בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ייסורי ביטון הצעיר

קובי עובדיה מכניס אל הספרות העברית דמויות שלא נראו ולא נשמעו בה כך קודם לכן: אלה הם הגיבורים של ירוחם בשנות ה-80

113תגובות

העונה האחרונה של מוטי ביטון

קובי עובדיה. הוצאת כתר, 289 עמ', 96 שקלים

ספר הביכורים של קובי עובדיה "העונה האחרונה של מוטי ביטון" מתאר סיפור התבגרות של נער צעיר בן 13 ממשפחה מרוקאית קשת יום בירוחם. לסיפור כזה יש מסורת בספרות, בקולנוע ובטלוויזיה בישראל: על פי רוב הוא מגולל מסע חניכה, שבמרכזו הפגנה של אמונה עצמית ונחישות, המאפשרים לגיבור הצעיר מהפריפריה אפשרויות של ניוד רגשי, רומנטי או מעמדי (ובדרך כלל גם גיאוגרפי). הקוראים והצופים אמנם מצפים למכשולים משפחתיים, לעוני ולמצוקה, אבל גם לתחושות אופטימיות, תמיכה וחום, שיאפשרו לו להתגבר על המכשולים. תכופות, הסיפור גם משלב ריחות, טעמים ומנהגים "עממיים" (כלומר מזרחיים), שמוסיפים נופך של "אותנטיות" חמימה, שתפקידה לקשור בין סיפור ההגשמה העצמית למושגים של שייכות קהילתית ושל שמירה על אוטונומיה אישית. מטרתם להרחיק את סיפור ההגשמה העצמית ממשמעויות של אובדן שייכות תרבותית, שמגולמות במושג "השתכנזות".

כדי להעמיד דמות כמו "מוטי ביטון מירוחם" במרכזו של סיפור ישראלי צריך אפוא לעמוד מול הפנטסיות שמוטלות על הדמות הזו, על משפחתה ועל סביבתה הגיאוגרפית והקהילתית. הפנטסיות, שמגולמות בציפיות של הקורא, הן נגישות ומיידיות: הרי כל אחד יכול להגשים את עצמו, ובתרבות הישראלית אין כמו נער מזרחי ממשפחת מצוקה מהפריפריה כדי למלא את התפקיד הזה בשביל הקוראים או הצופים. אין כמו נער מזרחי להגשים להם את "הגשמת החלום", שמסתירה בנחישות וביעילות את כל העניינים שאין כוח לחשוב עליהם, ועלולים לקלקל את מצב הרוח – אפליה, אי־שוויון, ניצול, הזנחה, גזענות, עוני.

ינאי יחיאל

הרומן של קובי עובדיה מסרב לשתף פעולה עם הפנטסיות הללו, והוא עושה זאת באופן רב־עוצמה, מתריס ומלא בוז. הרומן מתרחש ב-1989, ומגולל בגוף ראשון את קורותיו של מוטי ביטון, נער בגיל בר מצווה, שחי בהזנחה רגשית ופיסית חמורה, וכל נחמתו היא הצפייה השבועית המשותפת באופרת הסבון "שושלת". שם, בחיים הסוערים של היפים והעשירים, שתמיד מצליחים להתגבר על כל בעיה, הוא מוצא השראה ופורקן דרמטי ורגשי. הוא מתחיל לכתוב אופרת סבון משלו, שנהפכת להזיה מתמשכת המפעילה את מהלך היומיום שלו.

באופרת הסבון היומית הזאת יש שני פרקים: בבוקר היא מספרת על הנער מוטי, מקובל ומצליח בכיתה, מאושר ורב־כוח; אחר הצהריים, לאחר שהגיבור חוזר לביתו, הוא משוקע בדמיון קורותיה של סימה לוינסקי, אשת עסקים בלונדינית ומרשימה, שניהלה בחיים האמיתיים מפעל טקסטיל בירוחם, שבו עבדה אמו כמנקה. המפעל נסגר ואמו פוטרה מעבודתה, אולם דמותה הנערצת של סימה ממשיכה להפעיל את הדמיון שלו, והוא כותב על התככים והמזימות שקשורים בחייה האישיים והמקצועיים.

אופרת הסבון הבדיונית היא מקום מחסה מחייו הקודרים של הגיבור, והרומן נע ביניהם לסירוגין, כשהוא מתווך בעברית מדוברת ומשובשת, כלל לא "ספרותית". בהדרגה מצטיירת אופרת הסבון כתפלה ביחס להתרחשויות הדרמטיות במשפחת ביטון, וקשה יותר לחמוק אל הפנטסיה. המסכה מוּסרת, ואפשרות ההדחקה נעשית סבוכה יותר: מוטי מתחיל לכתוב בלית ברירה על עצמו, כהווייתו, ולא מתחבא מאחורי "שושלת".

אולם המהלך הזה אינו עדות להתבגרות, לפיכחון או לניצחון, אלא רק לחוסר ברירה ולייאוש קדחתני. הדמיון כבר לא יכול לספק נחמה, וכך גם מעשה הכתיבה. הם מובסים מרוב אומללות וחוסר תקווה. וקובי עובדיה מתמסר לתיאור הסבל של דמויותיו באופן גרנדיוזי, עודף ונלהב. במין שילוב של לארס פון טרייר וסרט טורקי, הוא מתענג על השקיעה, המצוקה והיעדר המוצא. סאת צרותיו של מוטי ביטון גדושה להתפקע: הוא נער שמן, דחוי ונטול חברים; בבית השיכון הקודר והעני, שלא נשמע בו קול צחוק או שיחה, גרות גם אמו ואחותו הסובלות מדיכאון ומובטלות מעבודה, וגם אחותו החיילת שמנסה לשווא להחזיק את המשפחה על כתפיה.

זה לא הכל: אמו מתעללת בו מינית, בשל תשוקתה לנוכחות גבר בחייה. הוא מתבייש בהתבגרות המינית שלו, משום שהיא חושפת את נטיותיו המיניות ההומוסקסואליות. אפילו ידידו היחיד עזרא, בעל הקיוסק, שמתפקד כמורה דרך רוחני וכנמען של אופרת הסבון שהוא כותב במחברותיו, הוא פדופיל שמעניק לו חום במסגרת יחסים מינית. השכנים, המורים והחברים לא רואים את מה שגלוי, משום שהם מעדיפים שלא לראות. אפילו הדמות היחידה שרואה אותו ואת מצוקתו, אחותו החיילת, מביאה עליו את אסונו באופן ההרסני ביותר.

תוך כדי הקריאה תהיתי מדוע עובדיה מעצב את הגיבור שלו ואת נסיבות חייו באופן סדיסטי כל כך. זו אלימות סדיסטית שמופנית לא רק כלפי הדמויות, אלא גם כלפי עצמו כיוצר, וגם כלפי הקוראים שלו. התשובה נעוצה אולי באזכור התכוף של האשכנזיות – לא כאבחנה אתנית או מעמדית, וגם לא באמצעות בני אדם קונקרטיים. ה"אשכנזיות" משמעה העמדת פנים שיש פתרון או מוצא, שהצרות הן זמניות ושהעולם רחב יותר מגבולות הדירה המנוונת בירוחם.

מוטי ביטון נוטר טינה לאחותו החיילת משום שהיא מחזיקה את ראשה מעל למים; בעצם התנועה הזאת היא כבר "אשכנזית". "איילת", הוא כותב לה ואומר לה בפניה, "אלף מטוסים ואלף רכבות לא יעזרו לך לברוח מהגורל שלך, אלף אשכנזים לא יעזרו לך ואלף מלים באנגלית לא יעזרו לך, תמיד תישארי שמנה בתחפושת של רזה, שחורה בתחפושת של לבנה, את מבינה, זה מה שאת, פרחה שמנה מירוחם שתגמור את החיים שלה גרושה עם פסים בשיער, מעשנת ברודוויי 80".

ה"אשכנזיות" – קרי ההכחשה האופטימית והחתירה לסוף טוב, ש"הכל יהיה בסדר" - היא האויב של הרומן הזה ושל דמויותיו, ובאופן ערמומי גם של הקוראים בו. היא נתפשת כפנטסיה בוגדנית, שפונה נגד המשפחה, נגד סימני הזהות ה"מזרחיים" וההשלמה עם אומללות הגורל הבלתי נמנעת. אבל מהאשכנזיות אי אפשר לחמוק. כאשר רשויות הרווחה מגלות מה מתרחש בבית, בני המשפחה מתגייסים כדי להסתיר את האמת, להעמיד פנים שהכל בסדר. "את זה האשכנזים לימדו אותנו", אומר עזרא, בעל הקיוסק, למוטי הצעיר, "לעשות את עצמנו, לפני זה היינו כמו חיות, כל מה שהיה לנו אמרנו, כל מה שקרה לנו הראינו, כל מה שהכאיב לנו צעקנו, ואז באנו לפה, והראו לנו שאי אפשר ככה, שצריך לעשות את עצמנו, את זה האשכנזים לימדו אותנו".

ה"אשכנזיות" עומדת מול חייהן המייסרים של הדמויות כשומר סף שמונע מהם תקנה, רווחה או שינוי, ואף שולל מהם זכות צעקה. אולם גם ה"מזרחיות" אינה מוצגת ברומן כעמדה קורבנית תמימה ואידילית, אלא כמרחב מסוגר של ערעור מוסרי, ניצול והיעדר סולידריות. העולם החברתי והרגשי שמתאר הרומן מקולקל באופן חסר תקנה. כל הפנטסיות השגורות שמפעילות את סיפוריו – על הצעיר המזרחי שמוצא את קולו ואת מקומו, על הקהילה השורשית החמה או על האשכנזים הקרים וההישגיים שמקשים עליו, אך בסופו של דבר קולטים אותו במסגרת "הסוף הטוב" - עומדות מול העולם הזה חסרות ערך.

תעוזה והתרסה לא חסרות ברומן האכזרי הזה. אך לעתים חסרה בו משמעת עצמית (או "סגפנות", כמו שמעיר הגיבור, כמו צופה מראש את הביקורת). ברומן מוזכרים ללא הרף "המבקרים האשכנזיים", שקוראים את המחברות של מוטי ביטון וצופים באופרת הסבון של חייו הממשיים והמדומיינים. זו קריצה חוץ־ספרותית אירונית, וגם אם אני נשמע כמו "מבקר אשכנזי" (וזה מה שאני), יש הבחנות ספרותית שאולי אינן קשורות באתניות: סיפור טוב צריך להיות הדוק, ולמרכיביו צריכה להיות תכלית.

ההשתקעות המלודרמטית המוגזמת בסבלן הנורא של הדמויות הופכת בהדרגה למניירה צפויה ומקהה, הנשחקת במהלך הסיפור ומכבידה עליו. אולם על אף כשליו, הרומן מכניס אל תחום המושב של הספרות העברית דמויות שלא נראו ולא נשמעו בו כך קודם לכן, ועושה זאת בעקביות אידיאולוגית מעוררת אי־נוחות ומחשבה. "הם מתחרטים", כותב עובדיה על קוראיו ואליהם, "מעכשיו נתייחס גם לאפורה הזאת, מהיום נתייחס גם למכוערת הזאת, מעכשיו נתייחס לסתם אשה הזאת, שאין לה כלום ששווה לספר".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו