכעיס, להזכיר שזה תרגום.

עוד מסגירים את מלאכת התרגום המקומות שבהם, משום מה, התחביר מעוקם לפי המקור: “הוא לא סובל להעביר את ערביו לבדו” ‏(עמ’ 135‏); “דרך כוכב חדש” במקום “כוכב חדש דרך” ‏(תקין בתרגום הישן‏). וגם בשירים אפשר היה להקפיד יותר. “כאב בטן” ילדותי ‏(במקור‏) מוחלף ב”דווי”, ואם בתרגום הישן והנאמן למקור, “את הלימודים נשאיר למכבים!” ‏(עמ’ 17‏), התרגום החדש משאיר את הלימודים “לכל שוטה וחמור” ‏(עמ’ 22‏).

אסתפק בזה ‏(כי למי, למעט מתרגמים, יש סבלנות להשוואת תרגומית טרחנית‏) ואבהיר: על אף האי־הדיוקים והצרימות, התרגום החדש, בכללו, טוב וזורם. בהיותו דיבורי יותר מזה שקדם לו, הוא קרוב יותר אל השפה הגינזבורגית. אבל הוא מעט מאכזב במעידותיו המיותרות ובשל הציפיות הגבוהות שיצר בשיפוטו המחמיר את התרגום הישן. 50 השנים שעברו מאז יצא לאור “לקסיקון משפחתי” לא ניכרות בו. גינזבורג קצבית, אל־זמנית, מצחיקה־מכאיבה, וכמו שאומרים היום “לא חופרת” ‏(גם כשהיא כותבת על בני משפחה חופרים‏). הוצאתו המחודשת של הספר לאור, עדכון התרגום וההדפסה המרווחת הם מעשה מו”לי מבורך וחשוב, במיוחד עכשיו, כשגם אנחנו כבר לא מכירים את גרמניה שלנו.

“חשבנו”, כותבת גינזבורג, “שהמלחמה תסכסך מיד את כל חיינו ותהפוך אותם על ראשם, אלא שעוד שנים המשיכו אנשים רבים לחיות באין מפריע בבתיהם ולעסוק במה שעסקו בו קודם. וכשכבר היה נדמה לכולנו שיצאנו מן העניין כמעט בלי נזק, ולא יהיו תהפוכות גורל, ולא בתים הרוסים, ולא בריחות ורדיפות, התפוצצו לפתע פתאום פצצות ומוקשים בכל מקום, ובתים קרסו, והרחובות מלאו הריסות וחיילים ופליטים. וכבר לא היה אפילו אדם אחד שהיה יכול להעמיד פנים שלא אירע דבר, לעצום את עיניו ולאטום את אוזניו ולטמון את הראש תחת הכר” ‏(עמ’ 158‏).

Lessico famigliare
Natalia Ginzburg
 



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו