לחזור בזמן לימי אלכסנדר זייד

"אנשי בראשית", רומן הנעורים של אליעזר שֹמאלי שיצא לפני 80 שנה, הוא שיר אהבה לארץ ישראל. אין פלא שהיום הוא נראה תמים מדי

מתן חרמוני
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
מתן חרמוני

"אחרי עשרים וחמש שנים של נדודי־שמירה בין מתולה לרוחמה, נתעייף השומר הוותיק חרמוני, חש לאות בנפשו וכובד באבריו, ראה את ילדיו - והנה גדלו, ללא תורה וחינוך, וייאוש תקפהו. חבריו אחוזים בקרקע ומשקיהם ינובו, ולו אין כלום, כביום עלותו לארץ". כך נפתח “אנשי בראשית”, הרומן לבני הנעורים מאת אליעזר שֹמאלי.

ברומן הנעורים הזה, החדור אהבת הארץ של יצחק רבין ויגאל אלון, נתקלתי לראשונה לא בספר, אלא כתסכית, סיפור בהמשכים בתוכנית הרדיו “לאם ולילד”, שבעצם אותם הימים, אמצע שנות ה-70 של המאה הקודמת, שינתה שמה ל”לבת, לבן ולמי שמתעניין”. התוכנית שודרה בשעות שהיו קודש לשנת הצהריים של אמא שלי. וכך ישב חרמוני הצעיר ושמר על השקט בהאזינו לעלילותיו של השומר הוותיק חרמוני, ששמר על אדמות עין רועים בגליל התחתון.

רומן הנעורים הזה של שמאלי ראה אור ב-1933, כמחווה למי שהמחבר ראה בו סמל הארץ־ישראליות, השומר אלכסנדר זייד. הספר מגולל את סיפור העלייה לקרקע של השומר ובני משפחתו אל אדמות שייח’ אבריק בגליל התחתון. שמאלי מתאר את מאבקיהם של בני משפחת זייד באיתני הטבע הגליליים, את סכסוכיהם עם שכניהם ואת גילוי עתיקות בית קשת. זה ספר תמים, במידה רבה סנטימנטלי, מעין פיתוח מאוחר של אותו סגנון שברנר כינה “הז'אנר הארץ־ישראלי”. היום הוא נראה תמים מדי, כמעט מיתמם. אבל בעת כתיבת הספר נראה המרד הערבי רק באופק הרחוק, ואלכסנדר זייד עצמו עוד היה אגדה חיה.

אנדרטת אלכסנדר זייד שיצר ב-1940 דוד פולוס צילום: משה גלעד
ועידת יהדות ישראל והעולם

יותר משהספר הוא מחווה לאלכסנדר זייד, זה שיר אהבה לארץ ישראל. באיזו תנופה אירוטית, כמעט בנוסח וולט ויטמן, מלטף המורה לטבע אליעזר שמאלי את הנוף הארץ־ישראלי, שהיום נותר ממנו בעיקר כביש 6. כך למשל מתואר מסעו של חרמוני, בן דמותו של אלכסנדר זייד, עם חברו ציפור, בן דמותו של אלכסנדר פן, חברו של זייד, אל היערות המקיפים אותם:

“היער עמד רחוץ ומטוהר כולו והפיץ ריח רקבובית נעים. פרחי כרכום החורף הלבינו פה ושם בין האבנים, כצוחקים לקראת הבאים. זרזירים ועורבים לאלפים ולרבבות התעופפו בין העצים והיער היה מלא קריאות וציוצים מחרישי אוזניים. בתוך הים הירוק הסתמנו פה ושם כתמים צהובים וארגמניים: האלות רחבות הנוף התחילו להשיר את עליהם. חרמוני התהלך ברגש בתוך היער והקשיב בתשומת לב להמולה הנעימה שעלתה מכל צד. ביד מרטטת החליק את השיחים... ציפור היה כמוקסם והתהלך כחולם. את דש מעילו קישט בפרח הכרכום והתמוגג כולו. – האם בארץ ישראל אנחנו? שאל בהתפעלות וצחוק – חרמוני, חרמוני, אין כמוך חרמוני! כאן אפשר לחיות בשלווה ונחת”.

“אין כמוך חרמוני, כאן אפשר לחיות בשלווה ונחת”, קראה קריינית קול ישראל אל תוך המיקרופון, וממנו אל גלי האתר, ומהם אל המקלט שבדירת השיכון בבאר שבע, אי אז בשנות ה-70.

הספר הזה צץ ועלה שוב מירכתי זיכרוני בספרייה האמריקאית, שכבר הזכרתי ברשימה הקודמת. בפתח הספר כתוב בעיפרון:This book was given to me by the author who is a relative of ours. קשה לדעת כיצד הגיע דווקא הספר הזה, במהדורה ראשונה של הוצאת שטיבל, אל הספרייה האוניברסיטאית כאן בפאתי שיקגו. ניסיתי לא אחת לעמוד על ההיגיון או השיטה שמכוחם מגיעים הספרים אל ספריית האוניברסיטה הזאת, ולא הצלחתי.

הרבה שנים עברו מאז האזנתי לראשונה לסיפורו של חרמוני, יציר עטו של אליעזר שמאלי, ועד לפגישה המחודשת כאן. לאורך השנים, הספר כמעט שנשכח ממני. למעט אולי, פעם אחת, בצבא, כשנשלחתי יחד עם עדת חיילים לשמוע הרצאה על תולדות ארגון "השומר" מפי גיורא זייד, בנו של אלכסנדר זייד, לרגלי פסלו של אביו הרכוב על סוסתו. כשחיפשתי בוויקיפדיה אחרי גיורא זייד, כתוב היה שהפסל הוא מוקד משיכה לתיירים, וגיורא זייד, שנפטר בינתיים בשיבה טובה, נהג ליידות בהם פלפלים בעזרת קלע רועים, ששימש אותו בילדותו.

בתיירים אולי הוא יידה פלפלים וגמבות ושאר ירקות רכים. בחיילים האומללים הוא נהג לקלוע בצלים. ופגיעת הבצל ששלח אלי בנו של השומר המיתולוגי ומי שהיה אלוף הארץ באגרוף היתה רעה וכואבת. וכך, מי שלרגע לא עמד על המשמר ונתן לעפעפיו לצנוח, טעם את נחת קלע הרועים של גיורא זייד, מי שמכונה בספרו של שמאלי איתן. ואף על פי שכתוב לא ינום ולא יישן שומר ישראל, הרי שגם עיני שלי נעצמו, מה לעשות. וגם בי פגע הבצל.

“חייל, תתעורר”, פקד עלי גיורא זייד. “מה שמך?” דרש בנו של השומר האגדי לדעת.

“חרמוני”, ענה במקומי מי שענה.

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ