בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מכחול המוות של יורם קניוק

בנובלה החדשה “בא בימים”, קניוק מתאר אמן זקן המצייר מתים. אבל קוראיו הוותיקים יודעים את הסוד, שהנושא הזה העסיק אותו הרבה לפני שבא בימים

11תגובות

בא בימים
יורם קניוק. הוצאת ידיעות ספרים, 102 עמ’, 88 שקלים

לעתים די בספר אחד מאוחר, שמצטרף לחיים שלמים של כתיבה, כדי לפענח את צופן היצירה מראשיתה. “בא בימים”, הנובלה החדשה של יורם קניוק, הוא ספר כזה. קניוק הוא בא בימים בתוך הספר ומחוצה לו, וללא מסכת חיים מפוארת, שהיו בה גם שתי מיתות כמעט גמורות, הנובלה האינטימית והאצילית הזו לא היתה יכולה להיכתב כפי שנכתבה. חיי קניוק הם נדבך עיקרי בבדיה האוטוביוגרפית שהוא כותב כבר יותר מ–50 שנים. כמה תמונות יסוד מחייו מופיעות בלבוש זה או אחר ביצירתו, ובהן 57 השנים שמפרידות בין הפציעה בקרבות בירושלים ובין מחלת הסרטן שעליה כתב בספר “על החיים ועל המוות”; השפתיים היפות של חימו מלך ירושלים, הפצוע המרוטש ממלחמת העצמאות שבה השתתף גם קניוק עצמו; נסיעה לילית לאורך גרמניה בקרון שנותק מהרכבת וננעל על יושביו; וגם קו הגבול המתעתע שבו תל אביב מסתיימת והופכת לים, במקום שפעם עמדו צריפי העץ הצפודים במלח וזפת וגבעות הכורכר.

במאמרה על קניוק, שהתפרסם לאחרונה בכתב העת “אות”, מזהה חנה סוקר־שווגר ביצירתו מאמץ “של אדם אחד לספק מעין אנציקלופדיה יהודית אלטרנטיבית”. עם קריאת הנובלה “בא בימים” בראי כלל יצירתו עד כה, שוב נדמה, והפעם באופן ברור עוד יותר, כי הערך הרחב ביותר באנציקלופדיה הזו מוקדש למגילת המוות הישראלית: “אמי החלה לגסוס ואמרה שהחיים טימאו אותה, שהיא יהודייה וערבייה ונאצית. יום אחד נסעתי באוטובוס לקנות ביצים אצל הזקן מרמות השבים ששאל אותי אם מצאתי את אבי ואמרתי שלא מצאתי וחזרתי, ואמי עמדה במרפסת הקטנה ברחוב שפינוזה, עצמה את עיניה - כך סיפר לי השכן ממול שהיה משקיף במשקפת לראות אם מגיע אויב לארץ ישראל - ופרשה את ידיה כאילו היתה ציפור וצנחה אט אט מן החלון. השכן אמר שהיא נראתה שקופה, כאילו חסרת משקל, ונשרה כעלה ולא דאתה כמו הציפור שרצתה להיות” ‏(“בא בימים”, עמ’ 56‏).

מוטי מילרוד

הנובלה “בא בימים” היא חשבון נפש של צייר־אמן, בן דמותו של קניוק, שמצייר מתים לפרנסתו. מתואר בה מפגש בין צייר מתים לאלמנתו של מי שהיה בעצמו אספן תמונות ומעריץ סודי של אותו צייר. המפגש מתרחש בלילה, שעות אחדות לאחר מותו של האספן, כשהצייר מוזמן אל ביתו של המנוח כדי לצייר אותו. הנובלה נכנסת ויוצאת מחדר השינה של המת, מהגווייה הצפודה אל שנות חייו של צייר המתים. בידו האחת של הצייר מכחול ובידו האחרת, כביכול, העט שבו נכתבת הנובלה.

אם צריך למקם את הנובלה בזמן, הרי זה ברגע שבין עיניו הנעצמות של המת לעינו הנפקחת של צייר המתים. באותו הרף עין עברו כל חייו של המת לפניו, ובאותו הרף עין יתבוננו אוהביו בציור פניו כשיושלם. באמצעות מלאכתו של הצייר דנה הנובלה הזו באפשרות למבט, להרף עין, בין המתים לחיים: “רכנתי עוד יותר אל האיש, פתחתי את פיו בחוזקה וחדרתי לתוכו עם אצבעותי. קירבתי את עיני לפניו עד ששפתי כמעט נגעו בתוככי פיו” ‏(עמ’ 34‏). קוראי קניוק יודעים שהאפשרות הזו מרתקת אותו מאז “חימו מלך ירושלים”, שפורסם לראשונה לפני יותר מ–40 שנים: “לעתים, בשעה שהיתה מוחה את עיניו הסומות של חימו במטלית רטובה, ותוך כך גופה שחוח עליו ומכווץ לעברו, ופניה סמוכים־סמוכים אל פניו, היתה מהרהרת שמן הסתם מנסה חימו לראותה בעיניו העיוורות” ‏(“חימו מלך ירושלים”, עמ’ 43‏).

הרף העין הבלתי אפשרי הזה, שמבקש לחדור את מחיצת המוות, עשוי להתממש באמצעות האמנות ועל ידה בלבד. ציוריו של הצייר הבא בימים הם אמנות שחוקרת את מצג המוות ופועלת נגד המודחק. זו אמנות שפועלת בכיווון ההפוך לגולגולת הנטויה בתמונת השגרירים של הולביין, שבה המוות נוטה להישמט מן העין כמו פירור על השטיח. הסיפור שמגוללת הנובלה, סיפור חייו של אותו צייר, נסמך על המתת הגדול והנסתר של המוות, שמעניק לכל סיפור מעשה את סופו. אשרי מי שהוא בא בימים, משום שהוא נמצא כבר אחרי האפוס ואחרי העלילות הגדולות והמפרכות, והוא חופשי להגות בעצם האפשרות לסיפור: “אני צייר זקן בא בימים, מצייר מתים למי שרוצה אותם, אך מבין שגם המזמין ימות, מבין שכולם ימותו עם התמונות שלי או בלי התמונות שלי, עד עתה אף אחד לא חזר וככל הנראה גם לא יחזור. והלא שום דבר לא יעזור, גופת המת תהיה לאבק, לא תלך לשום מקום בשמים או בארץ, תתפורר לחלקיקים בלתי נראים, ורק צאצאיו של המת - בתנאי שלא ירד גשם ולא ישרוד שרב - יבואו ללוויה וידברו אלה עם אלה בשקט אבל לא על המת ואחר כך אולי יבואו לכמה ימי זיכרון וזהו” ‏(עמ’ 7‏).

מאז ומעולם מוטרד קניוק משאלת האחרון - היהודי האחרון או הברלינאי האחרון. השאלה היא לא רק מי ייוותר אחרי מי, אלא מי יישאר לספּר: “מתו כל כך הרבה אנשים שהכרתי, יותר מתים מחיים נותרו, ביל מת, דני מת, מי לא מת, שרה אמי, משה אבי, רות אוליצקי, יקיר ורינה הלפנד שאהבתי בכיתה ה’, מתה, ומתו הדודים והדודות, מחלת מוות נשרה משמים ובלעה את רוב מי שהכרתי ושום דבר לא נשאר” ‏(“על החיים ועל המוות”, עמ’ 8–9‏).

מהי תמונת המוות שיש לצרף ליצירת קניוק? האומנם תהיה זו ההוצאה להורג מאת גויה, כפי שרמז בנובלה “בא בימים”, וקודם לכן בספר “על החיים ועל המוות”? גם בלי להביט שוב בתמונה הזו אפשר להיזכר בחולצה הלבנה של הנידון למוות, הפושט ידיו לצדדים. קשה לזכור קנה רובה, לא אימת מוות, אלא רק אותה חולצה מוארת, ואולי, ברקע, אדם אחד המליט את פניו בידיו. כאלה הם ציורי המוות של קניוק, שאינם נכתבים בבהילות של אסון, אלא מתוך הכרח לספר. מ”חימו מלך ירושלים” ועד “בא בימים”, מגילת המוות הישראלית נכתבת אצל קניוק כפי שצוירה ההוצאה להורג אצל גויה: “ידיהם המכוונות ורוביהם השלופים נראים אדישים, הכדורים כבר נורו מקני הרובים” ‏(“בא בימים”, עמ’ 29‏).

אני קוראת את “בא בימים” על פי צו הכותרת: כנובלה מאוחרת, שמשובצת ביצירה ענפה שמניין שנותיה כמניין שנות המדינה הזו. דפי היצירה הזו מעולם לא היו לבנים, אלא כתובים כבר ומלאים בציורי המוות הקודמים של קניוק. וכיאה ליצירה מאוחרת, סוף־סוף מוצגים בה הצייר עצמו ואספן הציורים המת שהותיר אחריו אוסף נעול שממתין לאוצֵר. הנה כמה מציורי המוות שנכללים באוסף הממושך הזה: “במוחו הזר לו, ידע אבנעזר שאין עוד יהודים בעולם משום שהוא החליט לשרוד. אדם היודע בעל פה את תורת איינשטיין יכול להבין שאם ישנו שמואל הרי לא כל היהודים מתו. אבל הדברים מסובכים יותר דווקא בנקודה זאת. את הישרדות היהודים ‏(אלו שכן שרדו‏) לא היה מוחו מסוגל לקלוט. משהו עמוק בתוכו ידע, ועדיין יודע, שהוא שריד אחרון” ‏(“היהודי האחרון”, עמ’ 255‏); “יום רודף יום. חילוף זמנים מהיר או איטי. מסופם אתה רואה דבר נחפז. בתוך ההווה הדברים כאילו אינם זזים. מירה לא היתה בשום מקום. כל ספרי הטלפונים ריקים משמה. אמא כותבת על המולדת, ריח משוכות צבר, שרף אורנים בחורף, מחטים בתוך שמלה, התופרת בוכה בחדר השני. הים בחלון. בית הקברות המוסלמי מאיר בליל ירח” ‏(“סוסעץ”, עמ’ 125‏).

ועוד ציורי מוות: “מלחמת העולם הראשונה נגמרה אחרי ארבע שנים. אחר כך פרצו מאורעות עשרים ואחת, כאשר אבנר נפצע בגבול יפו־תל אביב, וקטעו את רגלו של אחיאסף קוסינצסקי על שולחן המטבח של משפחת אודינסקי לאור עששית ‏(ללא רשות‏). אחר כך באו פרעות עשרים ותשע, כאשר נחמיה תיכנן פצצות בשביל ההגנה ויצא מזוין ברובה ישן להגן על תל אביב, ודודה שלומציון הגדולה ישבה נוכח המראה העגולה שירשה מאמה והחליפה שמלות באדישות מלאת עורמה, ועל פניה חיוך של אלוהים עייף” ‏(“הסיפור על דודה שלומציון הגדולה”, עמ’ 106–108‏); “לצייר צעיר שגר לא רחוק ממני היה קנקן עתיק דק מזכוכית שאביו מצא באפולוניה, שם היה בית חרושת לזכוכית לפני כאלפיים שנה. הקנקן היה יקר ללבו וגם אני אהבתי להביט בו, ויום אחד עלה החתול שלו לשולחן, ניפנף בזנבו והקנקן נפל בלי להותיר סימן, התפורר לאבק בלתי נראה. היופי של משהו שהיה ואיננו, שנהפך לשום דבר כמו פומפיי, כמו ג’ימי, ריתק אותי. היש שמחזיק את אינו, הכמעט נצח שנמחה ברגע - לעתים אמי נראתה לי כמין קנקן כזה” ‏(“בא בימים”, עמ’ 54‏).



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו