${m.global.stripData.hideElement}

 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

השטן נראה לי דמות גרמנית מאוד

לפני שבעים שנה ראה אור הרומאן "דוקטור פאוסטוס" מאת תומאס מאן, המספר את קורותיו של מלחין בדיוני שמכר את נשמתו לשטן של הלאומנות הגרמנית

3תגובות

ב-30 בינואר 1933, כשפרצה המהפכה הנאצית והיטלר עלה לשלטון בגרמניה, שהו תומס מאן ואשתו היהודייה קַתרינה הֶדוויג פּרינגסהַיים בחופשה בשווייץ. מאחר שמאן גינה במלים חריפות את מדיניות הנאצים החליטו בני הזוג מאן, לפי עצת ילדיהם, שלא לשוב לגרמניה. בתגובה פתחו הנאצים במערכת השמצה. ב-1936 נשללה אזרחותו וב-1937 ביטלה אוניברסיטת בון את תואר הדוקטור שהעניקה לו בשנת 1919 (הוחזר ב-1946), למרות שב-1929 קיבל את פרס נובל לספרות.

בסתיו 1938 נסעו מאן ומשפחתו לארצות הברית. תחילה היה מרצה באוניברסיטת פרינסטון, ואחר כך, ב-1941, עקר עם משפחתו לפסיפיק פּאליזֵיידס שבקליפורניה, לא הרחק מלוס אנג'לס. מאן הוסיף להיאבק בנאציזם ובפשיזם בעלונים, בשיחות ובנאומים ברדיו. הביבליוגרפיה שלו מונה למעלה מ-300 חיבורים לא ספרותיים בין השנים 1937-45. הגלות לא היתה לו מקלט מן הפוליטיקה. אדרבה, מאורעות זמנו תבעו ממנו "לעזור לבלום את הידרדרות התרבות אל התהום הפשיסטית". ב-1952 חזר מאן לשווייץ. הוא חי את שארית חייו בקילכבֶּרג, "הרחק מן ההיסטוריה ככל שהתיר לו העולם".

בשנת 1942, למשמע "רעם התותחים בסטלינגרד", החל בכתיבת הרומאן "דוקטור פאוסטוס". זה עתה סיים את הרומאן בעל ארבעת הכרכים "יוסף ואחיו", שנכתב נגד המיסטיקה הפולקיסטית וההיסטוריוגרפיה הנאצית בגרמניה, שבו הגן על היהדות: "הבחירה בברית הישנה בתור נושא לא היתה מקרית", אמר, אלא "תגובה למגמות [בתרבות] של ימינו, שנראו לי תמיד, בכל נפשי ומאודי, מגונות ומאוסות; התגברות האנטישמיות הוולגרית המהווה מרכיב חיוני במיתוס ההמונים של הפשיזם, ומביאה להתכחשות גסה לעובדה שהיהדות וההלניזם הן שני עמודי התווך שעליהם נשענת התרבות המערבית". אך בשנת 1942 לא עמדה בפניו הגנה על היהדות. גורל אירופה כולה הוא שעמד על הכף מאחר והניצחונות המרשימים של הצבא הנאצי גילו שהמפלצת הנאצית בלתי מנוצחת.

מטרתו של מאן ב"דוקטור פאוסטוס" היתה לתאר את גרמניה הנאצית באמצעות חיי המלחין אדריאן לֶוֶרקין, בהתבסס על האגדה מהמאה החמש־עשרה והשש־עשרה בדבר המלומד פאוסט שמכר את נפשו לשטן לעשרים וארבע שנים, שנה לכל שעה ביום, תמורת ידע בלתי מוגבל והנאות חיים. רק באמצעות אגדה שחורה משחור ניתן היה לתאר את זוועות גרמניה הנאצית, ובידו היא אכן נהפכה לאפוקליפסה ואסכטולוגיה שטנית של גרמניה הנאצית, המתארות את הידרדרותה והריסתה במקביל לנפילת המלחין ומותו.

מאן לא הציב את סיפורו במעמקי ההיסטוריה והפך את פאוסטוס לאגדה חיה בת זמנו. את תחילת ההסכם עם השטן קבע ב-1906, השנה של הטבח האכזרי של הגרמנים בשבט ההררו בנמיביה, ואת פקיעתו בשנת 1930, זמן כניסת המפלגה הנאצית לרייכסאטג. "השנים האחרונות בחייו הרוחניים של גיבורי [לוורקין], שתי השנים 1929 ו-1930... היו שייכות כבר לעלייתו ולהתפשטותו של הדבר שהשתלט על הארץ וקורס עכשיו בדם ובלהבות" — הנאציזם והפשיזם ששמו קץ לרפובליקת ויימאר. השילוב ההדוק בין המשבר האישי של לוורקין לבין המשבר הפוליטי בגרמניה מגלה לא רק שספרות והיסטוריה נארגו יחדיו הדוקות בידי מאן, אלא שהאפוקליפסה של השטן התפשטה מהיצירה הספרותית להיסטוריה; וכך עלילת פאוסטוס נהפכה למודרנית.

גאורג פרידריך קרסטינג, פאוסט בתאו, 1829

הסוציולוג מקס וֶבֶּר טען בספרו "האתיקה הפרוטסטנטית ורוח הקפיטליזם" (1905) שהרפורמציה הפרוטסטנטית הביאה ליצירת העולם המודרני. אך לדעת מאן תנועה דתית זו החלה דווקא את תהליך הברבריזציה של גרמניה על שלל המיתוסים הבלתי הומניים והבלתי רציונליים שלה. הרפורמציה הוליכה לא רק "מזמנים סכולסטיים אל עולם חירות המחשבה שלנו, אלא גם ובמידה לא פחותה לחזרה לימי הביניים", כלומר לברבריות. הוא טען לכן שהרפורמציה מבשרת את תחילת "המיזוג הסמוי של הרוח הגרמנית עם הדמוני", כפי שאפשר לראות ביצירותיו של אלברכט דירר "אפוקליפסה בתמונות" ו"האביר, המוות והשטן", או בהגותו של מרטין לותר.

לאחר המהפכה הנאצית של 1933 כתב ההיסטוריון ג'ורג' מוסֶה: "הגרמנים האמינו שהם שרויים במשבר מתמיד של לאומיות ואידיאולוגיה. הם ראו עצמם כאבירים הרוכבים בגבורה בין המוות לשטן", דבר המזכיר את "האביר, המוות והשטן" של דירר. הסופר ד"ה לורנס מצא דווקא בתקופת רפובליקת ויימאר את התפנית הברברית בהיסטוריה הגרמנית, תקופה, כך כתב ב-1928, ה"חוזרת לשדים של ימי הביניים הגרמניים, מכאן לימי הרומאים, ולבסוף לימי היערות הדוממים והמסוכנים שבהם אורבים הברברים". בקיצור: "דבר מה לגבי הגזע הגרמני איננו בר שינוי". הוא הדין במקרה של מבקר הספרות גיאורג לוקאץ', שראה "סכנה בעולם ברברי חבוי וסמוי מהעין בציביליזציה הגרמנית, אשר הוא בהכרח תוצר משלים שלה".

"דוקטור פאוסטוס" הוא רומאן אַפּוקַליפטי ואֶסכַטולוגי גדול המכוון ומובנה לפי נבואת השטן ובו מתוארים עלייתו ונפילתו של פאוסט מתוך הקבלה הדוקה לאסון הנאציזם. אווירה של יום הדין שורה על הספר מן העמוד הראשון, שבו מוזכר "מבצר אירופה" (Festung Europa), מונח התעמולה הנאצי לאירופה הכבושה, ועד אחרית הדבר, שם המדינה המפלצתית הנאצית "הסתחררה באותו זמן שיכורת חושים על פסגת ניצחונותיה הפרועים בדרכה לזכות בעולם". זהו "ספר על סיומים ועל הסוף האחרון", אמר מאן. האסטרטגיה שלו בנוסח פרנקנשטיין חושפת את השטני בהיסטוריה הגרמנית ומפיחה חיים חדשים באגדה.

באגדה הגרמנית הקדומה אין לפאוסט מחילה על חטאיו ובבוא יום התשלום לשטן הוא מושלך לשאול. אצל מאן, המלחין לוורקין שכרת ברית עם השטן אינו הולך לשום מקום: כמו שמעיר מפיסטופלס במחזה "דוקטור פאוסטוס" מאת כריסטופר מַארלוֹ, "הן כאן הגיהינום, ואני נמצא בו". בדומה לכך, מאן ראה במחנות הריכוז הנאציים ובמעשי הזוועה האחרים שלהם את התגלמות הגיהינום עלי אדמות, תולדת החוזה שעשה המשטר עם השטן. בעבר, העיר ויימאר היתה משכן הנאורות הגרמנית וביתם של מנהיגיה הרוחניים, כגון גתה ושילר, שהקלסיציזם הוויימארי שלהם שילב רעיונות קלאסיים, נאורות ורומנטיקה, וכך יצר הומניזם חדש. בניגוד גמור לכך, ביולי 1937 הקימו הנאצים את מחנה הריכוז בוכנוואלד, אחד ממחנות הריכוז הגדולים ביותר בגרמניה, בסמוך לעיר. "מה שנמצא שם ובמקומות אחרים עלה בזוועתו על כל הציפיות ועל כל ההשגות", כתב מאן, והוסיף ואמר שלאנשים כמותו, "שכבר בשלב מוקדם הבינו את טבעה של מה שנקרא בגרמניה 'מדינת הלאום'", לא היה בכך "שום דבר מפתיע, שום דבר שלא ייאמן".

"דוקטור פאוסטוס" מבוסס על שלושה רגעים ספרותיים חשובים: ראשית האגדה הגרמנית העתיקה, הרגע הפאוסטי, כשהחוזה עם השטן רק מעכב את המשפט והנפילה של הגיבור. המשכו הוא הרגע של גֶתה, ההתנגשות בין הנאורות ובין היוהרה הרומנטית. בחלקו השני של המחזה "פאוסט" משנת 1832 גולש גתה לדברי פרשנות היסטוריים, חברתיים, פוליטיים ומדעיים וכך, כמו פאוסט, מנסה לדחוס את הכל לתוך שארית ימיו. שנית, הרגע של המשורר הבריטי מילטון, כשהשטן, המלאך המודח, נעשה אחד מגיבורי גן העדן האבוד; ולבסוף הרגע של המשורר האיטלקי דנטה, שם נדרש מסע אפי אל תחתיות השאול לפני העלייה לגן עדן.

חשוב לציין כי הבחירה באגדת פאוסט לא היתה גחמה חולפת אלא החלטה שקולה ביותר: אין מדובר בסופר הבולט ביותר בגרמניה שבחר במיתוס הגרמני המפורסם ביותר, ואף לא בהזדקקות חפוזה להסבר שטני לעליית הכוחות שמאן שנא. זו היתה תגובה של מי שמורגלים בניתוח אבל המומים מאסון הנאציזם. פרידריך מַיינֶקֶה, לדוגמה, ההיסטוריון הליברלי הגרמני, קרא למעשי היטלר "פריצת דרך של העיקרון השטני בתולדות העולם". ימי סכנה גדולה חייבו כתיבת רומאן בעל שאיפה פאוסטית, לא פחות. מאן מבקש להציב מראה בפני מעשי התועבה של גרמניה ולתאר את התוצאות המפחידות של הברית שכרתה עם היטלר בדמות הברית בין פאוסט למפיסטופלס. בתור מסמך היסטורי, זו יצירתו הגדולה ביותר של תומס מאן.

שלא כבאגדת פאוסט המקורית, שבה אין לגיבור מחילה, אצל מאן אהבת לוורקין לאמו ולילד, אחיינו המלאכי נֶפּוֹמוּק ("הֵד") שנַיידוַיין, אהבה שאינה מצפה לתמורה, ובייחוד אהבה רוחנית, היא השולטת בכיפה. כך, לאמיתו של דבר, אהבת אם היא הגמול הסופי גם לבן האלוהים וגם ל"יורד שאולה". כשהאהבה פותחת ללוורקין את האפשרות לגאולה וישועה, בניגוד לאגדת פאוסט המקורית, מאמץ מאן בבירור את הפתרון של גתה בחלק השני של מחזהו "פאוסט", שם הגיבור עולה לשמים ומלאכים, שליחי החמלה האלוהית, מקבלים את פניו ומצהירים בסוף המערכה החמישית: "אשר התמיד לשאוף, לחתור / בידנו להביא לו ישע".

כוונתו של מאן ברומאן היתה לעסוק ב"שאלת גרמניה, חידת אופיו וגורלו של העם הזה, שאין להכחיש שהעניק לאנושות דברים יפים ודגולים למכביר, ועם זה הטיל שוב ושוב מעמסה גורלית על כתפי העולם... גורלה הנורא של גרמניה, האסון העצום שבו מסתיימים עתה תולדותיה בימינו, כופה עלינו להתעניין בה". אם נקבל את הטענה שהרוח הגרמנית ניחנה ב"מידה של דמוניות נסתרת", מוסיף מאן, "אני מנסה לטעון שיש מיזוג סמוי בין הנפש הגרמנית לבין הדמוני". הוא מדגיש לכן את עיסוקו הכפייתי של לותר בשטן ואת "פאוסט של גתה", ש"ניצב על קו ההפרדה בין ימי הביניים ובין ההומניזם, איש אלוהים שמתוך דחף יומרני לידיעה נכנע לכישוף, לשטן", שהרי בכל מקום שבו "יהירות האינטלקט משולבת בארכאיות רוחנית שעבר זמנה, שם נחלת השטן". והוא מסכם: "השטן, השטן של לותר, השטן של פאוסט, נראה לי דמות גרמנית מאוד, והחוזה אתו, הברית השטנית, לזכות בכל האוצרות והכוח עלי אדמות לזמן מה במחיר גאולת הנפש, נראה לי אופייני מאוד לאופי הגרמני". ואם "נועד פאוסט להיות נציגה של הנפש הגרמנית, הרי שעליו להיות מוסיקלי, שכן יחסו של הגרמני לעולם מופשט ומיסטי, כלומר מוסיקלי — כיחסו של פרופסור נגוע מעט בדמוניזם, מגושם במקצת ועם זה שופע ידע ויהיר, סמוך ובטוח שהוא עולה על העולם כולו ב'עמקותו'". ב-1945 עמדה גרמניה כולה למשפט. "האין זה הרגע הנכון לראות את גרמניה בתוך התמונה הזאת?" שאל מאן את מאזיניו, "הרגע שבו השטן לוקח, פשוטו כמשמעו, את גרמניה?"

אין סיכום טוב יותר מזה לתוכן ולצורה של "דוקטור פאוסטוס" או למהותו האפוקליפטית והאסכטולוגית השטנית המיוחדת במינה. מאן מראה שההסכם עם השטן לא שוכן בימי הביניים אלא בלב ההיסטוריה הגרמנית בימיו. אך, למרבה האירוניה, גם הרומאן עצמו מהווה חלק בלתי נפרד מהמסורת הגרמנית הדמונית המבוססת על "המיזוג הנסתר בין הרוח הגרמנית ובין הדמוני", שכן אין הוא מותח ביקורת בלבד אלא גם מאמץ את הפרשנות הדיאבולית של תולדות גרמניה ותרבותה. כמו שכתב ברונו לאטוּר, הפילוסוף, הסוציולוג והאנתרופולוג הצרפתי, "אנו אסירי השפה", כלומר אסירים של תרבותנו, של האידיאולוגיות שלנו.

וכך, כשהשתמש באגדת פאוסט השטנית כדי לתאר את מוראות גרמניה הנאצית, הפך מאן את הדמוני לממד מכריע של הרוח הגרמנית שהוא כה מגנה ומתעב. ספר על השטן נגזר עליו לשאת את סימנו. "השטן של תומס מאן ושל גרמניה חד הם... תומס מאן מחפש את הפשיזם בתוך עצמו", כתב הרמן קוּרצקֶה, הביוגרף של מאן. בסופו של דבר עזר השטן לאדריאן לוורקין לחבר את יצירותיו המוסיקליות שפירסמו את שמו ברבים, אך גם לתומס מאן לכתוב את "דוקטור פאוסטוס", שכן טביעת אצבעותיו ניכרת היטב בקורותיהם העצובות של המלחין, הביוגרף, הסופר הגולה, גרמניה ואירופה.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#