בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מדור חדש: מה אומר לכם הקול הבא?

פינה חדשה נזכרת בספרים שעשו רעש גדול ונשכחו. הפעם: “רבע לפני חצות”, ספר שירי הזימה של עמוס אטינגר, שאפשר היה למצוא כמעט בכל בית, אבל הרחק מהישג ידם של ילדים

6תגובות

ובכן, מה אומר לכם הקול הבא?

רק מעטים לא נתקלו בספר הזה. הוא היה בכל ספרייה. על פי רוב, הכריכה היתה עטופה בנייר צלופן שקוף. משום מה הצלופן נותר על העטיפה, והקשה לראות בבירור את פני התצלום שעיטר את כריכת הספר. כשנקפו השנים וחלפו העשורים, רבים חיסלו את הספריות או בנו חדשות, או שהחליפו את הספרים בספרים אחרים. בספריות החדשות הספר כבר היה נוכח הרבה פחות. נדמה לי שב–20 השנים אחרונות אפשר למצוא אותו בעיקר בארגזי קרטון בבוידמים, או במכירות חיסול של ספריות ציבוריות.

הפגישה המחודשת שלי עם הספר היתה בספרייה באוניברסיטה אמריקאית. חלק גדול מהספרים העבריים כאן הגיעו מספרייתו של חוקר ספרות עברית שהלך לעולמו. הוא הוריש לספרייה את כרכי “היסטוריה של הספרות העברית החדשה” של קלוזנר, מהדורות ישנות של כתבי ברנר וברדיצ’בסקי, וכרכים מתפוררים רבים אחרים. גם הספר הזה היה מספריו של חוקר הספרות ההוא.

“רבע לפני חצות” של עמוס אטינגר, שראה אור ב–1966, נמכר באלפיו וברבבותיו. אני פגשתי בו לראשונה על מדף הספרים הגבוה אצלי בבית, ועל מדפי הספרים בספריות שבבתי חברי. הזיכרון הוא חמקמק ומתעתע, אבל נדמה לי שהספר הזה ניצב בכל ספרייה וספרייה. בתור ילד טיפסתי אל מרומי הספרייה אצלנו בבית כדי לקרוא בו קריאה חטופה. הקריאה ב”רבע לפני חצות - שירים ושורות על עניינים שלפני ואחרי חצות” הסבה לי לא מעט עונג וגם לא מעט אשמה, כמו סיפורים של צבי לידסקי ב”לאשה”, או כל דבר אחר שריח של זימה עלה ממנו.

השירים ‏(והשורות‏) של אטינגר הם לא שירי זימה של ממש. אין בהם ‏(כמעט‏) דברים מפורשים, אלא רק רמיזות ורמזים. אבל הם בישרו על עולם של תענוגות גבריים, שנמסרו מפי גבר שבגברים, מי שהשירים הם רק קצה הקרחון של העלילות עצמן; אבל הקרחון - הקרחון זה לא קרחון, זה אש ותימרות עשן.

המפגש המחודש עם חלק לא קטן מהדברים שחותם שנות ה–60 טבוע בהם הוא מפוכח יותר, לא אחת משעשע, וכמעט תמיד מביך. כזה הוא גם המפגש עם ספרו של אטינגר, שהרבה לוחמים צעירים לקחו איתם בדרכם לנקודות האיסוף, שמהן נשלחו לסיני ולרמת הגולן ולמזרח ירושלים. מי ששב משדה הקרב, מיהר ורכש לעצמו את “רבע אחרי המלחמה” מאת אותו מחבר עצמו. ברוב הספריות שוכנים שני הספרים זה לצד זה, כמו תאומי סיאם.

קודם כל הכריכה: תצלום בתוך מועדון לילה. בחזית ניצבים בקבוק ריק שמשמש פמוט לנר דולק, כוס ריקה, ויד שמחזיקה בסיגריה בוערת שממנה מיתמר עשן. בירכתי התצלום, לא בפוקוס, עומד זמר עם גיטרה חשמלית. אולי זה אריס סאן. אחרי התצלום שעל הכריכה מגיעים אל ההקדשה שבפתח הספר: “לאבא - כמה דברים חשובים יותר וחשובים פחות, שאמרתי ושלא הספקתי להגיד לפני שהלכת”. זה כמובן יפה ומרגש, אלא שאז מגיע תור השירים עצמם ואיתם התהייה: האם אלה הדברים שרוצה הבן לומר לאב? ויותר מכך - האם זה מקרה פרטי, דברים שבין עמוס אטינגר ובין אביו, או שמא דברים שבין דור שלם והוריו?

הז’אנר של שירת פנאי - שירת פנאי גברית, או שירת פנאי גברית היתולית - כבר לא כל כך פופולרי היום, וספק אם עוד נכתבים ספרים בז’אנר הזה. ב”רבע לפני חצות” לבשו צורת שיר דברים שבין גבר לאשה, או שבין גבר לעצמו. זו אינה צורה מוקפדת במיוחד, לא משוכללת במיוחד, אבל זו צורת שיר. בעצם זו חגיגה של גבריות, או מה שהמחבר היה רוצה לראות כגבריות, או מה שהמדינה רצתה לראות כגבריות ב–1966: מועדוני לילה, פּוקר, קציני צבא עם רטיות שחורות על ארובות עין חלולות, פליק לראומה.

ככה למשל בשיר “דואר”: “המכתב ששלחת לי אתמול, לא השאיר/ הרבה מקום לספק,/ אבל הרבה מקום לסיפוק”, או ב”שיר בלי מלים”: “אין לי מלים לומר לך מה חושב אני עלייך,/ אך תוכלי להרגיש זאת,/ כשתרצי”. כך, במקור, ב–1966. ב”שיר על צירי לידה” הוא כותב: "אוהב אני לראות לידתו של שיר/ כיצד סובלים המשוררים,/ מדירים שינה מעיניהם,/ הקמטים חורשים במצחם,/ שיבה נזרקת בפאת זקנם,/ ושיר חדש נולד./ מקנא אני בהם שיודעים הם לסבול./ אצלי נרשמת השורה בהנאה,/ ואף פעם לא נהניתי מהתענוג שבסבל” ‏(עמ’ 96‏).

כאן, לקראת סופו של הספר, מתפענח הקוד של נאום הגבר של עמוס אטינגר בשירי “רבע לפני חצות”: המחבר לא פראייר. לא עשו אותו באצבע. ואולי זה הדבר שביקש לומר לאביו ולא הספיק.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו