בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מתרגלים ליידיש של ניו יורק

הספרות הישראלית אימצה סיפורים עצובים ביידיש על השטעטל, אבל התקשתה לעכל קיום יהודי בוטח באמריקה. קובץ סיפורים חדש ממלא מעט מן החסר

3תגובות

אמריקה: העולם החדש ביידיש ובעברית
עורך: מתן חרמוני. הוצאת עם עובד, 193 עמ’, 84 שקלים


ההגירה היהודית ההמונית לאמריקה בסוף המאה ה–19 ובתחילת המאה ה–20 היא אחת התופעות המעניינות בתולדות העם היהודי. בשנים ההן זרמו מאירופה לאמריקה קרוב לשני מיליון יהודים. רובם נשארו לחיות בה, שיגשגו והתרחבו לכדי קהילת היהודים הגדולה בעולם ‏(גדולה אף מבישראל‏). מעט על התופעה והתקופה אפשר היה לקרוא בעברית בשנים האחרונות בספרם הנפלא של ז’ורז’ פרק ורובר בובר, “סיפורים מאליס איילנד”, או ברומן הביכורים המבריק של מתן חרמוני “היברו פבלישינג קומפני”. כעת ערך חרמוני קובץ סיפורים מיצירותיהם של כמה מסופרי היידיש החשובים שהיגרו לאמריקה בתקופה ההיא - שלום עליכם, ל’ שפירא, משה נאדיר ויצחק בשביס־זינגר - ומיצירתו של ל”א אריאלי אורלוף, שכתב באמריקה בשנים ההן בעברית. זה ספר קטן ושובה לב, שממלא מעט מן החסר הגדול בטקסטים בעברית הנוגעים בתקופה, במקום ובתרבות מכריעים כל כך.

הכותרת שניתנה לקובץ - “אמריקה” - מרמזת ל”אמריקה” ספרותית מפורסמת אחרת, אמריקה של קפקא ‏(בינתיים פורסם הרומן מחדש בשם “הנעדר”‏). הרומן הגדול ההוא סימן את אופי המפגש של מהגר ‏(יהודי‏) עם העולם החדש כמאורע שלמרות כל ההבטחה הגלומה בו, אינו מאפשר למהגר להתנער ולהסיר מעליו את תווי ההגירה, הנדודים, התלישות והבדידות. משהו מאותה תחושה יסודית נשתייר גם בקובץ הסיפורים הזה, שרובם נכתבו זמן לא רב לאחר פרסום יצירתו של קפקא.

אמנם באמריקה אנו עוסקים, ולא סתם באמריקה, אלא בניו יורק, הכרך המודרני בה”א הידיעה, ואולם לא הזוהר והשפע של העיר החדשה עומדים כאן על הפרק. חוויית ההגירה, חוויית חיים מרכזית של היהודי במאות ה–19 וה–20, היא מחומרי היסוד של הסופרים המובאים כאן. באחרית הדבר כותב חרמוני: “הקורא העברי יכול אולי לעכל ספרות מתורגמת מיידיש, כל זמן שהיא מספרת על העיירה ועל ההוויה היהודית המזרח־אירופית. אך ניו יורק ביידיש? זה נשמע מוזר”. התובנה הזאת נכונה וקוראת להנמקה ולפרשנות. חרמוני מסביר זאת בניצחונה של הספרות העברית הארצישראלית כמרכז תרבות “רוחני” שדחק לשוליים את הספרות העברית וספרות היידיש האמריקאית, שנתפשה כמרכז הנהנה מתנאים חומריים מצוינים. כלומר, זה ניצחון הרוח על החומר.

להסבר החברתי והספרותי שנותן חרמוני לתופעה יש להוסיף, לדעתי, גם את המשמעות הפוליטית הברורה שבהעדפת היידיש של העיירה על פני היידיש האמריקאית: רק ביידיש של העיירות המזרח־אירופיות, שנכחדו בשואה, אין כדי לאיים על הפתרון הציוני. הקמת המדינה ועלייתה של השפה העברית כשפה לאומית ריבונית מסמנות ניצחון ברור על היידיש מן העיירה. לעומת זאת, היידיש הניו־יורקית מייצגת אפשרות אלטרנטיבית של קיום יהודי בוטח, שגם אם אינו שולל את הפתרון הציוני, הרי הוא עוקף אותו באלגנטיות מעשית. גם בזה יש כדי להסביר את היעדרן המוזר של היידיש האמריקאית, או של העברית האמריקאית, מן הנוף הספרותי הישראלי.

הדעה הרווחת בקרב יהודים משכילים על העולם החדש ראתה בו, כפי שכותב חרמוני, “מעוז של התבהמות חומרנית ואובדן הערכים ההומניסטיים והאוניברסליים שתנועת ההשכלה דיברה בשמם”. משהו מן הרוח הזאת עולה גם בסיפורי הקובץ. נראה כי אחד המוקדים העיקריים בו נוגע לתנאים הכלכליים, שחוויית החיים והמפגש עם הקפיטליזם הדורסני של העיר הגדולה בארץ החדשה, מעמידים לפני המהגרים החדשים. כל הסיפורים עוסקים, באופן כזה או אחר, בשאלת הכסף ובזהותה של אמריקה כ”ארץ הזהב”. שני סיפורים קצרצרים מאת שלום עליכם מובאים כמונולוגים סוחפים מפי דמויות של יהודים ממולחים שיודעים כיצד לסדר ולהסתדר בעיר החדשה. סיפור מצוין מאת משה נאדיר ‏(בתרגומו של מתן חרמוני‏) “ביגבִּיז” ‏(קיצור של “ביג ביזנס”‏) כתוב כסדרה של דיאלוגים בין בעל בית עשיר, זחוח ואטום, לבין פועל חקלאי העובד את שדותיו. הרוח הסאטירית של הטקסט, וסלידתו המובנית מבעלי ההון, רלוונטיות ביותר לקוראים ישראלים היום. גם בנאדיר וגם בשלום עליכם עוברת עצבות דקה על היהודים שאינם מוותרים על האפשרות לפגוע בבני עמם בשל רדיפת בצע.

סיפורו של ל’ שפירא, “ניו יורקיש” ‏(בתרגומו של רועי גרינוולד‏) הוא בעיני היפה בסיפורי הקובץ. הוא המעביר בצורה שלמה את הוויית הניכור האורבני של ניו יורק, ניכור שיודע גם לקשור קשרים לעת מצוא בין בודדים יחידים. גם קשר לילי חולף של תושב הברונקס עם מלצרית־זונה יכול להעניק חמימות. הקשרים הללו הם חלק מן התמה הכלכלית, אך שפירא אינו מוסרני ביחס לכסף, ויודע לזהות שהיחסים הכלכליים הם ערוץ לביטוים של מאוויים ראשוניים ועמוקים בהרבה: “גם אהבה קנויה אהבה היא. אם תראה לאדם פרוטה, מיד יאמר שירה. אבל הבדיחה היא שהמזמור בפיו הוא אמת לאמיתה”.

סיפורו של יצחק בשביס־זינגר, “הקפטריה” ‏(בתרגומו של מתן חרמוני‏), הוא סיפור מקסים, והוא יוצא דופן מכלל הסיפורים. הוא היחיד המתרחש לאחר מלחמת העולם השנייה ולא לפניה, ומתייחס להווייתם של פליטי השואה דרך דמות נוגעת ללב של ניצולת שואה שעברה גיהנום אך מתקשה להתמודד עם התסמינים הפוסט־טראומטיים בתוך חייה המוגנים יחסית בניו יורק. גם בסיפור הזה עולה בעקיפין התמה הכלכלית באמצעות העיסוק בכספי השילומים המגיעים לה. חלק מקסמו של הסיפור נעוץ בתיאור המפגשים היומיומיים, ועם זאת המקריים, של טיפוסים יהודים מכל הסוגים בדֶלי השכונתי. כך נראה הסיפור ריאליסטי, והתפנית הפנטסטית המתרחשת בו לקראת סופו תופסת את הקורא לחלוטין לא מוכן.

בין הסופרים בקובץ נבחר גם הסופר העברי הנשכח ל”א אריאלי־אורלוף, שישב בניו יורק ‏(לאחר פרשת חיים לא קצרה בארץ ישראל‏) וכתב בה בעברית - גם לפרט הזה יש בוודאי חלק בשכחתו של הסופר המעניין הזה. אריאלי־אורלוף עצמו מזכיר בשני הסיפורים המופיעים כאן את סוגיית לימוד העברית לילדי היהודים באמריקה ‏(הוא עצמו עבד כמורה לעברית‏), ומציג את תחושת חוסר התוחלת שבמשימה כפוית טובה זו.

“עליזות... שמחה וששון... מאין יימצאו אלה אצל המורה העברי בארץ הזאת?” כציוני, זרותה של העברית לחיים האמריקאיים נראית לו משל לזרותו של האדם היהודי באמריקה בכלל. נראה שאריאלי־אורלוף - הכותב עברית עשירה בסרקזם נהדר - מתמחה באיורם של מגוון טיפוסים יהודים ניו־יורקים, מתעשרים חדשים, מנהלי עמותות וארגונים, אלמנות נדבניות, עסקנים ציוניים, דתיים אדוקים ובורים גמורים.

הסיפור “ניו יורק”, המתחיל בקורותיו של מיליונר יהודי מזדקן, מגיע לשיאו בנשף ציוני נהנתני ההופך באחת לאתר של אסון פרוע וממית. הוא כתוב ברצף תמונתי מפתיע, הנע בחופשיות בין דמויות ותודעות שונות. ואילו הנובלה “יומנו של איש בודד” מתמקדת בתודעתו של יהודי תלוש אחד, המחפש דרך לחוש קשר אל העיר ואל החברה הסובבת אותו. סיפורים אלה משוחים בביקורת סמויה אך מושחזת על החברה היהודית בעיר החדשה, על השנאה העצמית היהודית, על העסקנות הציונית, על ההתבוללות וההתרחקות מן הדת, ועוד. אריאלי־אורלוף מצליח לבטא בהם אותה תחושה שעליה מצהיר “האדם הבודד” מסיפורו: “כל קיומו של היהודי ושיטוטו כאן ברחובותיכם הוא מעין פרדוקס, מין פִּרכָה עצומה, שאך לשווא יחפשו את תירוצה”. במידה מסוימת, זו התחושה העולה מסיפורי הקובץ כולו. עם זאת, דווקא בפרדוקס הזה, המחיה לעינינו דמות רחוקה, נשכחת כמעט, של יהודי הזר למקומותיו - נותר קסם רב, והוא מושך ומפתה.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו