בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אנו, הצופים מהצד ברציחות הספרותיות

יהושע קנז מאלץ את הקוראים בסיפוריו הקצרים החדשים להישיר מבט אל הרצח או אל המוות. כך הוא הופך אותנו עדים לאלימות המתרחשת בבית ממול

14תגובות

שירת המקהלה: סיפורים

יהושע קנז. הוצאת עם עובד, 159 עמ', 84 שקלים

מבעד למלמול הבהול של השפה האלקטרונית, שאנחנו כותבים וקוראים ומוסרים זה לזה עד אינסוף, הספרות מאותתת. זה האיתות הסבלני, המתמיד, של הספר המודפס, שאולי עוד נראה את קצו בחיינו. הספרות כבר אינה מקיפה את עולמנו, והרומן נראה היום יותר מתמיד ארוך מדי, נפתל, אטי מאוד. לעומת הרומן, שמבקש להיות רחב ומפורט לפחות כמו העולם עצמו, הסיפור הקצר חותר להגיע לנקודה האפלה שבתמונה אחת, כזו שלא ניתן יהיה להתעלם ממנה, כזו שתצדיק את עצם קיומו. הסיפור הקצר חף מהרישול שברומן, הכורך יחדיו תרחישים רבים. אם בתוך הרומן מורגש תמיד החשש מן הסוף, שכן סופו של הרומן הוא סופו של העולם שנברא בו, הרי שהסיפור הקצר חוגג דווקא את הניצחון הקטן של הספרות על החיים. הוא מספר על אירוע פשוט רק לכאורה, שכבר עלה במחשבתנו לא פעם, אך לא ידענו זאת על עצמנו עד לרגע הקריאה.

מוטי מילרוד

אני מחפשת את הנקודה האפלה הזו בקובץ הסיפורים החדש של יהושע קנז "שירת המקהלה". אני מחפשת את עיקול האירוע, את ההתרחשות החרישית שמופיעה בכל תמונה, את הפרט שאי אפשר לגרוע ממנו עין. זה רגע של אמת טורדת, לא נעימה, שתשמש צידוק לכתיבה מראשיתה.

סיפורי "שירת המקהלה" מרכיבים קובץ סיפורים מגוון למראית עין, אך למעשה מופיעים בהם שוב ושוב עֵדי מוות, עדים שחוזים מהצד בעינויו או במיתתו של אדם. כמו עיניהם של תלמידי בית הספר ש"פזורים על הארץ כגחליליות" בליל הטיול השנתי, העיניים המשתאות והמשתוקקות שמתבוננות באימת המוות מופיעות ברוב סיפורי הקובץ: "ועד שהספיק אשכנזי להשיב או אף לחשוב, עט עליו המורה בֶּנוֹ והפילו ארצה בכוח רב. שמענו את גולגלתו נחבטת ברצפה" (עמ' 150-149); "אליעזר עלה לראש הבניין והוא צעק 'אליעזר! אליעזר!' אליעזר הפנה את ראשו וגופו פרפר באוויר. הוא דפק בכוח על מסגרת החלון ורגליו רועדות. ואליעזר מרחף באוויר" (עמ' 121).

המקומות האזרחיים והיומיומיים לכאורה שבהם מתרחשים הסיפורים – נופי הגליל, ריח לחם נאפה בעיר אירופית, מרפסת בדירת זוג ערירי – מבטאים כולם את הטרדה שבמבט. דבר מה מתרחש במקום סמוך או בדירה שכנה, למשל פועל בניין שנופל אל מותו, או רצח המבשלת במטבח של מסעדת סטודנטים: "אחרי כמה דקות שמענו צעקות מן המטבח, צעקות אשה נוראות, והמגישה הקטנה ברחה בבהלה מן המטבח. כל האנשים נדחפו למטבח. צעקו: 'משטרה! משטרה!' לא קמתי ממקומי. השתדלתי להמשיך ולאכול בשקט" (עמ' 105).

בסיפור "מי ראה את קים", שני סטודנטים זרים מתגוררים בשכנות, חלון מול חלון. לעת ערב, בנוף החלונות המוארים, צופה אחד מהם בשכנו תולה את עצמו בחבל: "באחד החלונות ראיתי דמות אדם עומדת על כיסא, מתקינה דבר מה על התקרה. אפילו לא ידעתי אם זה גבר או נערה, בשל היותי קצר רואי. אחר כך ראיתי את הדמות כורכת דבר מה לצווארה, מסלקת בבעיטה את הכיסא ונשארת תלויה באוויר. האדם הניע בטירוף את רגליו וידיו, כטובע המנסה להזעיק עזרה, והסוויטה של באך רעמה מן החלון. לא ידעתי מה קורה. זה היה מחזה מרהיב עין. שמעתי קולות ניחרים נאבקים עם הסוויטה של באך, הידיים בעטו באוויר והגוף הסתובב עם החבל כמו קישוטי הנייר הצבעוניים בסוכה. לא ראיתי את קים מת. הרי לא ידעתי כי זה קים. מה צריך לעשות? שאלתי את עצמי כשהתעוררתי מהזיותי האסתטיות" (עמ' 87).

אמיל סלמן

המרחק בין לחזות במוות מהצד ובין להביא למוות במו ידיך מצטמצם רק כאשר מתברר פתאום, באימת ההתרחשות, שדווקא העד הלא־מעורב חש עצמו כרוצח האמיתי. "לא ראיתי את קים, לא ראיתי שום דבר. לא יכולתי לעזור בשום דבר, רק לעשות אותי לצחוק, לצעוק כמו זקנה היסטרית: 'הצילו! הצילו! איש מת! איש מתאבד!"

העד הוא הרוצח החרישי שמעולם לא בא במגע עם הנרצח: "אבל אני הן לא הייתי נוכח בשעת מעשה, רק עיני ראו, אוזני שמעו ולבי הלם מפחד ילדותי, ואני לא הייתי נוכח" (עמ' 96). הוא מזדרז אפוא למרק את מצפונו ולבקר את המת בביתו כאילו הוא עדיין חי: "יצאתי מהחדר וירדתי במדרגות בריצה. הלכתי אל דירה מספר שבע־עשרה. השוערת ישבה ליד הכניסה, מנמנמת בשמש האביב החדשה. 'מה אתה מחפש אדוני?' היא שאלה. 'אני הולך לחבר שגר בקומה השישית'. 'מה שמו?' 'קים.' 'הוא איננו'. 'איפה הוא?' 'הוא מת, התאבד. אתמול אחר הצהריים תלה את עצמו בחדרו', לחשה באוזני כממתיקת סוד" (עמ' 94).

גם הקורא הוא עד, הוא זה שצופה מהצד ברציחות הספרותיות שמתרחשות בספרות העברית פעמים רבות יותר ממה שנדמה לנו. ההתאבדות בתלייה, למשל, נכתבת בעברית זה דורות, ואפשר לחצות את מאה השנים שמפרידות בין 2013 ל-1913 ולמצוא את לולאת החבל אצל אורי־ניסן גנסין: "בדמדומי אותה שבת קודש, כשפגשהּ שם ונלווה אליה והיא החזיקה בו וסיפרה לו הרבה וסיפרה אגב גם על אודות איזה דוד מלנכולי שיש לה מצד האם, שהוא שותק תמיד ואינו מוציא הגה מפיו ואשתקד מצאוהו חבוי באפלולית שבתקרת הבית, כשהוא מטפל שם באיזה חבל ומשחילו בוו שמצא שם, אז היה קול צחוקה כה זר ולבו התחיל מהסס בו והיה מוכרח לסור איתה אל אחת הרסטוראציות המחניקות שבאותו חלק העיר, רק בכדי להשיג שם בשבילה לגימת מים כלשהי".

דירת הגג השכורה בעיר זרה, הוו שבתקרה, החבל, הם למעשה ראיות חדשות־ישנות לרצח שכבר נכתב ונקרא. בשנת 1910, בוורשה, כמעט נכרך החבל הזה גם סביב צווארו של זלמן שניאור המספר: "פעם, כשהייתי מהלך ברחוב ומהרהר במקרה שקראתי בעיתון יומי על דבר צעיר שתלה את עצמו על הוו שבתקרת חדרו, נזכרתי פתאום, שגם בתקרת חדרי תקוע וו וגם עליו אפשר להיתלות. רגע פקפקתי, אפשר שהטעני זכרוני, אפשר שאין כלל שום וו בתקרת חדרי, ואמהר הביתה. והנה אמת נכון הדבר, אמת גמורה ומוחלטת: וו ברזל חזק וכפוף כמקור הנשר, כשן עקומה של אשמדאי, תקוע באמצע התקרה ואומר: 'עלי אפשר להיתלות, עלי אפשר להיתלות'. (...) ופתאום – דפיקה בדלת. מנוחת נפשי עברה כרגע, וזיעה קרה כיסתה את בשרי. (...) זו היתה מכירתי החביבה, העלמה ריבקין, שבאה לקחת את ספרה אשר השאילה לי. (...) כשיצאה זו מחדרי הוצאתי את אולרי ואכרות את החבל לגזרים קטנים. הנאה משונה הרגשתי בכורתי חבל זה. זה היה מעין רגש של איש מתמרמר המתנקם באויבו. אולם, בכל זאת, נמצאתי עוד במצב התעוררות עזה עוד ימים אחדים אחרי המקרה הזה; הוו שבתקרה כאילו אנס את עיני להביט בו. בלילה לא ראיתי, אבל הרגשתי במציאותו ולא יכולתי לישון. אז מיהרתי לשכור לי דירה אחרת, שאין כל וו בתקרתה, ויונח לי".

הקורא הוא העד האלים ביותר, עד שאינו מזדקן לעולם, שמאה שנה שוות בעיניו לעלעול בדפים של ספר. אך שלא כמו שניאור, ששיבץ את אפיזודת התלייה הזאת ביצירה שכותרתה "רשימות מן החיים ומן המוות", מבטם של עדי המוות מוסווה היטב בין סיפורי הקובץ "שירת המקהלה". המבט הזה שזור ביניהם כמו שגרת חיים מקומית שאיש אינו מתעכב עליה. ובכל זאת, העדים הקשובים והאכזריים שבינינו יודעים שלכתוב היום בעברית על האימה שמתחוללת בחדר השני, במרחק כמה פסיעות מאיתנו, מעבר להרי החושך, זה כמעט כמו לדבר על החבל בביתו של התלוי.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו