בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ילדות שבה כל רופא נראה כמו מנגלה

ב"חלמתי לך", ג’ורג’ שפירו, אחד הסופרים המוערכים בהונגריה, מגלה את החלקים החסרים והמושתקים בפאזל של סיפורי חייו

תגובות

חלמתי לךָ
ג’ורג’ שפירו. תירגם מהונגרית: דוד טרבאי. הוצאת עם עובד, 218 עמ’, 84 שקלים


ג’ורג’ שפירו, שזה התרגום הראשון מיצירותיו לעברית, הוא אחד הסופרים המוערכים בהונגריה, ופרסים רבים הוענקו לו בארצו על ספריו ועל מחזותיו. שפירו שייך לדור הסופרים שנולד אחרי מלחמת העולם השנייה ובגר והתחנך בשנות השלטון הקומוניסטי, בתוך ההשתקה של מה שקרה במלחמה. על הדור הזה היה לפענח שפה מקודדת כדי ללמוד על הוריו ועל מולדתו. המלחמה והכיבוש הרוסי היו נושאים שלא מדברים עליהם.

רבים, ושפירו ביניהם, לא ממש ידעו שהם יהודים. “אנחנו לא דתיים ולא נוצרים”, אמרו לו הוריו באחד מערבי חג המולד. הם לא סיפרו לאן נעלמו דודים וסבים שמופיעים בתמונות משפחה ישנות, והסתפקו ב”לא חזרו משם”. בקובץ הסיפורים האוטוביוגרפי הזה, הוא מעיד, “מאז שנולדתי שמרו ממני דברים בסוד”. בשנים ההן גם האנטישמיות טואטאה מתחת לשטיח. אבל ילדים, ובמיוחד ילדים שעתידים להיות סופרים ‏(שפירו כתב כבר בילדותו המוקדמת המשכים לסיפורים שהקריאו לו‏), יש להם עולם משלהם שנוצר מדמיונות ופחדים ומציאות. כך, כשהוא נלקח לביקור שגרתי אצל רופא, “הייתי מוכן לגרוע מכל, חשבתי שבזה הרגע עומדים להמית אותי בגז, כמו שהם עושים תמיד”.

37 סיפורים יש בספר “חלמתי לך”, והם שונים זה מזה באורכם ‏(הקצר שבהם בן 54 מלים‏) וגם באיכותם. כולם כתובים בחום, בהומור ובאירוניה עצמית. הסיפור הראשון הוא על הוריו של שפירו, ניצולים שרוצים לפתוח דף חדש, ובסגנונו האופייני הוא מתאר את ליל הורתו. אחר כך שובצו סיפורי ילדות והתבגרות, תחילת דרכו כסופר ‏(פעם הוחזר לו כתב יד, מבלי שנקרא, כ”ערימה של עלי חסה קמוטים”‏), והמשך דרכו כיוצר מוכר. גם על מסעות מחוץ להונגריה הוא כותב, כשנסע עוד בתקופה הקומוניסטית, עם תקציב דל ‏(הוא שתה מים ממזרקה כדי להשקיט את הרעב‏), ונסיעות מאוחרות יותר, מרווחות יותר, ובהן נסיעה לישראל. במיוחד נוגעים ללב הסיפורים על הוריו, חייהם, ובעיקר מותם, והסיפורים שבהם מופיעה בזיכרונותיו אשתו הראשונה, שהתגרש ממנה, אחרי מותה.

הסיפור “במשחק כדורגל, עם אבי” מתאר מסע משותף, אחרון, לבילוי שהיה אהוב על שניהם. שפירו כותב על היום הזה מוצף במטען דחוס של רגשות סותרים: על נסיעתם למשחק כדורגל במכונית מקרטעת בפקק אינסופי, ביום לוהט במיוחד. האב מצומק וחולה, מכונס בתוך עצמו, הבן כבר לא יודע את נפשו בגלל המהומה החיצונית והפנימית שסוערת בו. הוא חש כאילו שניהם נתונים בתוך ארון מתים, מזדהה עם אביו החולה ומותו הקרוב, אבל גם נגעל ממנו: “הייתי מנסה איך זה לחוות גוף גוסס... הייתי יכול לדמיין רק את מותו ולא את מותי. הייתי מת במקומו ואז חוזר אל הגוף שלי, החי, עשיר בחוויות”. הוא מתאפק לא להטיח מלים קשות באביו, דווקא שם. במשחק הכדורגל הזה, שההונגרים שיחקו בו מול שוודיה במסגרת מוקדמות הגביע העולמי, הם הפסידו. גם גיבורי הסיפור.

מן הסיפורים האישיים צפים ועולים החיים והאווירה בהונגריה בכלל. במשחק הכדורגל למשל, המספר מקפיד לשיר את ההמנון כדי שלא ייתפס חלילה מתחמק. יש סיפור סרקסטי על ביורוקרטיה, שבו בגלל עליית מחירי השימוש בטלפון, רבים מבקשים להשיב את המכשיר ולהתנתק ממנו. אלה בעיקר אנשים מבוגרים וקשי יום, אבל התורים במשרד אינסופיים, ואין עם מי לדבר, והם נשלחים יום אחר יום מאשנב לאשנב. הסיפור האירוני הזה מצחיק כמעט כמו סטנד אפ, ואז מופיע המשפט האחרון: “בארגז פלסטיק ענקי, נערמים להם המוני הטלפונים... הארגז עולה על גדותיו אבל נאספים בו עוד ועוד מכשירים כשבאושוויץ נאספו הנעליים, המזוודות, הבובות”.

חלק מן הסיפורים האוטוביוגרפיים מסופרים בגוף ראשון, ואחרים בגוף שלישי, כמו הסיפורים על אשתו הראשונה: “הוא אהב את אשתו לשעבר שהפכה לבתו - ועם מי שאנחנו אוהבים כאדם, קשה מאוד לקיים חיי נישואים”. הסיפורים עליה נכתבו אחרי פרידתם ולאחר מותה, והם רוויים בגעגוע מאופק. יפה הסיפור “יער” שבו הוא מספר על התאהבותה של אשתו בצעיר רוסי, שהתגורר בכפר עם נערתו ההרה, ולבקשת אשתו הוא מצטרף אליה לביקור אצל אהובה. הוא כותב על הערצתה של אשתו לשפה הרוסית, לתרבותה ולאוכל שלה, ועל הבילוי של ארבעתם בדאצ’ה בכפר, סצינה שנראית לו כלקוחה ממחזה של צ’כוב.

לאחר שנים, ולאחר שנישאה שוב ואחר כך חלתה, מנע ממנו בעלה החדש לבוא להלווייתה. על כך הוא כותב בסיפור אחר. בדיוק בשעה שנטמנה באדמה הוא אכל במסעדה סינית את המאכל האהוב עליה, מרק וון־טון שהזכיר לה את הפילמני הרוסי. הוא נזכר איך בנסיעה לאנגליה הרעיבו את עצמם מפני שהוא השתוקק לקנות לעצמו שעון אוטומטי, ו”אילו היה אומר לו מישהו שאשתו תמות בגיל ארבעים ואחת... לא היה קונה את השעון הזה בשום אופן. במקום לקנות שעון היו שניהם הולכים פעמיים למסעדה סינית”.

בהקדמה לקורא העברי, ששפירו כתב במיוחד לכבוד הופעת התרגום הזה, הוא מספר שעוד לפני הביקור הראשון שלו בארץ הוא כבר “ביקר” פה. זה קרה כשכתב רומן על כת מיסטית פולנית וחלק מן הסיפור מתרחש בירושלים. בירושלים מבקר גם אורי, גיבור הרומן ההיסטורי שלו “שבי”, שראה אור בהונגריה לפני שנים אחדות ועורר שם תהודה רבה, ומגולל את הרפתקאותיו של נער יהודי ברחבי האימפריה הרומית. עוד הוא מספר בהקדמה כי רק ב–2006 ביקר לראשונה בירושלים, לצורך הפקת סרט תיעודי, והופתע עד כמה דייק בכתיבתו בתיאור העיר.

Álmodtam neked
Spiró György

 



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו