בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

רוברטו בולניו וחבריו, הסופרים הכושלים

ב”שיחות טלפון” מספר בולניו על ידידיו, הסופרים הלא־נקראים. אבל בניגוד לסופרים הלא־מוכשרים, הכישרון האדיר של בולניו ניכר כבר בתחילת דרכו

19תגובות

שיחות טלפון
רוברטו בולניו. תירגם מספרדית: אדם רון בלומנטל. הוצאת עם עובד, 234 עמ’,
88שקלים


רוברטו בולניו, הסופר הצ’יליאני הגדול, בילה את רוב ימיו בשולי מעמד הפועלים, בצד העני שלו. הוא עבר בין ארצות ‏(צ’ילה מולדתו, מקסיקו, ספרד, צרפת‏) ובין עבודות - למשל שוטף כלים, שומר לילה, נער מעלית, פועל זבל. באחד הראיונות שנתן בסוף ימיו סיפר שהיו שנים שבהן היה כל כך תפרן עד שלא יכול היה להרשות לעצמו להחזיק קו טלפון. הנתון הזה מאיר באור מפתיע את שמו של קובץ הסיפורים הראשון שלו, “שיחות טלפון”, שתורגם כעת לעברית.

הקובץ, שפורסם בספרדית ב–1997, כולל סיפורים שנכתבו פחות או יותר באותן שנים קשות, שבהן, לעדותו, החליט לפנות מכתיבת שירה לכתיבת פרוזה, מטעמי פרנסה. שיחות הטלפון, המובן מאליו של אנשי מעמד הביניים, היו מושא השאיפות הכלכליות של המשורר העני ומשפחתו הקטנה. בקריאת ספרו הראשון בפרוזה בשם אחד ממוצרי הלוואי הטריוויאליים שלה, זורק בולניו בפרצופה של הבורגנות את כל הבוז שלו למה שהספרות הבורגנית מסוגלת לקרוא ולרכוש.

ב”בלשי הפרא”, הרומן הווירטואוזי המאוחר יותר ‏(הוא תורגם לעברית ב–2011 על ידי משה רון ואדם רון בלומנטל‏), בולניו כבר לא מקבל את כף המידה שהפרוזה מוכנה להכיל. הרומן הזה כבר אינו מתחשב במגבלות הקיבולת האנושית לכישרון. לעומת “בלשי הפרא”, הסיפורים המוקדמים בקובץ הנוכחי, “שיחות טלפון”, עדיין זהירים יותר, חשדניים יותר.

בלומברג

הסיפורים הראשונים, היפים, שהם גם החזקים ביותר בקובץ, רחוקים מהפראיות של הכשרונות ב”בלשי הפרא”. הם מוקדשים דווקא לסופרים הגרועים, ל”עולם הספרותי התחתון” המצטופף מתחת לסולייתה של הספרות השבֵעה. זו סדרת פורטרטים של סופרים כושלים, לא־נקראים או סתם נטולי כישרון, שכל אחד מהם כשלעצמו חסר סיכוי להבקיע דרך אל הספרות הנקראת, הנמכרת.

בסיפור אחד, המתרחש בזמן מלחמת העולם השנייה, סופר צרפתי כושל מתקרב לתהילה לאחר שהוא עוזר לסופרים גדולים באמת להימלט מצרפת או מוצא להם מחבוא. כשאחד הסופרים המוצלחים האלה מעודד אותו לכתוב, הוא נאלץ להסביר לו שהוא עושה זאת כבר מ–1933. אלא שגם אחרי שהוא מציל את גדולי הדור הם לא קוראים אותו: הם מודים לו ושוכחים אותו. משורר אחר, גרוע במיוחד, היה מביא את שיריו לבולניו, לשמוע ממנו מחמאות מאולצות. כשהודיע על רצונו לעזוב את השירה איש לא עצר בעדו. אבל כעבור שנים החל לשלוח למספּר מכתבים עם מפות סתומות ומספרים מקודדים, חידות מחושבות מאוד. אבל בולניו לא טרח לפענח אותן: חידותיהם של משוררים גרועים נידונות להישאר סתומות לעד.

בעולמו של בולניו, מצבם של חסרי הכישרון אכזרי אפילו יותר ממצבם של העניים סתם. מעמדו של חסר הכישרון נטול תקווה הרבה יותר מזה של חסר הכסף; אין מוצא ממנו. אבל אין בסיפורים האלה סנטימנטליות יתרה: הכתיבה של בולניו מהירה, זמנו יקר, והוא לא מתרפק על מאהביה הדחויים של הספרות; הנידחות שלהם היא חלק מ”עובדות החיים”. המריטוקרטיה שלו, השיטה שעל פיה המוכשרים ביותר נבחרים לתפקידם, אינה מכוונת נגד הסופרים הגרועים; הוא לא מרחם עליהם אבל גם לא מלעיג על האומללות שלהם.

השיטה הזאת מכוונת כלפי הקוראים הגרועים, אלה שאיבדו את היכולת להבחין בין ספרות טובה לגרועה, אלה שבגללם גם הכשרונות הגדולים ביותר חולקים אותו גורל חסר מוצא של חסרי הכישרון, אלה שבגללם הפועלים השחורים של הספרות הם כבר מזמן הלוּמפ־פרולטריון שלה.

הסיפור הפותח את הקובץ עוסק באחד הפועלים השחורים האלה של הספרות: סופר ותיק ונערץ, שמוצא את פרנסתו בתחרויות סיפורים כמתחרה מקצועי - כמוהו כבולניו עצמו, שבמשך שנים התפרנס מתחרויות כאלה. הסופר הוותיק דוחק במספר להתמיד - לא בכתיבה, אלא בתחרויות - וחולק איתו את סודות המקצוע. יש לו אסטרטגיה לקנות את לבם של נותני החסויות, העיריות והבנקים, שהוא מכנה “האנשים הטובים האלה שמאמינים בספרות”. מספיק למשל להחליף את הכותרת כדי להגיש אותו סיפור פעמיים.
הסופר הוותיק חונך את המספר לעבודה השחורה של עולם הספרות, אבל שניהם לא מפקפקים לרגע בכשרונם. בולניו לא מצטנע: הוא יודע מה ההבדל בינו לבין הסופרים הלא־טובים. הרי אי אפשר לטעות בכישרון האדיר שלו ‏(במיוחד, דרך אגב, בסיפורים על חסרי הכישרון‏). ובכל זאת, במשך שנים, עד סוף שנות ה–90, הרומנים של בולניו - שהיום רבים מחשיבים אותו לסופר הדרום־אמריקאי הגדול של ימינו - נדחו שוב ושוב מהוצאות הספרים.

קל להבין מדוע מרפרף תמיד על הסיפורים של בולניו צל של אלימות. לא בכדי אמר בולניו בראיון שהיה רוצה להיות חוקר רציחות הרבה יותר מאשר סופר. למעשה כל הסיפורים בחלק השני של הקובץ הם וידויים ‏(ישירים או עקיפים‏) של רוצחים או רוצחים בפוטנציה, גם רוצחיו בפוטנציה של בולניו עצמו. הסופר והרוצח נפגשים פה בהרבה מראות ‏(באחת מהן, למשל, בבית מעצר לאסירים פוליטיים בצ’ילה, מביטים במראה יחד האסיר־סופר והסוהר שלו‏). בקלות יכולים הסופר והרוצח להחליף תפקידים. בקלות יכול הסופר לקחת את מקומו של הרוצח ולנקום בספרות ובקוראים העיוורים שלה.

כמו שאמר בולניו באחד הראיונות, הספרות היא קריאה יותר מאשר כתיבה, היא אורח חיים של קריאה. בכתיבתו הנפלאה, מוצפת הכישרון, הוא נוקם בספרות על ההכרח הכלכלי לכתוב: הוא כותב, אבל כתיבתו מתריסה שהוא עושה את זה קודם כל כדי להתפרנס, כדי שיוכל להמשיך לקרוא.

Llamadas telefonicas
Roberto Bolano



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו