בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לראות את לואי ה-14 בפיג’מה

סיפורה של מדאם דה סוויניה, אצילה צרפתייה בת המאה ה–17, נשמע 
לראשונה מפי בנה הדחוי בספרו של ניר רצ'קובסקי, "בת, אהובה"

5תגובות

בת, אהובה

ניר רצ'קובסקי. הוצאת ליריקה/ ידיעות ספרים, 334 עמ', 98 שקלים

לא מעט תעוזה ותחכום נדרשים כדי לכתוב רומן על מדאם דה סוויניה כאן, בישראל התזזיתית של המאה ה-21. תקופתה של המרקיזה, שמכתביה נהפכו לקלאסיקה, היא אחת האנינות, מסוגננות והטקסיות שידעה צרפת. אלה ימי שלטונו של לואי ה-14, אסתטיקן וחובב אמנות, שיזם וטיפח מוסדות יוקרתיים המסמלים עד היום את פסגות התרבות הצרפתית כמו "הקומֶדי פרנסֶז" והאקדמיה למדעים. לואי ה-14, "מלך השמש", בנה את ארמון ורסאי שהתאים להפליא לטקסים המסורבלים, לחגיגות ולמיצגים שהתקיימו בו. תחת שלטונו פרחה תרבות צרפת. בתקופתו, שכונתה "המאה הגדולה", ניטעו שורשיה של "עיר האורות" הזוהרת ופאריס היתה לבירת תרבות עולמית. גדולי הקלאסיקונים בספרות ובתיאטרון יצרו והציגו בחצר המלך ובתיאטרון הקומדי פרנסז. מולייר, בן טיפוחיו של לואי ה-14 שהכיר את חיבת אדונו לרהבתנות, העלה קומדיות-בלט עם המוסיקאי לולי; גדולי הטרגדיה קורניי וראסין הציגו את מיטב יצירותיהם, ועוד רבים, כמו מחבר הסיפורים שארל פרו, התיאולוג פנלון ומדאם דה לפאייט, מחברת "הנסיכה דה קלייב", פרחו באותם ימים.

למקום של כבוד בקרב כותבי המאה ה-17 זכתה גם המרקיזה דה סוויניֶה, אלא שלמוניטין הבלתי מעורערים ככרוניקאית של התקופה זכתה רק אחרי מותה. מארי דה רבּוּטן-שאנטל, המרקיזה דה סוויניה, כלל לא התכוונה להיות מפורסמת. היא נזהרה מפרסום מכתביה בגלל ניסיון מר, שבו נתגלו אחדים מהמכתבים בביתו של ידידה, המדינאי ואיש הכספים של לואי ה-14 ניקולה פוקה, בעת מעצרו ומשפטו. היא נאחזה אז חרדה גדולה, שכן גילוים עלול היה להזיק לה.    

1,120 מכתבים של מדאם דה סוויניה שרדו עד היום, מתוכם 764 נועדו לבתה, מדאם דה גריניאן, והיתר לכ-30 נמענים שונים, ידידים ואנשי חצר. בזכות מכתביה נהפכה המרקיזה לא רק לאחת העדות החשובות של תקופתה, אלא גם לפרשנית אינטליגנטית וחדת עין של המתרחש בחצרו של לואי ה-14 ובקרב האריסטוקרטיה.

בהיותה בת 45, נישאה בתה הנערצת פרנסואז-מרגריט לרוזן דה גריניאן, ועם מינויו למושל מחוז פרובנס, נדרשה הבת להצטרף לבעלה ולעזוב את פאריס. היא נפרדה ככל הנראה בהקלת-מה מאמה התובענית וגם מבתה התינוקת, ועברה למה שנראה בעיני המרקיזה דה סוויניה מקום גלות פראי ומרוחק.

בפברואר 1671, ימים ספורים לאחר הפרידה מבתה, כתבה לה מדאם דה סוויניה את המכתב הראשון, שבו תיארה את שברון לבה ואת דאגתה האינסופית לגורלה. אהבתה האובססיבית והמעיקה לבתה, ולבתה בלבד, מגלה פן נוסף באישיות המרקיזה: התעלמות כמעט מוחלטת מבנה הצעיר, שארל דה סוויניה, הנבלע בצל אהבת האם לאחותו.  

מחבר הרומן "בת, אהובה", ניר רצ'קובסקי, בחר בקולו של שארל דה סוויניה כמְספר את סיפור מכתביה של אמו. בדומה למהלך שנקט המחזאי טום סטופארד ב"רוזנקרנץ וגילדנשטרן מתים", בחר גם רצ'קובסקי להעמיד את שארל - דמות מינורית במכתבים - במרכז הבימה ולהפוך אותו למספר ולפרשן של המכתבים ושל האופן שהם משקפים את האירועים כפי שהתרחשו בזמנם.  

רצ'קובסקי, מתרגם מחונן שהתמודד עם משימות כמו "נוטות החסד" של ג'ונתן ליטל ועם זיכרונותיה של סימון דה בובואר, הבין את האתגר העומד לפניו בתרגום המכתבים. השפה המעט אנכרוניסטית בוודאי לא היתה מכשול לפני מתרגם מנוסה כמותו, אך גודש הדמויות והאירועים המוזכרים היו דורשים מן הסתם הערות שוליים רבות. הרעיון להעמיד את המכתבים בקונטקסט סיפורי כדי לתאר את התקופה, גיבוריה ומנהגיה אכן מוצלח, ומציג את הפן ההיסטורי בפשטות, גם למי שאינו מצוי במאה ה-17 ובתהפוכותיה.

שארל דה סוויניה מספר ברומן על הנסיבות שבהן נתגלו לו מכתביה של אמו. באותה תקופה היטלטלו מכתבים בדרכים ארוכות, במרכבות סוסים ובין שלל תחנות, והגיעו ליעדם רק כעבור שבועיים-שלושה. לפעמים הם אבדו. דבר מותה של אמו ב-18 באפריל 1696 נודע לשארל רק בחודש מאי, כשהגיע לידיו המכתב ששלחה לו אחותו פרנסואז, למחרת קבורת אמם בריניאן שבפרובנס. שארל החליט מיד לעלות לקברה, ויצא לדרך למרות בריאותו הרופפת. הוא עצר בפאריס בארמון המשפחתי, הוטל קרנבלה שבמארֶה, ובעת ביקור נימוסים בוורסאי השתתף בטקס האשכבה הגדולה של המלך, טקס השמור לקומץ אריסטוקרטים. בהזדמנות זו נחשף למקום המיוחד השמור לאמו בקרב אנשי החצר, ואף לדברי ההערכה החמים מפי לואי ה-14 המזדקן והמגוחך באיפור כבד ובבגדי שינה.

שארל מגיע לארמון גריניאן בפרובנס, ובהיעדר אחותו ובעלה הוא שוקע בקריאת המכתבים שכתבה אמו לפרנסואז ב-25 השנים, בקצב של שלושה מכתבים בשבוע. לא רק את מקומו האמיתי אצל אמו מגלה שארל בהזדמנות זו. מלבד העובדה שהסתפק רק בשאריות של תשומת לבה, הוא מבין שהיה לא פעם נושא ללעג ושעשוע במכתביה. המרקיזה הפכה את בעיותיו האינטימיות ביותר, שעליהן סיפר רק לה, לפרטי רכילות עסיסיים. הדרמות האישיות שלו, כמו אין-אונות זמנית או אהבות נכזבות, היו במכתביה לבדיחות.

סיפורו האישי של שארל הוא גם הזדמנות לתאר דמויות בולטות ומרשימות של התקופה, כמו הקורטיזנה המפורסמת והמשכילה נינון דה לנקלו, שכונתה בפי האינטלקטואלים שפקדו את הסלון הספרותי שלה "נוטרדאם דֶז-אמור", או מאדאם דה לפאייט, חברתה הקרובה והחכמה של המרקיזה. לא נפקדות גם אנקדוטות כמו חתונתה של "מדמואזל", אחייניתו של המלך, מריבות על כיסאות של כבוד בסלונים של החברה הגבוהה ואירועים היסטוריים כמו המלחמה עם הולנד ומגפת האבעבועות השחורות. כל אלה מתאר שארל כרקע מאיר עיניים למתואר בחן במכתבים.

הדרך של רצ'קובסקי להבליט את תוכן המכתבים נדרשת מסיבה נוספת: ההתכתבות המלאה לא שרדה. המכתבים ששלחו אל מדאם דה סוויניה נמעניה הושמדו. נכדתה, פולין דה סימיאן, חשבה כי מכתביה של אמה פרנסואז ושל שאר בני המשפחה חושפניים מדי ודאגה לשרוף את העדות היקרה מפז. מכתביה של המרקיזה נקראים כמעין מונולוג ארוך, ואי אפשר תמיד להבין למה בדיוק היא מתייחסת בתשובותיה. ב-1726 הסכימה פולין דה סימיאן לפרסום חלק קטן ממכתביה של סבתה בגרסאות מצונזרות ו"משופרות" וככל הנראה רחוקות מהמקור. רק כעבור למעלה ממאה שנים, ב-1873, נתגלו אצל אספן עתיקות עוד כ-700 מכתבים, ששרדו בגרסתם המקורית.

המשימה לחבר טקסט עלילתי סביב המכתבים היתה אתגר לא פשוט ולו רק בגלל הסגנון המבריק של מדאם דה סוויניה: כאריסטוקרטים רבים, מונעים על ידי רגשות עליונות וסנוביות מסוימת, השתמשה המרקיזה בסגנון משוחרר שלא נכנע לכללי הנימוס הנוקשים של התקופה. נוסף לכך היא מרשה לעצמה להתבדח בקלילות בנושאי דת, דבר המבליט את נטיותיה היאנסניסטיות ואת עצמאות דעותיה על הדת. היא גם רואה בהתכתבות דרך נאותה "לשוחח", לבדר ובעיקר לא לשעמם, ולכן הנושאים שעליהם היא כותבת מקוריים, מגוונים ועשירים בדימויים. סגנונה היחיד במינו מצדיק את מעמדה לא רק ככותבת מכתבים אלא כסופרת.

ניר רצ'קובסקי הצליח לעמוד בכבוד באתגר שהציב לעצמו והתאים את הטקסט שלו להקשר וגם לדמות האפרורית של שארל, שבשמו הוא "מדבר". אל מול הזוהר המשתקף ממכתבי המרקיזה, מצטייר שארל דה סוויניה כאיש כבוי וחסר ברק, קורבן נצחי.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו