בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מסע אל עולם הבדידות של הרוקי מורקמי

“1Q84” מגיע רחוק ורע יותר מ”1984”. ברומן העתידני הזה של מורקמי העולם נראה סוריאליסטי ועתידני, ובכל זאת הוא משכנע ואפשרי

48תגובות

1Q84, ספר שלישי
הרוקי מורקמי. תירגמה מיפנית: עינת קופר. הוצאת כתר, כנרת, זמורה־ביתן, 1,213 עמ’, 109 שקלים


מה זה הספר הזה? מותחן? מדע בדיוני? סיפור אהבה? נבואת זעם חברתית? בעצם הכל מכל אלה - וגם הרבה יותר מכך. אין דרך להגדיר את סוגת הספר הזה; כשמדובר ברומן של הרוקי מורקמי, אין גם טעם לעשות זאת. אלה הם שלושה ספרים בשני כרכים, 1,213 עמודים בסך הכל, “יצירת הענק של הרוקי מורקמי”, כפי שנכתב על כריכתו הקדמית, ספר מונומנטלי על פי היקפו וגם, צריך לומר מיד, על פי מהותו.

את הכרך הראשון, זה של שני הספרים הראשונים, קראתי זמן מה אחרי שובי מביקורי ביפן, שאליה הגעתי למחרת רעידת האדמה הנוראה והשריפה הגרעינית בפוקושימה, לפני פחות משנתיים. זה לא היה המורקמי הראשון שלי, אבל את הספר הזה קראתי כשאני נושא איתי את החוויות העמוקות והבלתי נשכחות מהימים שארצו של מורקמי רעדה ובערה בהם. יפן נגעה אז ללבי, והאנשים המשונים שלה התגלו לי כמרשימים ומעוררי כבוד מול האסון שניחת עליהם. בכפרי הדייגים ההרוסים שעל רצועת החוף המזרחי פגשתי תושבים שפינו את הריסות בתיהם ואת שיטפונות רכושם בשקט סטואי, בקבלה מוחלטת, בלא תלונה או זעקה, מאופקים ומעוררי הערכה בשתיקתם. הביקור החטוף והדרמטי הזה חשף לעיני יפן שונה מכל דימוייה; הספרים של מורקמי הוסיפו לכך עוד ממד.

מאז, יפן ומורקמי מרתקים אותי, אף על פי שספק אם מורקמי הוא יפני טיפוסי. הוא הרי תמיד מצייד את גיבוריו בעזרים מערביים ואופף אותם בכסות אמריקאית־אירופית - מהמוסיקה הקלאסית שהם מאזינים לה, הספרות שהם קוראים, הבגדים שהם לובשים והאוכל שהם אוכלים. ב”1Q84” אאוממה קוראת את “בעקבות הזמן האבוד” של מרסל פרוסט; טמארו עונד שעון שוויצרי של טאג־הויר; אאוממה גם נועלת נעלי שארל ג’ורדאן. לא שותים סאקה, אלא קיאנטי; לא אוכלים סושי, אלא ניוקי בפסטו; קוראים אנטון צ’כוב ומאזינים, שוב ושוב, לסינפונייטה של ליאוש ינאצ’ק. יפנים משתכנזים ומערביים שכמותם. אבל זו כמובן רק הכסות. מתחתיה רוחש הכל יפניוּת, משונה לעיניים מערביות, אניגמטית, מרתקת ומלהטטת.

זה סיפורה של השנה המוזרה 1Q84, שמתכתבת במוצהר עם שנת 1984 של ג’ורג’ אורוול ‏(תשע ביפנית נהגית כפי שנהגית האות Q‏). גם העולם החדש שבורא מורקמי הוא עולם עתידני, אבל גם מציאותי, ורק חלקו סוריאליסטי והזוי, לא כזה שיתממש אי פעם. ואולי דווקא כן, לך תדע. זה עולם של מעשי רצח בהזמנה, דווקא ריאליסטיים מאוד, של כיתות משונות שמתנהלות גם כמאפיה, גם הן מציאותיות ביפן ומחוצה לה; של אהבת ילדות, שמתממשת אחרי 20 שנה; של הריון שמימי, ללא מגע מיני ברור - ומעל לכל שני ירחים בשמים, סימנה המובהק של השנה ההיא, שנת 1Q84.

בלומברג

זה גם עולמם המופלא והמסקרן של שלושת גיבורי הספר: הרוצחת השכירה ומאמנת הכושר אאוממה, המורה וסופר הצללים טנגו, והפרקליט בדימוס והבלש לעת מצוא, אושיקווה. כל פרק בפרקי הספר השלישי ‏(בשניים הראשונים מככבים רק אאוממה וטנגו‏) מספר את הסיפור מנקודת ראותו. העלילה נשזרת, תחילה אין לכאורה כל קשר בין טנגו לאאוממה, עד שמתחוור שאין קשר עמוק יותר מהקשר של שני החברים לכיתה הללו, שהתבגרו להיות גבר ואשה; מאז ימי הנגיעה המינית הראשונה שלהם בבית הספר היסודי לא נפגשו עוד, עד למפגש הגורלי ביניהם בסוף הספר, שהוא כמובן שיאו המרגש.

עולמם של טנגו, אאוממה ואוקיקווה הוא עולמה של הבדידות. אין עוד אנשים בודדים כשלושת אלה: הבלש, הרוצחת השכירה וסופר הצללים. כל אחד מהם שקוע בעולמו, ערירי וגלמוד, בלא חבר קרוב, בלא משפחה, בלי חברה. הם מסתתרים בדירת בדידות ‏(טנגו‏) ובדירות מסתור ‏(אאוממה ואושיקווה וגם הנערה הסופרת פוקה־אורי‏), שאיש כמעט לא חוצה את סף דלתותיהן. הם לבדם, מאחורי דלתות נעולות וחלונות מוגפים. הורקמי מספר בדידות אנושית. מותר להניח שהוא יודע דבר או שניים על אודותיה. לבדם עומדים גיבורי הספר לגורלם, מול ההתרחשויות הדרמטיות של חייהם, אהבה לא פתורה, מצוד, התעללות מינית, מעקב ורצח.

כמעט כולם מנהלים מעקבים סמויים זה אחר זה. בסצינה אחת עוקבת אאוממה אחר אושיקווה, שמחפש אחריה ועוקב אחר טנגו שמחפש אחר אאוממה. מערבולת. כולם אנשים רדופים מאוד, ובכל זאת הם לא מעוררים בקוראים הזדהות רגשית. מוזרותם עומדת לרועץ בעניין הזה, וגם העובדה שאין אצל מורקמי טובים ורעים מוחלטים. אאוממה היא לוחמת צדק מובהקת, אבל גם רוצח שכירה, וגם הרעים לכאורה הם קורבנות של מישהו או משהו, כמו בחיים. ההורים בספר בעייתיים מאוד: כאלה שמפקירים את ילדיהם, כאלה שילדיהם הם קורבנותיהם.

דמיון ומציאות, הזיה וריאליזם, משמשים בספר הזה בערבובייה קסומה, עד שהקורא הולך ומשתכנע להאמין לכל, גם ליקום שבו עומדים שני ירחים בשמים וגם לזה שיש בו יצורים משונים לא פחות. הקורא מתבלבל, בדיוק כמו הבלש העלוב אושיקווה: “האם אני יוצא מדעתי”, הוא שואל עצמו, “לא, זה לא העניין. אני לא משתגע... אצלי הכל בסדר. אני שפוי לגמרי. העולם סביבי הוא שהשתגע. ועלי לגלות למה” ‏(עמ’ 293‏). או אאוממה, כמה עמודים אחר כך, באותו הלך מחשבה: “האם אוכל אי פעם לשוב ולהיות חלק מהעולם השקט והשפוי... האם זה בכלל אפשרי בעולם הזה של 1Q84? או שאולי זה אפשרי רק בעולם אחר כלשהו” ‏(עמ’ 297‏).

מאיה לוין

עוד כתבות בנושא

בקריאת הספר נזכרתי בטרילוגיה אחרת, טרילוגיית המתח של סטיג לרסון. הרוצחת השכירה ליסבת סאלנדר כרוצחת השכירה אאוממה, התעללויות מיניות של נשים בשתי הטרילוגיות, אושיקווה הבלש כמיכאל בלומנקוויסט, העיתונאי־החוקר, וסחרחורת העלילה הסוחפת והמפתיעה בשניהם. אבל לא רק נופי הטבע השבדיים, הפתוחים והמרהיבים, מול האורבניות היפנית הדחוסה והמעיקה, מבחינים בין “הנערה עם קעקוע דרקון” לבין “1Q84”; לא רק הסוריאליזם של מורקמי מול הריאליזם של לרסון עושים את ההבדל. האווירה ששורה על הספרים הללו כה שונה, כמרחק שבדיה מיפן, וכמותה גם עומק הדמויות: אלו של מורקמי מאתגרות יותר ומעוררות מחשבה. מיצירתו של לרסון כבר הפיקו כמה סרטים ‏(בינוניים‏), וגם “1Q84” מחכה לניסיון הקולנועי שלו.

התרגום של עינת קופר מצוין וקולח, אך אפשר היה לוותר על מקצת מהערותיה הדידקטיות. שאלה אחת ניקרה במוחי: איך אומרים ביפנית “נחום־תקום”, כפי שקופר תירגמה לעברית?

יש מוצא. הספר הזה מסתיים בנימה אופטימית של תקווה גדולה. מתברר שיש לא רק כניסה, אלא גם יציאה מהעולם הבא של “1Q84” אל העולם הזה של המציאות העכשווית. הכניסה והיציאה עוברות דרך מדרגות הברזל הלולייניות שלצד הכביש העירוני המהיר מספר שלוש של טוקיו. בפעם הבאה שאהיה שם, אם אהיה, אחפש אותן. אבל כלום העולם הריאליסטי של ימינו טוב מהעולם של 1Q84? כלום 2013 עדיפה? מדכדך בשניהם, מסעיר בשניהם, מרתק בשניהם, לבד בשניהם, אכזרי בשניהם. במחשבה שנייה, אולי לא אחפש את המדרגות בצד הכביש העירוני המהיר מספר שלוש. די לי במסע אל העולם ההוא, בספר המצוין הזה.

/1Q84
Haruki Murakami



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו