בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

תרגום שמחזיר אותנו לילדות

הנובלה האמריקאית "הנער האבוד" מתרחשת בתחילת המאה ה–20, אבל העברית המחשמלת של התרגום הופכת אותה לדיוקן של הנעורים האבודים שלנו

16תגובות

הנער האבוד
תומס וולף. תירגם מאנגלית והוסיף אחרית דבר: עודד וולקשטיין. הוצאת זיקית, 124 עמ’, 50 שקלים


כשקראתי, בהשתאות הולכת וגוברת, את תרגומו העברי של עודד וולקשטיין לנובלה של תומס וולף, שפורסמה ב–1937, שנה לפני מותו הפתאומי של הסופר בהיותו בן 38, עלו בי, מכוח תנועת המלים והמשפטים, מכוח התנגנות העברית המופלאה של הנוסח המתורגם הזוהר, רצפי תמונות של ילדותי. כמו נוסע סמוי על רכבת אל העבר, המובילה אותך, מכוח חסד או טעות של רשויות התחבורה, אל יעדך, הגם שיעד זה רחוק מאוד. יש ספרים מסוימים שמעוררים בך דחף לצאת מיד לארצות המתוארות בהם ‏(כשקראתי פעם את “מר מאני” של א”ב יהושע קמתי ונסעתי מנתניה לירושלים‏); הספר הזה שולח אותך אל ילדותך.

הספר מספר סיפור ילדוּת פשוט, אבל לא פחות מהסיפור חשוב הרטט, החשמל המופשט של גילוי פיסת זמן שחלף, של פתיחת החלל החיצון הזה הקרוי עברֵנו. מי שביקר פעם בגן הילדים שלו אחרי, נגיד, 30 שנה, מכיר את הרטט הזה: תחושה מערערת מציפה אותך מכוח פער הגדלים שגרם הזמן: הכל נראה פתאום קטן מאוד עד שנדמה לך שאתה רומס את המרחב בעצם נוכחותך. ערעור כזה עולה גם מהספר הזה. הספר הזה מזכיר - לא משהו מסוים, אלא קיום אחר, התבוננות אחרת שלך בעולם, בנער שאבד. הוא מזכיר את העובדה המרעישה שפעם היה גופך קטן בחצי משהוא עכשיו.

“אור בא והלך ובא שוב”, כך נפתח הספר. דף ראשון וכבר אור שוטף, ומיד נעלם, ושוב חוזר, דפדוף של צל וסנוור המהדהד את הדפדוף שאך החלת בו. כשדיפדפתי בספר הלוך ושוב ‏(והספר מבקש תנועה כזו, הכל בו חמקמק מאוד‏) ראיתי עד כמה אני, כקורא, בא והולך ובא שוב כמו האור המתואר, כלומר עד כמה האור הזה שבסיפור המתרחש ב–1904 הוא גם תיאור שלי, לא רק כילד, אלא גם כקורא מבוגר. הספר הוא על התנועה הזו, על אפשרות העלעול בספר הזמן. וגם האח, גיבור הספר, גרוֹבֶר שמו, הוא אור בא והולך שכזה. הספר מעלה את האור הזה על מנת לכבותו. ולהעלותו שוב. לכן הדיוקן אינו יציב.

רק בקריאה שנייה נדע כי גרובר זה, אשר מביט באור הפותח את הספר, כבר מת. בקריאה ראשונה יהיה הקול המספר “שקוף”: תיאור של גרובר, ילד שמביט באור, במזרקה, בחנויות. רק בקריאה שנייה נדע שכל מלה שמתארת את האח היא אלגית, וצבועה בצבע שכמו מביע “הן לא יכולתי כלל לזכור את זה ולא לראות את זה”. המספר, שהיה בן ארבע בלבד כשאחיו גרובר היה בן 12 ומת במחלה, ודאי שלא יכול היה לראות דבר מכל המתואר בפרק הראשון של הספר.

בשעת התבהרות כותב המספר “כי האור בא והלך - וכשהאור היה נכון אפילו לבנה מתפוררת וטפח שומם הזדהרו לפֶלא - היה קשה לבטא זאת - וילד שטרם מלאו לו 12 שנים לא יכול לבטא זאת”. בן ה–12 לא יכול היה לבטא, וקל וחומר שבן הארבע, שלימים יהיה לסופר שיכתוב את מה שאחיו הגדול לא יכול היה לבטא. מה שייקרא כזיכרון מפורט ו”תיעודי” בקריאה ראשונה מתברר, בקריאה שנייה, כבדיון לכל פרטיו ודקדוקיו, בדיון שנולד מן השילוב של האי־יכולת לזכור דבר ושל הרצון המכריע לומר הכל ובמדויק, הרצון שכל מה שהיה יוסיף ויתקיים, עד אחרון הזהרורים הססגוניים שבמזרקה, הפולטת מים ניתזים שצורתם נדמית כנוצה גדולה, מין התבשרות של הכתיבה שתבוא, קולמוס מתפרץ ומתפרק של מים.

גרובר מנסה להתבונן במחט תפירה של מכונה בפעולתה. “עינו הכהה תמיד יצאה בעקבות אותה מחט העולה ויורדת במהירות כה רבה עד שלעולם אין בכוחה של העין לעקוב אחר תנועתה. ואז נזכר איך סיפרה לו פעם אמו שהמחט ננעצה באצבעה”. המחט תובן אם מעשה התפירה יהיה מלאכתו של הזמן. הזמן נועץ ותופר ומחבר, ואי אפשר לעקוב אחריו, כה מהיר תקתוקו, כה סבוך הוא התפר. אבל כשמחט הזמן ננעצת בבשר, השטף כמו נעצר. הסיפור הוא על שני רגעים כאלו, רגעי התגלות מפעימים וכואבים, שבהם התקתוק של מכונת התפירה של הזמן נבלם בבשר הכואב, נהפך לזיכרון. מפצעי הדקירה האלה צומח הסיפור.

שני רגעים של זמן שנבקע. אפשר לומר, שני רגעים של גירוש מגן עדן. כאן אתאר רק את הרגע הראשון. ברגע זה שוברת את ההוויה הרחוצה שהילד מתבונן בה - הנכלוליות האנושית. מוכר בחנות ממתקים מרמה את הילד. הילד משלם למוכר בבולים - כמו שולח אליו מכתב תם בלי מעטפה, בלי גיליון נייר, מכתב שכל כולו מחווה של התמסרות. המוכר לוקח את הבולים אבל מרמה ומבזה: “אני לא סניף דואר”, הוא אומר לגרובר. בכך הוא מרדד את הבול, הופך אותו מסמל מאגי לאבזר פונקציונלי. ברגע זה, “משהו הלך ואיננו”.
כמה סיפורי ילדות צמחו מרגע כזה. חנות הממתקים היא גן עדן של שוקולד, וגרובר מגורש. הוא מגורש אל ארץ המתים, חנות המצבות של אביו, הסתת. “שני מלאכים נקודי־זבובים” בתפקיד הכרובים של להט החרב המתהפכת. אבל גרובר חוזר אל הגן שגורש ממנו. אביו מלווה אותו כדי לתקן את העוול. הוא נוזף במוכר הממתקים הרמאי, ונזיפתו היא תוכחת נביא איומה. “משפט השמים עליך”, מרעים האב על המוכר. העוול תוקן. לרגע “אור חזר ובא אל היום”. אבל האב אינו יודע שהגאולה המרהיבה היתה הצלה רק לרגע. אכן, “האור חזר ובא”, אבל מיד לאחר מכן, “הנער האבוד ניצב על שפת הכיכר, אבן בפתח חנותו של אביו”. הנער שנגאל נהפך מיד לאבן, אבן בפתח חנות של סתת מצבות. מדוע? מפני שהילד מבין שבלעדי האב הוא כאין וכאפס? החזרה אל גן עדן עונשה בצדה: הנער נהפך לאשת לוט, אשת לוט שהרהיבה להביט ולחזור אל הגן.

ואכן, בפרק השני, הנמסר מפי אמו של גרובר, המדברת, מבחינתה, בשבח בנה, אנו למדים כי הנער הרגיש היה לסוחר ממולח. וולף, בתבונה רבה, מתאר את היכולת לסחור במונולוג אוהב ומשבח של האמא, אבל הקורא יכול לראות כי תיאור “גרובר הסוחר” הוא נפילה דווקא, תוצאה, ישירה או סמלית, של ה”שיעור” במסחר שלימד אותו אביו בחנות הממתקים. האב לימד את הבן את הליכות העולם הזה: תקיפות, עמידה על המקח, הכנעת היריב. והילד למד. רגע אחרי שהוא מרפה מידו של אביו מופיעה כרכרה בכיכר ועליה כרזה עם המלים “סנט לואיס”, “מסע”, “יריד”. והיא כבשורה לגרובר, שהנה החלו חיים חדשים, שיש בהם ציפייה לעתיד, ותנועה, ומשא ומתן - כלומר גם מפח נפש, עצירה ומוות.

נוסח התרגום העברי כאן הוא דבר חדש בעברית. גם אם פה ושם הייתי יכול להציע הבנה אחרת של המקור או להצביע על שגגות זעירות ‏(bronze זה ארד ולא בדיל‏), אין ספק שעודד וולקשטיין הוא מתרגם דגול. מי שקרא את תרגומו לפלאנרי אוקונור או לא”א פו - השגיח בזאת מיד. הנה כמה שורות מן הספר: “הם הביאו אליו, הוא לא ידע כיצד - ידע רק שניתנו לו - את ריח הודו וברזיל, ריח הדרום האפל וריח המערב, מוזהב ולא־נודע, ריח הצפון, כביר ומשכר, ריח אנגליה וצרפת, ריח נהרות אדירים ומטעים עצומים, ריח עמים לא־נודעים ושפות זרות, כל תהילת העולם שלא ידע, כל שגב העולם שרגלו לא דרכה בו, כל הסוד והיפעה והתפארת של ארץ כבירה, מזוגים בתוך תמונות זוהרות בחזונו הגא והלוהב של ילד”.

זה נוסח של מתרגם ששאף אל קרבו, למשל, את תרגומיו של אמציה פורת ‏(“אבשלום, אבשלום” של פוקנר, למשל‏), שבלי ספק הכיר את גנסין ו”השתמש” בו; זה מתרגם שקרא את פרוסט בתרגומה של הלית ישורון, ועוד. סופרים יכולים לקרוא את התרגום הזה כדי ללמוד ממנו שיעור בריתמוס של עברית.

The Lost Boy/ Thomas Wolfe



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו