אסתי אדיבי־שושן
אסתי אדיבי־שושן

החיים, שניים־עשר סיפורים ונובלה, מאת רות אלמוג, הוצאת זמורה ביתן, עורך יגאל שוורץ, 2016, 150 עמודים

מרגש. מרגש ביותר הוא ספרה החדש של רות אלמוג, "החיים", ספר היוצא לאור עם הגיעה לגבורות והוא סיכום ופסגה של כלל יצירתה. כותרת הספר מבטאת את התובנה הארספואטית שאליה הגיעה לאחר עשרות שנים של קריאה וכתיבה: "המדרגה הגבוהה ביותר בכל אמנות היא הפשטות".

כותרת נפלאה ופשוטה זו של הספר מתייחסת למעגלי החיים והמוות המתוארים בכלל יצירתה של אלמוג. כך היא חוזרת ומתבוננת במעגלי החיים של אביה, אמה, אחיה ופתח־תקווה, עיר הולדתה. כך גם היא חוזרת ומתבוננת במצב הנשי, על צלקותיו ואפשרות התיקון שלפתחו.

כותרת הספר הפשוטה והתובענית "החיים" מאפשרת לה גם לנקוט עמדה נחרצת ביחס ל"מצב הישראלי", על המלחמה הבלתי פוסקת עם הערבים, על המחיר הכבד שהוא גובה בחיי הבנים, בכאב השכול, ביחס לערבים ובסכנה המאיימת על המשך קיומה של ישראל. כך, תוך דיון בהשפעתו של הקיסר הרומי אדריאנוס על הגורל היהודי יוצרת אלמה, גיבורת הנובלה "החיים", אנלוגיה מאיימת בין העבר להווה: "בסך הכל היתה ליהודים העתיקים מדינה, פחות או יותר מאה שנה. לא יותר. [...] אנחנו נתונים בסכנה גדולה".

איור של רות אלמוג
איור: ערן וולקובסקי

מבנהו המיוחד של הספר — מחציתו הראשונה שניים־עשר סיפורים אוטוביוגרפיים, ריאליסטיים, קצרים, ומחציתו השנייה נובלה מורכבת ודחוסה במשמעויות — יוצר דיאלוג מיוחד. למשל, הצלקת המטאפורית בלבו של האח בסיפור הילדות הפותח את הקובץ "חוט קרוע" חוזרת ומופיעה כצלקת קונקרטית בנובלה "החיים". צלקת זו חוצה את לחיו, ואולי גם את חייו, של עוזי, בעלה השני של אלמה, והיא גם "צלקת, [...] כמו אצל רוב הנשים בנות דורי, צלקת פתוחה, ממוגלת, מדממת, גם כשהמחזור נפסק, גם כשעוקרים את הרחם. מקום החיבור של ההשפלה והעונג, הרוע והחיים".

היתמות המופיעה בקובצי הסיפורים הראשונים, כהתייתמות מהאב, מופיעה בנובלה המסיימת כמצב קיומי המתאר אנשים יוצרים, כפי שאומרת דליה רביקוביץ לאלמה בבגרותן.

בנובלה "החיים" מתוארת חבורה של גברים ונשים בעשורים המתקדמים של חייהם המוזמנת לחנוכת בית ולהשקת ספר השירים החדש של המארחת, לוסי, בארוחה אקזוטית בביתה החדש, בקצה מושב הרחוק ממרכז תל אביב. אחת המשתתפות מאפיינת את החבורה: "כולנו קשישים, מי פחות ומי יותר, ומתברר לי פתאום שיושבת כאן העילית הלבנה". כאמור, הדמות העיקרית היא אלמה, אשה בת 74 המגדירה עצמה כ"באה בימים", השייכת לחבורה אבל מקפידה להבדיל עצמה מהם.

ההתייחסות הפוליטית ניכרת בכל היבט של הנובלה. כשאלמה ועוזי מגיעים למושב הרחוק הם מתקשים למצוא את הבית שהוזמנו אליו ומובלים בטעות לבית הקברות המקומי, שם קבור לוליק, אהוב נעוריה של המספרת שנהרג בפעולת תגמול לפני מבצע קדש. אלמה מרבה בפרטים הנראים כשוליים בתיאור מותו של לוליק, אך כולם מעצבים את עמדתה הביקורתית על המלחמות. שמו המקורי של לוליק הוא אבישלום, שם שהעניקה אלמה לאחד מתאומיה. כשהיא חושבת על "האבן" של לוליק היא מתחילה לשיר לעצמה: "לא אגדה רעַי, זה רק חלום עובר"; וכשחברה לחיים מציין שזה "שיר אידיוטי" היא מתקנת לו ואומרת: "לא השיר אידיוטי. המלחמה היתה אידיוטית ומיותרת. אחת מרבות. מאביסים אותנו בשקרים כל הזמן כמו שמאכילים בדייסה תינוקות חסרי דעה". סביבתה הקרובה של אלמה מסרבת לאפשר לה להשמיע עמדה זו והיא מופסקת ונבלמת שוב ושוב: "יאללה, יאללה, אל תתחילי לי עם הפוליטיקה שלך".

הצומח הארצישראלי הוא כאן כמרחב גן־עדני של יופי טבעי שבו מוצאת הדמות הנשית מפלט, פורקן ורוגע. בה בעת, הצומח הוא עד לשינויים במרחב הישראלי ובתרבותו. אלמה מכירה היטב את הצומח הארצישראלי ואהבתה הרבה לארץ ניכרת בבקיאותה האנציקלופדיסטית בצמחייה. הפיטנגו, הפיג'ויה והאנונה שאלמה קולטת בכל חושיה עם הגיעה ל"בית החלומות" החדש של מארחיה, לוסי וברנרדו, מבהירים לה נחרצות שכאן בדיוק, לפני ארבעים שנה, היה הצריף של לוליק, אהובה המת. שני בתים אלה, הממוקמים באותה חצר במושב, הם כמיקרוקוסמוס לשינויים שהתחוללו בחברה הישראלית. הצריף של לוליק מאופיין בפשטות ואותנטיות ובפרחים ושיחים טרופיים שגדלו מסביב לחצר ובכוורות ליד הגדר. אלמה זוכרת את לוליק כ"גבר הנדיב ביותר" שנתן לה הרגשה שהיא "טובה ונאהבת", והיא גם הרתה לו.

בניגוד גמור לכך, בית החלומות שבנו לעצמם לוסי וברנרדו על חורבות הצריף של לוליק כולו הדר ואקסטרווגנטיות. בניגוד לקשר האותנטי שהיה בין אלמה ללוליק, הקשרים בין בני החבורה מרים, עוקצניים ועקרים. בבית החלומות שאלמה מתארחת בו הפירות הארצישראלים מוגשים על ידי העוזרת הברזילאית, ננדה, "בקערות חרסינה סיניות גדולות ויפהפיות", ואילו אלמה מספרת ש"יש ברחובות תל אביב משוכות גדר של שיחי פיטנגו [...] בעונה כשהם מבשילים, אני קוטפת ולוקחת הביתה לאכול". כאשר פתחה אלמה ב"גוגל" לקרוא על הדובדבן "הדבר הראשון שהופיע היה ערך על יחידת דובדבן, שמבצעת מעצרים מורכבים או סיכול ממוקד בלב שטחים עוינים. [...] באנגלית זה כמובן לא כך".

הצומח משמש בפי אחד האורחים לתאר את יופייה של ליסבון: "שדרות הסיגלון פרחו וכל העיר התקשטה. זה היה נפלא". אלמה, על פי דרכה, משיבה את יפי הצומח למרחב הישראלי ומתארת דרכו מציאות אידילית אפשרית בישראל: "גם בתל אביב הג'קרנדה כבר פורחת. יש לנו עץ בחצר האחורית והוא כל כך רענן. [...] הבוקר ראיתי זוג בולבולים מתעלסים בין הפרחים הסגולים".

אחד המשתתפים בארוחה מבקש שידברו על "עצי הזית שלי. עומדת להיפתח הביאנלה בוונציה ואני מציג שם עצי זית כרותים, שאעמיד כסוכה, אספתי אותם בשטחים אחד אחד". על כך מעירה אלמה: "אתה לא מתבייש לעשות אמנות מעצי זית כרותים? פשע? זה ונדליזם ולא אמנות". ונילי, אשתו של הרופא, לוחשת באוזנה של אלמה: "אני נוסעת ביום שלישי לסוסיה לעזור שם קצת. אנחנו רוצים לטעת עצי זית חדשים במקום אלה שנעקרו".

הספר רצוף ציטוטים מטקסטים ספרותיים המאפשרים לרות אלמוג להביע את מחשבותיה שלה. שורת הפתיחה משירו של הקיסר הרומאי אדריאנוס, "נפש קטנה", מלווה את כל הנובלה "החיים". גיבורתה, אלמה (פירוש השם אלמה בספרדית הוא "נפש" או "נשמה"), חוזרת ומשמיעה אותה בקול תוך שהיא מתענגת על מצלולה המיוחד, "אנימוּלה, וָגוּלָה, בְּלַונְדוּלָה", ובתרגום לעברית של יורם ברונובסקי: "נפש קטנה, תועה, נעימה". ההשתאות וההשתהות הצלילית על מלת הפתיחה הרומית של טור שירי זה גורמת לאלמה לפרקה לשתי מלים בעלות משמעות בעברית, ועל ידי השימוש החוזר בהן לנסח את המחשבות המענות אותה על היחס בין גופה שהזקין לבין ה"נפש קטנה, תועה, נעימה" שלה עצמה: "אֲנִי מָה? מָה אֲנִי מוּלָהּ? אֲנִימוּלָהּ? אני לא מולה. אני כשלעצמי לא כלום. מה שמתייצר ממני אינו תוכי, כי אני ריקה ללא רֶחֶם, ללא שחלות, סיליקון במקום שדיים, מתאכלת לאט, אני מה? מה אני מולה? אנימולה? אנימולה?"

באותן מלים משתמשת אלמה כדי לתאר את צערה על הפלת העובר שלה ושל לוליק לפני עשרות שנים. כך היא חוזרת ומפצלת בין גופה לבין ה"נפש קטנה" שלה: "אילו שמרתי את העובר היה להם נכד שהיה מנחם אותם בזקנתם [...] אני פושעת. זה מה שאני, אני מה? מה אני מולה?"

לקראת סוף הנובלה משווה עצמה אלמה לציירת סוזאן ולדון: "מה אני מולה, [...] מה אני מולה, אני מולה, אני מולה..."

השימוש החוזר בטור שירי זה משמש את גיבורת הנובלה לתאר את ההתרוקנות של הגוף הנשי ובה בעת את המענה לכך, בהתמלאות על ידי תיקון אמנותי. ותיקון אמנותי זה יש לו פנים רבות. אחת הפנים האלה היא מרינה אברמוביץ, "האלה־האם של אמנות הפרפורמנס". אברמוביץ, כיוצרת־אשה המשתמשת בגופה כמרחב חסר גבולות ומחסומים שדרכו ועליו היא מביעה את עמדתה המוסרית על עוולות שהיא רואה בסביבתה, משמשת כמודל מוחלט לאמניות בעלות יושרה המוכנה לשלם כל מחיר. מודל נערץ נוסף הוא הציירת סוזאן וָלָדון, כפי שמספרת עליה אחת הנוכחות: "אני מעריצה אותה על הדרך שעשתה מחיי עוני ובערות אל הצגת ציורים בסלון הפאריסאי לצד הגדולים בציירים האימפרסיוניסטים".

מול הישגיהן של שתי נשים יוצרות אלו מוצגים הישגיהם של בני החבורה כיהירות כוזבת. כך מסע הקריאה וההרצאות של נפתלי בארצות הברית, המיצג שיציג שבתאי בביאנלה ומעמדו של נחום גלילי כ"מבקר ספרות מהולל". וכשמתכוון מבקר הספרות לקרוא משיריה של דליה רביקוביץ היא יוצאת מהבית כדי להיטהר בבריכה שבחוץ.

ביטוי בולט ביותר לתיקון אמנותי שעושה אלמה הוא בהשבת גזילה ספרותית. זה השיר "והיה כי ישוב מנוּדו" שגזל הסופר גנסין מהמשוררת שכתבה יידיש צילה דראפקין. אלמה מספרת לקהל הנוכחים את סיפור הגזילה תוך שהיא מעמידה במרכז המפגש כשיאו האמנותי את שירה הגנוב של דראפקין. אלמה קוראת בקול את מלות השיר בתרגומן לעברית ושרה אותו על פי לחן שהיא עצמה הלחינה, ובכך עושה בקולה את התיקון האמנותי לשיר הגזול.

לכל הדעות נעשה בספר הזה מעשה גבורה. רות אלמוג חושפת בו את יהירותה וראוותנותה של "העילית הלבנה", מציגה את הגוף הנשי המזדקן ותוהה על הקשר בינו לבין "הנשמה הקטנה": "מה אני מולה אנימולה". מרגש. מרגש ביותר.

תגיות:

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ