בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"יסתובב לו העולם הגדול" - איזה רומאן נהדר!

קולום מק’קאן הוא סופר של פרטים, סופר של לשון, לא של עלילה. בעזרת הפרטים הוא בורא את עולמה של ניו יורק באמצע שנות ה–70

3תגובות

יסתובב לו העולם הגדול, מאת קולום מק'קאן, תירגם מאנגלית אמיר צוקרמן, הוצאת עם עובד, ספרייה לעם, 2013, 441 עמודים

הרומאן עטור הפרסים "יסתובב לו העולם הגדול" של קולום מק'קאן, סופר אירי־אמריקאי, הוא רומאן פוליפוני מורכב ורב־עוצמה, מעשה מרכבה, שבו יותר מעשרה דוברים־דוברות, שגורלם ארוג זה בזה באופנים שונים.

כותרת הספר לקוחה מפואמה ארוכה, דו־טורית, טרוכיאית, של אלפרד לורד טניסון, ושמה "לוקסלי הול", הכתובה כמונולוג דרמטי ושואלת על טעם החיים ובה השורות: "לא לשווא רחוקים המגדלורים. קדימה קדימה, הבה ננוע, שיסתחרר לו העולם הגדול לנצח במורד המסילות המצלצלות של השינוי".

שיימוס קרני

כאן הפנייה של הדובר היא אל העולם, אבל הפאתוס המשוקע בשורות אלה מזכיר את פנייתו של אודיסיאוס אל אנשיו בפואמה "יוליסס" של אותו משורר: "בואו, רעַי, הדפו היטב את המשוטים... כי מגמתי להפליג אל מעבר לשקיעה ואל מעבר לכל כוכבי המערב עד יום מותי..."

ב"יוליסס" כב"לוקסלי הול" בא לידי ביטוי הדחף רווי הלהט של התנועה: "קדימה, קדימה, הבה ננוע" והוא מאפיין גם את הרומאן של מק'קאן, המורכב ממונולוגים דרמטיים של זרם התודעה, השואלים על טעם החיים.

הספר פותח בתנועה קדימה של הגיבור הראשון, שבספר הוא אלמוני חסר שם, המלווה את העלילה לכל אורכה והופך לדימוי המרכזי בה ולציר שלה. זהו המונולוג של המחבר, המספר הכל־יודע, והוא השער לרומאן, המדווח על הולך על חבל שנמתח בין שני מגדלי התאומים.

סיפור זה מתבסס על מקרה שאירע בניו יורק ב-1974, כאשר פיליפ פטי הלך על כבל פלדה מתוח בין מגדלי מרכז הסחר העולמי. במאורע מתקיימות שתי נקודות מבט, זו של ההולך למעלה, המשקיף על העיר מתוך פרספקטיבה עצומת ממדים ומסוכנת, וזו של האנשים העומדים למטה ומביטים אל על וזווית הראייה שלהם צרה, פיסה של שמים. האנשים העומדים למטה מתחלקים לשני מחנות. במחנה האחד אלה המייחלים לנפילתו של השם נפשו בכפו, ואלה המייחלים שיחזור לאחור ויינצל, אבל ההולך על הכבל מכזיב את שניהם: הוא עושה את הנראה כבלתי אפשרי.

את זווית הראייה הרחבה הפרספקטיבית מלמעלה מיישם מק'קאן הסופר על גיבוריו ובעצם על הגיבורה הראשית שלו, ניו־יורק, העיר שהוא מחלק בין פארק אווניו לבין ברונקס ולמנהרות הרכבת התחתית, בין הפאר לעוני, לפשע, לזנות ולסמים.

כלוליין החבל שלו הוא רואה מלמעלה את האנשים הקטנים אשר למטה, את שגיאותיהם, תשוקותיהם, צערם ואבלם. דרך שני מאורעות מרכזיים, זה של הלוליין ההולך על חבל ומסכן את חייו אך מנצח את הקושי, ודרך משפטה של הזונה, הדמות הטרגית של טילי הנדרסון, סבתא שעוד לא מלאו לה 40, שיודעת לצטט משיריו של רוּמי (מקבילה להשפעה שהושפע טניסון מן "השירים התלויים", שירים ערביים מן המאה השישית).

במשפטה של הזונה מכהן כשופט סולומון סודרברג היהודי, בעלה של קלייר, האם השכולה, המשתתפת בקבוצת תמיכה של אמהות שכולות, ומתיידדת עם אחת מהן, גלוריה, ששכלה את שלושת בניה בווייטנאם. במפגש האמהות השכולות בביתה של קלייר ב”פארק אווניו” הן רואות את הלוליין ממרפסת הגג, וגלוריה חושבת שיש משהו צורם במעשה המדהים שלו. ובזה אכן העניין של הרומאן המרשים ורווי הכאב הזה - העיר כאמנות, ההצטלבות של אדם ועיר.

השופט סודרברג, אב שכול, "העיר גדולה מסך כל בנייניה וגם מסך כל תושביה. יש לה הדקויות שלה. היא מקבלת כל דבר שנקרה בדרכה, את הפשע ואת האלימות ואת זעזועי הטוּב הקטנים המזדחלים ועולים מתחת ליומיום".

הסופר מצליח להיכנס לתודעתם של כל אחד ואחד מגיבוריו ולגולל את סיפורו בלשונו הייחודית. בדרך זו הוא אורג תמונה של הגובה והתחתיות של העיר ניו יורק, על תושביה יוצאי הדופן, או הרגילים, ועל ציירי הגרפיטי על קירות המנהרות של הרכבת התחתית, מעשה לא פחות מסוכן מזה של ההולך על החבל מעל.

אבל הסיפור מתחיל באירלנד בזוג אחים, קירין, בן דמותו של המספר, וג'ון, אחיו יוצא הדופן, המכונה קוריגן, כומר, המוסר את נפשו למען הזולת, משתקע בברונקס ועוזר לזונות ולקשישים. כך הוא מתוודע אל טילי הנדרסון ואל בתה ג'זלין, שגם היא נעשית לזונה ולמכורה לסמים, למרות שאיפות אמה. קוריגן הוא בן דמותו של הלוליין, כי הוא חי על סף הסכנה וקורא עליה תיגר, לא בלי לשלם מחיר. הוא גם מתאהב באדליטה, אחות דרום אמריקאית שעובדת עם הקשישים בבית האבות שבו הוא עובד, ומפר את נדריו בשל אהבתו זו.

קולום מק'קאן, שספרו הנהדר "זולי", על זמרת צוענייה, הופיע בתרגום עברי לפני כשנתיים (כנרת, זמורה ביתן), הוא סופר של פרטים, סופר של לשון, לא של עלילה. בעזרת הפרטים הוא בורא את עולמה של ניו יורק באמצע שנות ה–70 אשר "מפעם לפעם היא מנערת את נשמתה וחושפת אותה. תוקפת אותך בדימוי, ביום, בפשע, באימה או ביופי, שהמחשבה מתקשה להילפף סביבו עד שאין לך אלא לנוד בראשך בתדהמה... העיר חיה במין הווה יומיומי, והיא ממשיכה ללכת קדימה. היא תתפוגג אם היא תביט אי פעם לאחור. שני נציבי מלח, לונג איילנד וניו ג'רזי".

כמו הפואמה הדו־טורית של טניסון, כך בנוי הרומאן זוגות־זוגות, ורק פרק הסיום שלו מפרק את הזוגיות ומתרכז באחת הנכדות של טילי בבגרותה. פרק הסיום מתרחש לאחר אסון התאומים שמאיים על כל הספר מראשיתו.

הרומאן פותח באירלנד, ונגמר בנסיעתה לאירלנד של ג'סלין, נכדתה הבוגרת של טילי, שסיימה אוניברסיטה טובה בזכות גלוריה אמה המאמצת. היא חוזרת לניו יורק לעת גסיסתה של קלייר, אשת השופט, חברתה הטובה של גלוריה. וכך "העולם סובב. אנחנו כושלים הלאה. די בזה" (עמ’ 437).

כשסיימתי את הספר הנהדר הזה כבר התגעגעתי להימצא שוב בין דפיו, בחברת האנשים המדברים בו ומספרים את סיפוריהם, מסתכלים למעלה ורואים את הלוליין הולך על הכבל המתוח, מתוחים גם הם, חרדים לו, ואולי מקנאים בו. איזה רומאן נהדר!



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו