בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"מעבר לגדר": הצצה לאמריקה האדומה

ספרו המבריק והתובעני של ג'ונתן לת'ם חוזר אל שנות ה-50 ומאיר בזרקור מסנוור ארה"ב אחרת, פחות מוכרת, שמתעסקת ברעיונות יותר גדולים מכסף

11תגובות

מעבר לגדר
ג'ונתן לת'ם. תירגם מאנגלית: גיא הרלינג. הוצאת כנרת, זמורה־ביתן, 447 עמודים, 96 שקלים

קומוניזם הוא תמיד חומר ששורף את האצבעות, וכך מתחיל הספר הזה, בברוטליות: "תפסיקי לזיין שוטרים שחורים או שיעיפו אותך מהמפלגה הקומוניסטית". זה האולטימטום שניתן לרוז זימר, לשעבר רוז אנגרוש ("יהודייה פולנייה, רוסייה, מהגרת, דור שני בברוקלין") בידי החברים הקומוניסטים שמתאספים במטבח ביתה. זה קורה ב–1955, כשנה לפני הנאום המפורסם של ניקיטה חרושצ'וב, שגינה את פולחן האישיות של סטלין ואת פשעיו ובכך סתם את הגולל על הקומוניזם האמריקאי. אבל הם עוד לא יודעים את זה והם רציניים עד אימה — חבורת גברים מנהלת משפט נגד אשה אחת, במטבח ביתה. רוז מואשמת ב"להיטות יתר בעניין השוויון לכושים".

ג'ונתן לת'ם, מהבולטים שבסופרים האמריקאים העכשוויים, מגולל את קורותיהן של רוז זימר הרדיקלית ובתה, מרים ההיפית, הרדיקלית לא פחות. הוא מספר גם את סיפורם של כמה גברים: סיסרו, הבן ההומוסקסואל של המאהב השוטר השחור של רוז, סרג'יוס, בנה של מרים, הנכד של רוז ולני, הבן דוד של מרים, שבעצם נקרא לנין. כן, לנין בניו יורק, ש"הוריו האכילו אותו במנות גדושות של קוגל, ורוז פיטמה את מוחו במהפכה". לת'ם מגולל בעצם גם את קורותיה של המאה ה–20, מהמהגרים שמילאו את ניו יורק, דרך האיידס של שנות השמונים, המגיפה שמשמידה את כל החברים של סיסרו, ועד מוחמד עטא, ממתכנני הפיגוע במגדלי התאומים שמוזכר בעמוד האחרון של הספר, אולי בבחינת החטא ועונשו.

הוא מספר פרוע, לת'ם, מספר בהילוך גבוה, לפעמים חסר רחמים, לא עוצר להסביר, מנתח את הצפרדע הזאת, מבקר אותה, מלגלג עליה, אבל גם אוהב אותה. "הרי לכם ההרגל הקומוניסטי", הוא כותב. "הטקס הקומוניסטי: משפט הסלון, האספסוף המכובד שייהנה מהכנסת האורחים שלך, ובאותה נשימה יידה רימון של מדיניות מפלגתית על המחויבות שלך, שירים סכין חמאה כדי למרוח על צנים וישתמש בו כבדרך אגב כדי לגדוע אותך מהדבר שהעניק לך את חייך". אבל רוז אינה קורבן. היא אפילו סלחנית כלפיהם, כי אמנם "לא היתה כאן שום דיאלקטיקה. רק דיקטטורה", אבל "הגברים האלה היו צעירים מדי... ולא שרדו כמוה את האקרובטיקה האינטלקטואלית של שנות השלושים".

ג'וזף מקארתי ותלמידי תיכון בוושינגטון, 1950. רדיפה אחרי כל מה שדבק בו רבב אדמדם

רוז זימר (שמשום מה בכריכת הספר נקראת רוז צימר) הקומוניסטית התחתנה עם אלברט זימר, יהודי גרמני מהעיר ליבק, שם גרה משפחתו בצמוד לבית משפחתו של תומס מאן, גדול בניה של העיר. אלברט הקומוניסט, שהיה "יהודי עשיר שהשלה את עצמו כי הוא גרמני אפילו כשהגרמנים כבר צעדו אל תוך העיר", רק המציאות קרעה ממנו את יכולת ההכחשה. בסופו של דבר אלברט נטש את אשתו ובתו למען המטרה הנעלה יותר וחזר למזרח גרמניה כדי להפוך למרגל.

גם השכונה שבה גרה רוז היא דמות חשובה בספר: כפר סוציאליסטי אוטופי, שכונת סאניסייד גארדנס בקווינס, שתוכננה בהשראת חזון מודל עיר הגנים של אדריכלי ברלין: "סביבה הומנית המעוגנת בתוך עומק תיאורטי, בתים שנכרכו זה בזה סביב חצרות גנים, שכנים שפורקים את חייהם אלה בפני אלה ברחבי אזור משותף". מקום שבו התגוררו יהודים "הלומי היסטוריה, שמסע ההגירה שלהם נזקק לתחנת עצירה".

ג'ונתן לת'ם

יש משהו מעניין ביחס שלנו לאמריקה ולאמריקנה. אנחנו חושבים שאנחנו מכירים אותן, שהן גם שלנו. הרי יש לנו עולם דימויים שלם ששואב השראה מהתרבות הפופולרית, ממערבונים, מהבהלה לזהב, הזכות לאושר, הקפיטליזם, העליונות המוסרית של האומה הגדולה הזאת, שדונלד טראמפ יחזיר לגדולתה. זו אמריקה שפעם, בסרטים הוליוודיים, לימדה אותנו שאזרח ארה"ב שמסתבך מחוץ לארצו יכול לומר בתדהמה: אתם לא יכולים לעשות לי את זה. אני אזרח אמריקאי! מכיוון שיש לו תחושת זכאות בעולם, מכיוון שאומה גדולה עומדת מאחוריו. האמנו לכל זה פעם, האמריקאים האמינו לזה ועכשיו הם רוצים את זה בחזרה. לא עוד הליברליזם של ברק אובמה, שנתפס כרכרוכי. לא עוד עם ככל העמים. מייק אמריקה גרייט אגיין!

ויש לנו גם מקארתיזם כדימוי, הרדיפה אחרי כל מה שדבק בו רבב אדמדם — הוליווד, היהודים בהוליווד, המלחמה הקרה והפחד מהדוב הרוסי ובניית מקלטים אטומים. לת'ם מאיר בזרקור מסנוור אמריקנה אחרת, פחות מוכרת, אמריקה אנטי־קפיטליסטית, דיסידנטית, בדלנית, שמתעסקת ברעיונות יותר גדולים מכסף. הוא כותב עם תת־מקלע, מרסס את הקורא במיתוסים ודימויים ובייסבול וקווייקרים וג'ון לומקס (חוקר מוזיקת פולק), מק פארקר (צעיר שחור שהואשם באונס אשה לבנה בשנות ה–50 ונרצח בלינץ') ובובי דילן ואברהם לינקולן וארצ'י בנקר, שדווקא בו, בחזיר השוביניסטי הגזען, תתאהב רוז בדמדומי זקנתה. הטעם אולי מוכר, אבל גם מאוד זר. היינו רוצים לחשוב שאנחנו גם משם, כי בפנטזיה שלנו אנחנו כאלה, מהעולם הגדול, יהודים קוסמופוליטים, אבל יש להודות כי הזיכרון הישראלי מהשנים ההן הוא בעיקר הגבעטרון, צנע, אבקת ביצים, כור היתוך ומלחמות ישראל, עם קטן מוקף אויבים, קיבוצים ויישוב הארץ, ואיזה מין היפוך, שבו סוציאליזם היה האתוס והליברלים היו מוקצים. אולי בגלל זה הספר המבריק הזה גם מקשה על הנשימה. הוא דורש כל העת פענוח של קודים, הוא תובעני, לפעמים אכזרי. אבל הקושי הזה נהדר. הוא מכריח אותנו ללכת במשעול שאנחנו חושבים שהוא שלנו ולגלות בו פינות לא מוכרות.

עטיפת ספר

השם העברי של הספר הוא "מעבר לגדר", וזה חבל. הוא זורק את הקורא אל "מאחורי הגדר" של ביאליק, אל עולם של גויים ויהודים, העיירה בוערת והיהדות מסתגרת. אבל היהודים שלפנינו עסוקים בדברים אחרים לגמרי. "אלוהים ברא את העולם בהסתלקותו מהעולם", אומרת רוז בסוף ימיה. "אם הוא כאן, הוא תופס את כל המקום. רק כשהוא עוזב הוא פותח תחום של אפשרויות לדברים אחרים". שמו של הספר באנגלית הוא Dissident Gardens, ויש לכך סיבה: אלברט זימר שנעלם במזרח גרמניה יוצר קשר עם בתו מרים אחרי שנים רבות, והם מתכתבים. הוא מספר לה על המקום שבו הוא עובד, שאליו הגיע למטרת חינוך מחדש כשחזר למזרח גרמניה ובו נשאר בגלל תשוקתו להיסטוריה: הוא עובד במכון מחקר, וורקהופאינסטיטוט רוזה לוקסמבורג, שידוע גם בכינויו, Gärten der Dissidenten, גני הבדלנים. מרים קוראת לו "מתחם ריגול". כך, למעשה, אלברט עבר מגן בדלני אחד בקווינס לגן בדלני אחר במזרח גרמניה. מי משניהם באמת בדלני? אלברט שבעצם הולך בתלם המזרח גרמני או מרים שמתנגדת לאתוס האמריקאי?

אלברט אומר שהאמריקאים הם עם א־היסטורי, "מותרות שאף אירופאי לא יכול להרשות לעצמו". הוא חקר את חורבנה של דרזדן "היחידה באירופה, אחות רק להירושימה ולנגסאקי — לעמוד בקווי החזית של המלחמה הקרה ולשמש המחשה מאיימת לעוצמתן של בעלות הברית", והוא מזלזל באסון גרניקה. מרים מתרגזת ועונה לו שהוא קומוניסט רק במובן הזה שהוא חי במדינה קומוניסטית ומחזיק כבר שנים בדעות מרקסיסטיות. "זה נראה מרחוק כאילו אתה נזיר בכנסייה של אירופה המתה", היא כותבת לו. לעומתו, היא חיה בקומונה עם בעלה ("עבורנו אלה חיי היומיום"), והם מתכננים לנסוע לניקרגואה, "שבה קורים דברים שממש לא ייאמנו". הם לא רק מתכננים לעשות את זה. הם גם מכניסים את הילד לפנימייה ונוסעים כדי להציל את דרום אמריקה, אבל יירצחו שם ולא יחזרו לעולם.

השאלה הגדולה הנשאלת בספר הזה היא מהי מהפכה של ממש. האם היא פעולה ממשית או תחפושת, דימוי בלבד או אולי אפילו אקט צייתני, מילה ריקה שבאמצעותה מצליח המשטר בשם האידיאולוגיה להשליט את מרותו. והאידיאולוגיה מה איתה? אולי היא בסך הכל עוד דת נוקשה, והתשובה בכלל נמצאת במקום אחר, אולי בגוף. לת'ם כותב, "יש דברים המתקיימים במרחב בין אדם לחברו, רגשי אהדה סודיים של הגוף. קשרים בין אלה ששורדים את העולם". אולי זה כל מה שיש.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו