שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

במקרה, או שלא: הפוסט־טראומה של עידן הפוסט־שפע

בני זוג שהתרוששו ונאלצו לעקור מרמת אביב הם גיבורי ספר הביכורים של טלי שפירא שחטר, שמיטיבה לתאר את הנפילה מאיגרא רמא ואת נספחיה

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה

במקרה, או שלא
טלי שפירא שחטר. הוצאת טל־מיד, 273 עמודים, 59 שקלים

הדבר הראשון הבולט לעין בקריאת רומן הביכורים של טליה שפירא שחטר הוא סגנון הכתיבה המיוחד מאוד שלה: צפוף ובלי לקחת אוויר להפסקה בין דימוי מיוחד־משוגע אחד למשנהו. שפירא שחטר יורה את דימוייה בקצב של מכונת ירייה ומפריחה אותם לאוויר כמו העשן של הסיגר הקובני של איש הפרסום זרניצקי, אחד מגיבוריה, בעוד תקתוק עקביה של הגיבורה הראשית, עידית בר סלע, מלווה את הרומן כמו המוזיקה של האופרה "דון ג'ובאני" שתקבל משמעות סימבולית במהלך העלילה. יהיה אולי מי שיגיד ששפירא שחטר למדה דבר אחד או שניים מיורם קניוק, אבל היא לא פלגיאט שלו אלא כותבת כנראה את חייה שלה עצמה. ספרה משדר אמינות רבה לקורא, עד שבעמודים רבים שלו לא ניכר כלל שמדובר ברומן ביכורים.

"במקרה, או שלא" עשוי להתאים לעידן שבו מעמד הביניים הצפונבוני בישראל סובל מפוסט־טראומה של עידן הפוסט־שפע — הוא נאלץ לקצץ בשומנים, להדק את החגורה, להוריד את הראש ולקוות שבעתיד הלא רחוק הוא שוב יוכל להרשות לעצמו את מנעמי החיים. הרומן של שפירא שחטר אמנם אינו עוסק ישירות במשבר הכלכלי שפוקד אותנו, אבל בשורה התחתונה התוצאה היא אותה תוצאה.

התרסקותו הכלכלית של זוג מרמת אביב, נדב ועידית בר סלע, נגרמת בגלל נוכל, שהיה למעשה חברו הטוב ביותר של הבעל. נדב נעקץ על ידי חברו הטוב, ניב הבסבורג, בסכום אסטרונומי של חמישה מיליון שקלים. עידית, פרסומאית בכירה, לא יודעת דבר עד שהיא מוצאת שחשבון הבנק שלהם התרוקן לחלוטין והם שקעו בחובות כבדים הגורמים לתגובת שרשרת לכאורה בלתי הפיכה: הבעל מסולק ממשרתו בבנק, האשה נותרת בלי עבודה במשרד פרסום מצליח, שהיא ציפתה להפוך בו לשותפה, הילדים נשארים בלי כסף לפיצה וליתר בזבוזים. המכונית נמכרת, הבית גם. הם עוברים מרמת אביב וחיי השואו־אוף של קניות תכופות בבוטיק היוקרתי של ז'ורז' לדירה ג'יפה בכפר יונה, לא רחוק מהכלא, העלול להזכיר להם שאפשר עוד לרדת נמוך יותר — לשיגעון ואף להתאבדות, כמו כמה מהאחרים שנעקצו על ידי הנוכל הבסבורג.

 צילום של עטיפת הספר"במקרה או שלא"

ההורים מנסים להסתיר מילדיהם את התרסקותם. אבל סודות כאלה קשה להסתיר לאורך זמן, לא מהילדים, לא מהבוסים, לא מהחברים שמתאיידים כדי שלא יבקשו מהם הלוואה, ודאי שלא מהלשונות הרעות של השכנים המאשימים את הנטייה להשמנת היתר של עידית בכל הצרות. ככל שעידית מרזה יותר בכסף כך היא משמינה יותר במשקל, והשכנים משוכנעים שאילו זה היה להפך, היא היתה נחלצת מהחובות הכבדים. הטראומה הגדולה ביותר נגרמת לילדים, שנאלצים לוותר על כל הפינוקים הקבועים ולהסתגל למצב ש"אנחנו משפחה של עניים מרודים".

צרות באות בצרורות. נדב, שגורר רגל מפציעה מהצבא, כמעט ופושט רגל ועידית לא רחוקה מפשיטת יד. פרסום זדוני בעיתון יומי גורם לכך שאיש אינו מעוניין להעניק להם הזדמנות שנייה. כפי שחברו הטוב של נדב בגד בו, כך המאהב השרמנטי והחלקלק של עידית, גיא כנען שמו, בגד בה והוציא עליה "חוזה" בנוסח המאפיה.

הרומן מנסה להתיך בין עולמות שונים, שלכאורה אין שום קשר ביניהם. תיאור התרוששותו הכלכלית של זוג יאפי, מצוקתם האישית של בני הזוג, ניסיונם להיאבק נגד מר גורלם ולצוף מחדש מנקודת המינוס אפס בעזרת פליק־פלאק לאחור הוא אמין ומשכנע. כך גם בדרך כלל עיצוב הדמויות של הבעל ובעיקר האשה, שמצליחה לחזור מנקודת האל־חזור. למרות המעידות הרבות של עידית, שנהפכת לשק חבטות אִיוֹבי של החיים, היא מנסה להיאבק ולא ליפול לבור השחור של יוסף, ובסיום הרומן היא צועדת אל שקיעה אופראית. "אופרת העקבים של עידית" תתנגן עוד שעה ארוכה ועשויה להפיח תקווה בקוראים.

פן נוסף ברומן, תיאור עולם הפרסום, התככים והמאבקים החריפים שמלווים אותו, אף הוא מעורר עניין. גם תיאור עולמם של ניצולי שואה, הוריה של עידית ובעיקר אמה בהחלט מוצלח. תיאור עולם המוזיקה והאופרות והשימוש שעושה בו שפירא שחטר עם זיקות לעלילה אף הוא טוב.

"דון ג'ובאני". משמעות סמלית בהמשךצילום: אריאל בשור

אבל ההצלחה, לטעמי, אינה מלאה. כך, למשל, תיאור עולם התקשורת הוא קצת בורלסקי ולא תמיד אמין אבל נסבל, כי בספרות לכאורה הכל אפשרי. גם מה שהיה אמור להדביק את הכל, פרקי המתח, נראו לי קצת מועצמים מדי, ולעתים הם מודבקים על הטקסט כמו הזקן שהדביק לעצמו הבסבורג, המהמר־הנוכל, בניסיון להתחמק מנושיו־רודפיו. ברובד המתח נפגוש במהלך העלילה איומים וסחיטות, רצח והתאבדות, תאונות וכריתת אצבע בנוסח היאקוזה, המאפיה היפנית, שנכנסת לרומן דרך החלון במקום דרך הדלת. הגם שכל הרמזים מתחברים לבסוף ושום דבר לא באמת מקרי או נותר בידי ההשגחה העליונה, נשארתי בסוף בכל זאת עם התחושה שהמיטב של הרומן הוא לא בהכרח המתח אלא דווקא הרבדים האחרים.

אשר לסגנון הכתיבה התזזיתי ("ואין הפסקה בין האותיות ואני נדחפת בלהטוטי אש, יורה מלים חמות... ואני רואה איך העיניים שלה נושמות מהר כמו ינשוף שקיבל התקפת לב") מגיעות לשפירא שחטר מרב המחמאות. באשר לתוכן העלילה אפשר פה ושם להתווכח. שפירא שחטר בחרה לכתוב רומן בלשי פואטי, אבל יכולותיה עשויות להתאים יותר דווקא לכתיבת רומנים קאנוניים מז'אנר אחר, ואולי כדאי לה להתנסות בכך בעתיד. שפירא שחטר צריכה להחליט אם היא רוצה להיות עירית לינור פורטה, או לכתוב למשל רומן שעשוי להזכיר באיכויותיו את טובי המספרים של העשור האחרון שעסקו בין השאר בשואה.

תגיות:

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ