בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מסעותי בצינוק הלובי

הסיפור על נוסע ישראלי שנעצר בלוב נשמע מסעיר. אבל רפרם חדד מתעקש לתאר חוויית כליאה בלי שום תוספות אקזוטיות

24תגובות

מדריך רפרם לכלא הלובי

רפרם חדד. הוצאת עם עובד, 292 עמ’,
88 שקלים

בספרו "מדריך רפרם לכלא הלובי" מתאר מחבר הספר, רפרם חדד, סיטואציה שחזרה על עצמה שוב ושוב בשהותו בכלא הלובי. חוקרי המשטרה הלובית החשאית זימנו אותו לחקירות ארוכות, שבהן דרשו ממנו לספר (ואחר כך לכתוב, בכתב ידו) סיפור אחר מזה שסיפר להם, על צלם יהודי־טוניסאי שהגיע ללוב כדי לצלם את השרידים שנותרו מהקהילה היהודית שהתקיימה בעבר במדינה. הם רצו סיפור אחר, מסעיר יותר, משהו על סוכן מוסד, קונספירציה מתחום הריגול שתלהיט את ימיהם האפרוריים במתקן הכליאה העלוב בטריפולי. אך חדד נכשל בהמצאת סיפור בדיוני כזה. הוא חזר בייאוש על סיפורו האמיתי, מסע הצילומים שלו בלוב, והתוצאה היתה מכות, התעללות, ופעם אחת אפילו חִשמול.

ניר כפרי

עוד כתבות בנושא

בקריאה ב"מדריך רפרם לכלא הלובי" נדמה כי הסיטואציה הזו יכולה לבטא את הפער בין מה שנדמה במבט ראשון כפוטנציאל מסעיר ומרתק של הסיפור (ישראלי בלוב, מסע תיעוד של שרידי קהילה יהודית, חטיפה על ידי המשטרה החשאית הלובית, חילוץ במטוס פרטי של מיליארדר) לבין התפרשותו כהתרחשות מונוטונית ואפרורית מעט. בחלקים נרחבים, בעיקר מרגע שחדד נכנס לתא הבידוד וכמעט שלא עמד עוד בזיקה עם אנשים, הסיפור כמעט בלתי אפשרי לסיפור. נדמה שזה הפרדוקס שבו קלע הסיפור את חדד: אילו שיפץ את העלילה בקטעים בדיוניים, לא היה זה עוד "סיפור אמיתי", וכל כוחו של הסיפור היה אובד. אך בהתעקשותו לשמור על סיפור "אמיתי", מתחייב חדד לעלילה שלא קורה בה הרבה, והיא עלולה לאכזב את הקוראים.

רפרם, יזם תרבות וטייל מקצועי אנין טעם (נציג תנועת "סלואו פוד" בישראל), מתנייד במרחב הים תיכוני באופן מעורר הערצה והשתאות. הוא כמעט בן בית בטורקיה, במצרים ובטוניס. הערבית המדוברת שגורה בפיו (אך הוא אינו יודע לקרוא ערבית. על עובדה זו הוא חוזר כמה פעמים בספר, ונדמה לי שזו נקודה חשובה. יכולתו לתקשר ו"לשבות את לבם של שומעיו" בעל פה, עומדת מול הקושי שלו לשמור את הכריזמה בכתב, בשפת הספרות). בכל מקרה, אין ברפרם חדד כל פחד של זר הגונב את הגבול. הוא מסתובב בביטחון ברחבי לוב, ואינו מוטרד במיוחד גם מחקירתו הראשונה על ידי המשטרה החשאית הלובית, בעת חיפוש אחר בית קברות יהודי בעיר דרנה. חלק זה של הספר מוקדש בעיקר לשיטוטים ברחובות טריפולי בחיפוש אחר פניני המטבח המקומי, וכן למסע בעקבות רשימת ערים נשכחות בלוב, שבהן התקיימה בעבר קהילה יהודית ענפה.

אך למרות הסקרנות הרבה למדינה האסורה, המציאות הלובית מאכזבת. בתי הקברות נעלמו ברובם, ואיתם גם בתי הכנסת. ברוב המקומות חדד לא מוצא דבר, וכשהוא מוצא, אלה הם בדרך כלל שרידים אילמים שלא חושפים הרבה (לפעמים התושבים המקומיים לא מרשים לו להתקרב, או פשוט לא יודעים במה מדובר). האוכל המקומי מתגלה כמאכזב ותפל. בשווקים ובחנויות שולטים חיקויים סתמיים תוצרת סין. הפער הזה בין הציפייה הרומנטית, ההרפתקנית, למציאות האפרפרה - המוכרת לכל תייר גם במקומות האקזוטיים ביותר - מייצר כמה רגעים מבדחים. בכלל, יש לציין לטובה את היחס המבודח והמרענן של חדד לסיפור כולו, השונה בתכלית מטיפול ממלכתי ופסיכולוגיסטי שצפוי היה לקבל סיפור מעצר במדינת אויב מסוג זה.

חלקו השני של הספר מתאר את מעצרו של חדד ביום שבו אמור היה לעזוב את לוב, ומגולל את ההתרחשויות בחודשים שבהם היה נתון בבידוד, במעין מבוך אינסופי של חקירות ובדידות, במאבק לשמור על תקווה ואופטימיות. במבט ראשון נדמה כי זו התפתחות עלילתית מסעירה. אך עם הקריאה מתגלה כי בחירתו של חדד לספר את תקופת הכליאה בלשון הווה, המבקשת להכניס אותנו אל תאו, מבטלת כמעט לגמרי את הממד הרפלקסיבי והמרוחק, שיכול אולי להנביט תובנות מעניינות על חוויית הכליאה המונוטונית. במקום זה מוצג תיאור פאסיבי, כמעט אובייקטיבי, של תנועות ודיאלוגים (אולי זו השפעת הצילום על סגנון הכתיבה של חדד?). רפרם חדד מושם בבידוד, עיניו מכוסות רוב הזמן והוא אינו בא במגע עם בני אדם, למעט חוקריו וסוהריו.

בלבו של חלק המעצר עומדת שאלת הזמן. בעוד כולאיו הלובים מבקשים לשבור את תחושת הזמן של חדד בעזרת משחקים פסיכולוגיים אכזריים, ובמובן מסוים להכניסו אל תחושת הזמן המעגלית שלהם, נאבק חדד לשמור על תחושת הזמן. בישיבתו בדד בתאו הוא מתכנן עסקי תרבות שונים לימים שבהם ישוב להסתובב בעולם, וחולם על האופן שבו יספר בחוץ על החוויות שחווה בלוב, על התמונות שיעלה לפייסבוק. אפשר לומר שחדד ניצח במערכה. שוביו הלובים לא הצליחו לשבור את רוחו, וחוויית הכליאה נהפכה לתוצר תרבותי; ספר שנערכות לכבודו השקות והוא מקדם את מפעלו התרבותי המעניין. אך בספר עצמו נותרת תחושת הזמן המעגלית, המונוטונית. רפרם חדד - טיפוס כריזמטי, מספר סיפורים אוריינטלי בן ימינו - חושף בספרו, אולי בטעות, את המציאות האפרורית, הלא צייתנית, המסתתרת מאחורי סיפורים קסומים ואקזוטיים מסוג זה.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו