בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

כשסוריה בוערת חייבים להמשיך לכתוב

הסופר הסורי הגולה זכריא תאמר מאמין שכתיבה אמורה לגרום לאדם לפעול לשחרורו. לכן הוא שולח את סיפוריו הקצרים לעזרת המורדים נגד אסד

3תגובות

נמר מנייר
זכריא תאמר. תירגם וערך: אלון פרגמן. הוצאת רסלינג, 180 עמ’, 89 שקלים


מעטות הן יצירות הספרות הערבית שזוכות לתרגום לעברית. הן בגלל חוסר עניין בציבור הקוראים הישראלי בספרות המסומנת כ”נחותה” או כ”תרבות האויב”, והן בגלל החרם התרבותי בעולם הערבי על ישראל. גם הוצאת הספרים “אנדלוס”, ששמה לה למטרה לתרגם ספרות ערבית לעברית, נאלצת להתמודד עם סירובם של סופרים ערבים לתרגם את יצירותיהם לעברית. משמח אפוא למצוא ספר חדש של סופר ערבי, כמו “נמר מנייר”, המקבץ בתוכו 47 סיפורים קצרים, חלקם קצרצרים, מיצירתו הנרחבת של הסופר הסורי הגולה זכּרִיא תאמֵר. הסיפורים קובצו ותורגמו על ידי אלון פרגמן, שגם כתב מבוא על הסופר ועל מקומו החשוב בעולם הספרות הערבית.

זכריא תאמר, שנולד בדמשק ב–1931, נאלץ כשהיה בן 13 להפסיק את לימודיו כדי לסייע בפרנסת המשפחה, והחל לעבוד בשורה של עבודות מזדמנות ובעיקר כנפּח. סיפוריו הראשונים התפרסמו ב–1957. המשורר יוסף אל־ח’אל, שערך באותה עת את כתב העת לשירה “אל־שִעְר”, התרשם מאיכותם הפואטית של הסיפורים, שהשמיעו את קולו של הרוב הדומם והעני, והחליט לפרסם קובץ של סיפורי תאמר. הקובץ משך מיד את תשומת לבם של המבקרים והקוראים. לאחר פרסום ספרו עזב תאמר את עבודתו כנפח.

הוא החל לכתוב בעיתונות הרשמית, והיה לעורך של כתבי עת שונים לתרבות, ביניהם “אל־מוקף אל־ערבי” ‏(העמדה הערבית‏) ו”אל־מערפה” ‏(הידיעה‏) החשוב, שהוציא לאור משרד התרבות הסורי. תאמר נחשב גם למוביל בסופרי הילדים בעולם הערבי, ושימש עורכו של עיתון הילדים “אוסאמה”. בתוך זמן קצר נחשב למי ששיכלל ופיתח את ז’אנר הסיפור הקצר, שלא היה מוכר בספרות הערבית.

רויטרס

אף על פי שפעל תחת עינה הפקוחה של הצנזורה, נודע תאמר בכתיבתו הביקורתית וברעיונותיו החתרניים: חירות המחשבה וחופש הביטוי. המשורר הסורי מוחמד אל־מאר’וט אמר עליו ש”הוא נותר נפח פראי בארץ שעשויה מחרס, והוא אכן ניתץ כל דבר, ולא הותיר דבר על מקומו. דבר לא נעצר בדרכו למעט קברים ובתי כלא שהיו מוגנים היטב”. תאמר נשאר נאמן לעקרונותיו. כתיבה שאינה לוחמנית, בוגדת בעיניו בעקרונות שהאינטלקטואל אמור להילחם עליהם. בשנות ה–70, תחת שלטונו של חאפז אל־אסד, הפכה כתיבתו בוטה ותקיפה במיוחד. הוא הושפע מכתיבתו של הרפורמטור הסורי עבּד אל־רחמן אל־כּוּאכּבִּי ‏(1854–1902‏), שכתב נגד השלטון העות’מאני והוגלה למצרים. בגיליון חודש מאי 1980 של כתב העת “אל־מערפה” ציטט תאמר מדברי הביקורת של אל־כואכבי נגד עריצות השלטון, הרודף את נתיניו אפילו לאחר מותם. “הבריחה מהמוות היא מוות, והרצון למות - חיים”, ציטט תאמר, וציטוט זה נתפש כהסתה נגד שלטונו של אסד. מיד אחר כך פוטר מעבודתו כעורך כתב העת, וזמן קצר אחר כך גלה לאנגליה, שבה הוא חי עד היום.

בדומה לסופרים ערבים גולים אחרים, המשיך תאמר לכתוב באוקספורד ונותר נאמן לתרבותו ולשפתו. עד היום פירסם 11 קובצי סיפורים קצרים, שני קובצי מאמרים סאטיריים וספרי ילדים רבים. “הייתי רוצה לכתוב מחזה שבמהלכו יקום הקהל ויכה את השחקנים”, אמר באחד מראיונותיו. תאמר מאמין שכתיבה אמורה להיות מסעירה ולוחמנית ולהניע את הפרט לפעול לשחרורו מעול המשטר המדכא. בסיפוריו הוא מביע מחאה, פעמים רבות סוריאליסטית, נגד ניצול ודיכוי פוליטי או חברתי. סגנון כתיבתו הסאטירי מבטא את המצב החברתי והפוליטי בסוריה ובעולם הערבי כולו. רבים מסיפוריו עוסקים בחוסר האנושיות של בני האדם ביחסם לזולת, ולרוב הם מסתיימים באופן חד ואלים. באחד מראיונותיו הסביר: “האלימות בסיפורים שלי איננה סחורה מיובאת, או תסביך נפשי, או סוג של המרדה או הסתה, כי אם ביטוי לחיי היומיום שלנו ‏(...‏) שכן האדם הערבי חשוף יומיום לטבח פראי, ואין זה אפשרי לכתוב על היסמין הענוג בזמן שהנפּלם בוער בגוף האדם”.

כתיבתו של תאמר משתלחת אבל גם ציורית. מצד אחד סיפוריו מזכירים במידת מה סרטי קולנוע מצריים, בכך שנראה כי הם אומרים כמעט את המובן מאליו, ומגישים לקורא את המשל והנמשל גם יחד. מהצד האחר, כתיבתו מטאפורית, אלגורית, לפעמים גם משלית, באופן שמזכיר את המשלים ביצירה הקלאסית “כלילה ודמנה”, שתורגמה לערבית במאה ה–8 ועניינה שני תנים, היועצים לחיות האחרות איך להתקרב למלך, האריה. גם תאמר ממשיל בסיפוריו את השליטים ואת שאר בני האדם לחיות היער. עיקר ביקורתו מכוונת לשלטון, אך גם לאינטלקטואלים המתחנפים למשטר ומתעלמים מתפקידם החשוב - ביקורת החברה.

כך למשל, בסיפורו “המולדת הערבית היא יער”, מדמה תאמר את האינטלקטואל הערבי לחמור ואת השליט לנמר. בסיפור זה הורג הנמר את החמור, אף שהחמור בא להחמיא לו. “אמור מה שברצונך בקצרה”, אומר הנמר לחמור, “ואל תדבר כמו הסופרים הערבים, שמשתמשים במיליון מלים רק כדי לומר שהשמים כחולים”. לאחר שהחמור מביע את הערכתו הרבה, מכה הנמר את החמור והורג אותו, ולבנו המופתע הוא מסביר: “דע לך, בני הקט, שנמר הראוי באמת להערכה הוא זה שנמרים מתפעלים ממנו, ולא חמורים” ‏(עמ’ 28‏).

עוד כתבות בנושא

הספר “נמר מנייר” קל לקריאה, אם כי לא תמיד קל להבנה. בדומה לכתיבתו של תאמר, גם תרגומו של פרגמן פשוט וקולח. הסיפורים הקצרים, שחלקם מסתכמים בשורות ספורות בלבד, מזכירים בפשטותם סיפורי עם ערביים, אך יש בהם אזכורים מורכבים הדורשים את הכרת התרבות הסורית בפרט או הערבית בכלל.

47 הסיפורים הקצרים והקצרצרים שנבחרו לקובץ “נמר מנייר” מייצגים את כתיבתו הלוחמנית והבלתי מתפשרת של תאמר. הם מאוגדים בשלושה שערים: בראשון, סיפורים שעיקרם ביקורת פוליטית וחברתית המופנית כלפי הממסד הסורי והאינטלקטואלים; בשני, סיפורים שבמרכזם דמות האשה ועיקרם ביקורת על החברה הפטריארכלית; ובשלישי - סיפורים שבמרכזם דמויות שוליים מהחברה. לעתים אותם רעיונות חוזרים על עצמם, אבל הקובץ מכיל כמה מהסיפורים החשובים והבולטים ביצירתו.

כזה למשל הוא הסיפור “הנמרים ביום העשירי”. הסיפור, שפורסם בדמשק ב–1978, מתאר את תהליך אילופו של נמר באמצעות הרעבה, שמביאה אותו לאיבוד זהותו הנמרית. המאלף מבקש להראות לתלמידיו כיצד הוא הופך את הנמר שלו ל”נמר מנייר”, כנוע וממושמע. בכל יום מגיע המאלף לכלוב הנמר, מצווה עליו לעשות דבר מה, ליילל כחתול ולנעור כחמור, ובתמורה לכך מאלפו נותן לו נתח בשר. אלא שביום התשיעי, במקום לתת לנמר בשר לאכול, המאלף מחליט לתת לו עשב. “ביום העשירי”, כך מסתיים הסיפור, “נעלמו המאלף, תלמידיו, הנמר והכלוב. הנמר הפך לאזרח והכלוב לעיר” ‏(עמ’ 33‏).

להבדיל מסיפורים אחרים של תאמר, שבהם הנמר משול לשליט, הפעם דווקא האזרח הוא הנמר. ולא בכדי. במבוא לספר מעיר המתרגם: “הקורא נוטה לחשוב שהיעלמותו של הנמר בסוף הסיפור מסמלת את כניעתו” ‏(עמ’ 12‏), אך אין זו אלא תחבולה ספרותית. המספר מבקש להחזיר את הקוראים אל המציאות, שבה הנמר ניתן לאילוף רק עד גבול מסוים, אבל לא באופן מוחלט. ביום שיתירו מעליו את הסוגר, תחזור זהותו הנמרית והמאלף יגלה שגם “נמר מנייר” יכול לנשוך. כאלה הם, על פי תאמר, אזרחי סוריה והעולם הערבי כולו. מרגע שיסירו מעליהם את הסוגרים, ימצאו השליטים הערבים כי נכשלו בניסיונות האילוף האכזריים שלהם.

הספר הזה ראה לאור בעיתוי מתאים, שנתיים אחרי פרוץ המלחמה האזרחית האכזרית בסוריה ותחילת “האביב הערבי”. לפני כשנה פתח תאמר דף פייסבוק ושמו “אל־מִהמאז” ‏(הדורבן; מכשיר דקירה לזירוז בהמות‏), שבו הוא מעלה מדי יום ביומו דברים המצדדים במורדים בסוריה. לפני כמה ימים למשל, העלה את הרשימה “קללות סוריה”, ובה שורה ארוכה של קללות על כל מי שנמנה עם המשטר: “קללת אללה על כל מי שהרג אדם חף מפשע, קללת אללה על כל מי שבגד בעמו ‏(...‏) קללת אללה על מי שנאמן למשרתו יותר משהוא נאמן למולדתו” וכו’. תמיכתו במורדים הפכה אותו בעיניהם לסוג של דובר, והם אף יצרו מעין בול של המהפכה הסורית הנושא את שמו, ובו נכתב “הנשיא הבא”.

בראיון שנערך איתו לאחרונה שאל החוקר הפוליטי הלבנוני זיאד מאג’ד את תאמר אם היה מוסיף את היום ה–11 לסיפורו “הנמרים ביום העשירי”. לא, השיב תאמר. “נמר בעולם של קרקס הוא חיה שלא ניתנת לאילוף, וכל הצלחה לביית אותה היא זמנית בלבד”.

איל שגיא ביזאוי הוא חוקר תרבות וקולנוע מצרי, מרצה לקולנוע מצרי במכללת ספיר ובמנשר, ובימים אלה מביים סרט דוקומנטרי על “הסרט הערבי של יום שישי”
 



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו