בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

תחרות הסיפור הקצר תשע"ט | הסיפור הזוכה במקום הראשון | חזירי בר

מה תהיה התובנה של הסיפור הזה? הלא זו אמורה לבצבץ מעצמה לעלות כמו פרח בקרקע מזובלת. ומי עוד יכול לאחוז בקשת? היורה יכול להיות ערבי, אפשר לתת לבן־מיעוטים את התפקיד הזה, יאה לחיפה, המתהדרת כעיר מעורבת. אבל מה לעשות, השכונה שלנו, כמו רוב הכרמל, הומוגנית ביהודים, טהורה כמו תשדיר בחירות לאומי. לכן, הסיפור הזה יסתפק באחד רוסי, עולה חדש, שרגיל לאכול חזיר. ואולי מוטב היה לאלץ את הגיבור הלבן מוכה הקומפוסט שיתחבר לעוד אשפה, אשפת החצים, כמין קופידון יווני נאה יהיה בקומתו הגבוהה איבריו הארוכים והיפים נמתחים עת ידהיר חץ נוקב היישר ללבו של החזיר

104תגובות

1. חזירים

באמצע הלילה הוא מעיר אותי. "רוצה לראות משהו נפלא?" אני נאנקת אבל מתעוררת מיד, חדה, מוכנה לבאות. "מה יש לך להראות?" אני נותנת לו יד והוא סוחב אותי החוצה מהמיטה, כמעט עירומה. הרצפה קרה אז אני דורכת עליו. אנחנו מתנדנדים ככה זה על זה בכמה צעדים עד המטבח, איפה שהקערה של הקומפוסט מריחה. משם הוא מושך אותי למרפסת מטבח, לחלון. זה חלון הזזה קטן, פותח מלבן צר ושחור. שנינו עומדים כמעט עליו, אני מקדימה והוא מחבק אותי מאחור. הוא משעין את הראש שלו על ראשי, וזה כבד.

"מה? מה?" אני ממלמלת. לא רואה כלום. הצמחייה חשוכה בכניסה לבניין.

"עוד מעט העיניים שלך יתרגלו", הוא אומר בסבלנות, מהדק אותי אליו.

לאט משהו לובש צורה. צלליות גדולות, מגושמות בין העצים.

ערן וולקובסקי, בכרמל, 2019 צילום: תומר אפלבאום. באדיבות גלריה רוארט
תומר אפלבאום. באדיבות גלריה רוארט

"חזירים", הוא לוחש, "חזירי בר".

אני מתרככת בזרועותיו. נוח כשיש גבר מחובר כל כך לטבע.

אני מזהה רגליים, חרטום של ראש. הם נוברים.

"זה הקומפוסט שלנו!" אני פתאום מבינה.

"נכון", הוא מחייך, "הם אוכלים הכל". הוא מצטחק, מלטף לי את השיער.

אנחנו טופפים בשקט, לאט, חזרה למיטה. מתנשקים. מתלהטים. אני יודעת, הוא אוהב שאני גונחת. אני גונחת.

ברגע המתאים הוא קם, ניגש למטבח בצעדים מהירים, שב עם מלפפון.

"חיה רעה", אני טופחת לו על הישבן בסוף של הכל, כשהוא שפוך עלי. המלפפון, לח, בידו האחת. אנחנו כלל לא אבלים, מורגלים.

הוא לא ממש עונה, יורד מעלי ופורק את עצמו אל הצד. הנשימות שלו קצובות תוך רגע.

2. קומפוסט

אנשים חושבים שקומפוסט זה סתם ערימה של אשפה אורגנית בחוץ. אבל למעשה מדובר בעניין מחושב הרבה יותר, מעודן יותר. מעין עוגת שכבות, רקוחה שאריות ירקות וממולאת מינונים נכונים של אדמה וזרדים. יש מתכונים. מתכון כזה לקחנו מחבר שלו, אחד שגר בגליל וכבר שנים עושה קומפוסט מקצועי וגם ממיין אשפה. אלה דברים שהולכים יחד, ובאמת, גם הוא התחיל למיין אשפה. לא רק אורגני ולא אורגני, ארבעה פחים, ממש גרמניה. למעשה, זה הדבר היחיד שהוא מסדר בבית, משמע נסו לדמיין. לא כל כך נעים, אבל בעיני יש בזה משהו מעודד, מאזן קוסמית אפילו. שמעתי שבסין יש עיר שלמה שבה ממיינים אשפה שמגיעה אווירית מאירופה. עיר. אז כאן, רחוב חנקין 5, גם כאן יש ידיים עובדות, ולא sweat-shop, ההפך, ברצון טוב, כחול־לבן, אהבת אדמה. הוא משקיע את הנשמה שלו. ובכלל, עם כמה שהדירה הפוכה ומוזנחת, מתבלטות מתוך הבלגן כמה בחירות יפות, לפעמים בזוזות, כמו הדלת המצוירת של חדר השירותים שגנב ממסעדה עזובה. גם הציורים הספורים התלויים על הקירות, יש בהם. ויתרת החוש האסתטי מוקדשת באופן גרוטסקי, כמו להלעיג, להיתרגם לנאמנות ניקיון. תעודה מהמשרד לאיכות סביבה והכל. המשמעות הפרקטית שהוא יכול לדפוק לאנשים דו"ח מאתיים מצלצל. אם מישהו משליך סיגריה ממכונית נוסעת, למשל, הוא ישר מבקש ממני לכתוב את המספר רכב (הידיים שלו בהגה), אחר כך מדווח. ככה, נאמן ניקיון מורשה. כן, הוא נאמן ומצפה גם ממני להיות נאמנה ונקייה. נקייה במעשים, בדיבור ובגוף. מפריעה לו לדוגמה שליפה של אצבע משולשת. הוא רב על זה פעם עם אחותו וגם אתי. פשוט לא מקובל עליו, "לא בלקסיקון שלי" כפי שהוא אומר בקול בריטון העמוק הנפלא שלו, הקול שמישהו אמר לו פעם שממש חבל לא לעשות אתו משהו, כלומר לשיר. לפעמים כשהוא אתי הבריטון הזה עולה טון, מידקק לקול מתוק של ילד, והוא נבוך, מכעכע בגרון, מתכוונן מחדש ואז אומר, מיושב כרגיל, "לא יודע מאיפה נחת עלי פתאום הקול הזה".

2. עוד קומפוסט

אבל הרוך שלו, הרוך שהוא אוסף בו את הקליפות של הגזרים מהמסננת של מכונת המיץ, בוחש באצבעות הארוכות בקערה, ואיך פעם בְּ הוא מנקה את הבית, עירום כולו, כורע עם סמרטוט ומשפשף את הרצפה בידי הכלונסאות שלו, מסור לעבודה, והסבלנות, הסבלנות בה הוא מערים את בקבוקי הפלסטיק הריקים מעל מכונת הכביסה, מעל המקרר, מכווצץ' אותם פלאק פלאק ומניח בשקיות הולכות ומתנפחות. השפיכות המהורהרת שלו בבוקר, גם כשהוא ממהר, לא גומר את הכוס קפה ואז יוצא אתה מהבית, לוגם קטועות במדרגות היורדות אל הוואדי וכשגומר את הקפה מניח את הכוס תחת עץ. ככה ימים על ימים מותיר ספלי זכוכית מרוקנים תחת עצים כמו סימני דרך בקיצור הארוך לתחנת אוטובוס (בשבת הוא אוסף אותם חזרה בדייקנות). ובתחנה נעמד לצדי ואוכל תפוח עד הליבה, עד גרעינים שהוא יורק כשאנחנו מחכים ל-123, מאחרים ככה לאוניברסיטה. עומדים ומחכים. הוא מחבק אותי בידיים קצת דביקות.

3. חוזה

יצא עליהם חוזה, מותרים לכל אדם. אפשר לצאת היום למסעות ציד בכרמל טו־טו־טו־טו־טו עם כלבים. האיילים מוגנים, קלי רגליים, אבל החזירים, החיה הזולה הזו, המסריחה, המוקצה במיאוס ביהדות ובאסלאם ורק הנוצרים אוכלים אותה בלהט קדוש, העירייה רוצה להיפטר מהם ופתחה את האופק של ואדיות חיפה לכל מי שרק מייחל לנקב בהם כמה כדורים, או חצים, כפי שיטרים הקול המספר. והנה יוצאים למסע ציד כזה מלכותי, עם להק הכלבים וחצוצרה, וסוסים אפשר לשאול מחוות רכיבה קרובה בבית אורן, דהיר דהיר הכל... אבל החבר מתנגד. מאוד לא ירוק ולא הומני. הגם שמוטב שתידלדל אוכלוסיית החזירים, עלינו ללמוד לחיות אתם בשכנות. למה בתקופת התנ"ך, מה היה פה? אריות, דובים, שועלים, חזיר קטן עלינו. ובעצם מה שהידלדל הוא היערות, אם נודה על האמת. היערות שחיפה כבשה לאט לאט לא מידי הערבים אלא מידי האדמה, או אמא אדמה כמו שאוהבים להגיד. פלא שהחזירים משוטטים אצלנו ברחובות? לגור בעיר בנויה על יער, בשכונה שעונה על ואדי, יש פה יחסי שכנות, נכון? הקוראים עדים. חוזה נכרת מעצם מגורים גם יחד (וכששני אנשים גרים יחד מה?).

וחיפה רחוקה מאוד מבוסטון, אבל לפי הכתוב בתזכירי הקרן הכלכלית בוסטון־חיפה, היא עיר תאומה לה (גם אם זה נשמע שרירותי, זה בוודאי תוצר של שיתופי פעולה כשרים, יהודיים). ובוסטון, יונייטד סטייטס אוף אמריקה, עיר יפה, נטולת חזירי בר אבל כך וכך קילומטרים הלאה המכלאות, מאות רבות של מכלאות לחזירים מבויתים אוינק אוינק פזורים בכל ארצות הברית, פזורים היא מלה מרווחת מדי, כי הם דחוסים בכלובים זעירים, עשויים בדיוק לפי מידות גופם, צפופים כל כך במכוון כדי שלא ינועו, ששריריהם לא יתקשו ובשרם יישאר רך ועדין לשיניים שיינעצו בו בבוא היום. והם כושלים על רצפת הבטון הזולה או על רשתות ברזל, מבוססים בהפרשות של עצמם מחוסר מקום. אמהות־חזירות שרועות כמכונת הנקה נייחת, רצוצה, והחזירונים עטים על עטיניהם, נלחמים על יניקה. צחנה וצווחות על צווחות. ולכן התוקפנות גואה והם בסטרס תמידי, אוכלים את עצמם מרוב פיטום עיוור. וראו, מרוב תאומות, כך וכך צפונה מחיפה, בגליל המערבי הירוק המתפעם בשדות זהובים, קמו מכלאות רבות דמיון. סך הכל שמונים אלף חזירים מבויתים. ובעולם יש אצבע אלוהים אולי נקרא לה כאוס, או איזון קוסמי 2 המתרחש בסיפור הזה, ועל כן אפשר להכביר מלים ולשבח ולהלל, איך חזירי הבר המתרבים כאן בארעא דישראל מפילים חיתיתם על תושבים פשוטים בחיפה. במעש קטן נקודתי ואיכותי אחד של פולשנות חזירית לשמה לרחובות ולחדרי מדרגות עושים תיקון בחוזה של מעלה. צעד קטן לסנקציה מטרימה, צנועה, שלפני שפעת חזירים.

4. רגליים

אתמול הוא הגיף את כל החלונות בלילה כדי לא לשמוע אותם, את החזירים. הרעשים מפחידים אותו, אמר. והוא, האם הזכרתי כבר, בחור גבוה מאוד מאה תשעים ושמונה סנטימטרים, עם רגליים ארוכות מאוד, כמעט חצי ממנו רגליים, מה שיהיה לעזרו אם יצטרך להימלט על נפשו מפני חזיר דוהר. ורגליים ארוכות מאוד אמר לו הגניקולוג, כשהתיישב בכיסא הנשים המוגבה, מניף את הרגליים ומפשק אותן בקלות (הוא מתרגל יוגה) לשני הצדדים, מוריד את האגן ומקרב אותו לשפת הכיסא כדי שתהיה גישה נוחה כמו שביקש ממנו הרופא, הכל בשביל הבדיקה. ואני עמדתי לידו נרעשת שפעם אחת גבר בא ויושב במקומי. ואמנם הרופא לא החדיר לו שום דבר פנימה (לאן? לפי הטבעת הוורדרד שלו, לחור הזעיר של הפין המשמש לזרע ולשתן כאחד?) ורק הימהם משהו על הרגליים הארוכות ועטה פנים אוצרים סוד ויודעים, ולא היה מוכן לענות לגבי מהימנות הבדיקה דבר ורק אמר, זה לבחירתכם אם כן לעשות אותה או לא, ואם כן שש מאות שקלים בבקשה. והפנים שלו היו עגולות ממושקפות מהוגנות ומתחת לזגוגיות המשקפיים העיניים שלו ברקו בחוסר עניין גמור, ורציתי לשאול איפה שבועת היפוקרטס תחובה לו בתחת שהוא מסביר שפגישה שכוללת דיבור היא אלף ומאתיים שקלים ואי־הבנה מצערת שחשבנו אחרת, כלומר שייעוץ רפואי כלול במחיר. וידעתי שבכל הזדמנות אחרת החבר היה מרכיב מבטים מאיימים על העיניים והיינו יורקים לו בפנים ויוצאים מהרופא חסר הלב חסר הערכים, אבל עכשיו כה חלושים נדכאים.

ולאחר הבדיקה ולאחר שש מאות השקלים יצאנו את החדר ומזגנו כוס מים ממכונת השתייה ומעליה לוח קטן ובו הסברים על הבהרת שיער הורמונלית לצמיתות, על המדבקה החדשה במקום הגלולה ועל החיסון לסרטן צוואר הרחם שאז רק התחילה מתקפת הפרסום שלו עם תמונות האמהות החובקות אליהן את בנותיהן המתבגרות בפנים נוטפות דאגה אימהית. והחבר הביט אלי רגע מרוכז מאוד, העיניים הירוקות שלו כחולות קצת, ופחות עצובות, ואמר לי, חסר לך, אבל חסר לך אם את כותבת מזה שיר. כזו רווחה נהייתה. אז ציחקקתי והבטחתי, לעיני האחות שעמדה בחלוק לבן ולעיני המזכירה הרפואית במדי זארה שהחתימה אותנו על טפסים בשולחן הקבלה המהודר של המרפאה התל אביבית. ובאמת קיימתי. שום שיר אין על הרגע הזה שהוא ישב בו במקומי בכיסא הנורא של רופא הנשים. וכל זה למעני, כלומר בגללי ובגלל ההיסטריה שלא נדבק ממני.

5. המטפלת בבעלי חיים

המטפלת בבעלי חיים איננה מטפלת בבעלי חיים. היא מטפלת באמצעות בעלי חיים בבני אדם. היא גרה קומה אחת למטה ויש לה כלב שתום עין, קטן, עיוור בעינו האחת ועל כן הוא כלב טיפולי, כי מן הרגע הראשון הוא מכמיר לב. תמיד הוא הולך אחריה, הכלב, והגומחה העיוורת בעינו משוטטת אחר דמותהּ. בבית יש לה גם שתי חולדות מבויתות, בכלוב קטן, וחזירוני־ים, שהיום נהוג לקרוא להם שרקנים. היא קראה לי כמה פעמים לראות אותם נולדים — כדורי פרווה קטנים, יונקים, יוצאים לעולם מוכנים לכל, פוקחים עיניים להישרדות. צריך רק להפריד אותם לכלוב אחר שהזכר לא יטרוף, היא הסבירה לי. התיידדנו מהר, כמעט מיד אחרי שעברתי לגור אתו. הייתי פוגשת אותה בחדר המדרגות, תמיד עם כלוב בידיה שספק החזיקה ספק חיבקה, ובתוכו מצייצת חיית מחמד. לא הבנתי איך החולדות הפכו לחיות טיפוליות, אמרתי לה פעם, והיא הינהנה ואמרה, כן, לא מובן כמו לגבי בני אדם.

6. לב

הלב שלהם דומה כל כך ללב אנושי. את זה למדתי מאח שלי, שעובד בחברה של הנדסה רפואית. בוקר אחד הוא היה צריך להגיע לבית חולים רמב"ם בשביל ניתוח לחזיר, ואחרי זה בא לבקר אותי בדירה, רק אני הייתי. תליתי כביסה על המתקן פלסטיק בסלון, ואחי ישב מולי על הספה ושתה תה, קצת מיואש מהבלגן מסביב. הר של בקבוקים למיחזור עבר מאחורי המקרר לסלון בדרך החוצה, ממתין לפריקה שהלכה והתעכבה, והסל ניירות מוערם, וסתם כלים מלוכלכים מארוחת הערב של אתמול נחו על השולחן, שהעץ שלו בסינתיזה עם שאריות מיובשות. אחי היה לא מגולח, נראה עייף ומבואס מהחיים כמו סמנכ"ל רווק של סטארט־אפ רפואי שגר בתל אביב וכבר שחוק מזיונים ודייטים. אני תליתי את הבגדים הלחים על המתקן ודיברתי אתו על איך החיים שלו עכשיו, חוץ מהזיונים והדייטים שעליהם כמובן ידעתי אבל על זה לא היינו מדברים. ובאותו יום אולי שעה שלמה אחי הסביר לי בסבלנות יוצאת דופן את ההמצאה של החברה שלו. זה ככה, יש לבבות שהופכים נוקשים. חדרי הלב מתעבים בדפנות ואז קשה להם להתרפות ולהתמלא בדם אחרי ההתכווצות, כלומר בין פעימה לפעימה. זה נקרא אי־ספיקת לב דיאסטולית, וזה מסוכן מאוד, כי אז הדם נתקע בריאות ואפשר למות. כדי למנוע את זה שותים קוקטייל תרופות מאריכות חיים אבל הן יעילות לחמש שנים בלבד. הפיתרון החדש שהוא עובד עליו, הסביר, הוא קפיץ שמותח את הלב ומרחיב אותו. מבריגים את הקפיץ בלב, ואז עם כל סוף פעימה הקפיץ משתחרר ופותח את הלב לכל העברים. "כמו מתיחת יוגה ענקית?" שאלתי ועם שני תחתונים אמריקאיים בידיים נעמדתי ולחצתי את הרגליים לאדמה ופרשתי את הזרועות מעלה ולצדדים באורדהווא האסטאסאנה. והוא הימהם, קצת באדישות, "בדיוק. כן, זה מה הקפיץ עושה". "אבל למה זה קורה, שהלב לא מתרפה?" התעקשתי. והוא ענה משהו לא ספציפי על החיים המערביים, ושלי אין מה לדאוג מזה, אני מסודרת עם יוגה וקומפוסט. ו אגב יוגה, הניסוי הראשון להשתיל את הקפיץ בלב של בנאדם יהיה בהודו, כי רק שם הצליחו להוציא היתר לבדיקות על בני אדם. ובינתיים מתאמנים כאן על חזירים, כי הלב שלהם דומה ללב אדם באופן מפליא.

גיחכתי, אולי תצא פה לוואדי, תצוד לך אחד. "התחלקת על השכל?" אמר, "קונים אותם מחוות גידול, כל ראש חמשת אלפים". "מה?" התבלבלתי, כל כך הרבה כסף. "זה לא סתם חזיר בר", הפטיר בידענות, "הוא מסוג מיוחד, קטן. מיני־פיג. שוקל רק 100 קילו, ככה אפשר לסחוב אותו".

הניתוח של אח שלי: חמש שעות שרוע חזיר הבר המוקטן, חיה מסריחה, אתם יודעים, אוכלת את החרא של עצמה, על מיטה בבית חולים במחלקה המיוחדת. אחי עוטה מסיכה ועומד מהצד מתבונן ובודק שההליכים כשורה. זו פרוצדורה מכינה לתקן הלטבי. כי אולי גם שם, בלטביה, המזרח־אירופית, יצטרפו לניסוי. הם התבקשו לבדוק את ההליך הרפואי עם מכונת לב־ריאה, כי הרופא שם מסרב להבריג בלב פועם. אז הלב עומד במנוחה בעזרת המכונה, כבוש בתוך נוזל משמר רקמות, וככה רגוע, בלי זיע, בשקט מבריגים בו את הקפיץ.

"וזה הצליח?" שאלתי, נשאר לתלות רק מכנס אחד, ארוך כמו חצי חבר. "הפרוצדורה הצליחה, כן. פרצנו את התקן הלטבי", השיב, "אבל החזיר מת".

7. חץ

הירי: במציאות היה זה השכן אלכס הרוסי, שיש לו אוסף של קשתות וכלי נשק מותרים, כי ברוסיה היה קשת אולימפי, ופה בחיפה הים־תיכונית קמל ולא מצא שימוש לקשתות שלו, והוא מפליא לכוון עוד מילדותו הרחוקה. וחבר שלי, הגם ששנואה עליו אלימות, עם כל השכנים הוא מתיידד בנועם, ופעם נכנס, שתה אתו קפה והשתאה מהאוסף התלוי על הקיר, שאל בסבלנות קשת קשת על הכרוניקה שלה. גם שמע שקט, באוזניים מאדימות, את הכעס השפוך של אלכס, על אותם פרזיטים, מי יודע מי שתל אותם כאן, שמערימים אשפה מצחינה בחצר. חזר לדירה לגלוש עצבני בין אתרי אינטרנט, "זה לא אמור להסריח, אולי טעיתי במינונים".

אבל לפני שתוזנק הירייה לאוויר, מינונים יש גם בכתיבה. טענה: סיפור טוב יש לו גם תובנה. ומה תהיה התובנה של הסיפור הזה? הלא זו אמורה לבצבץ מעצמה לעלות כמו פרח בקרקע מזובלת. ומי עוד יכול לאחוז בקשת? היורה יכול להיות ערבי, אפשר לתת לבן־מיעוטים את התפקיד הזה, יאה לחיפה, המתהדרת כעיר מעורבת. אבל מה לעשות, השכונה שלנו, כמו רוב הכרמל, הומוגנית ביהודים, טהורה כמו תשדיר בחירות לאומי. לכן, הסיפור הזה יסתפק באחד רוסי, עולה חדש, שרגיל לאכול חזיר. ואולי מוטב היה לאלץ את הגיבור הלבן מוכה הקומפוסט שיתחבר לעוד אשפה, אשפת החצים, כמין קופידון יווני נאה יהיה בקומתו הגבוהה איבריו הארוכים והיפים נמתחים עת ידהיר חץ נוקב היישר ללבו של החזיר.

והאם כך גם האהבה תלבלב? יהיה חזיר זה חליפתי.

איך היה כשקיבלנו את תוצאות הבדיקה? פתחתי בפניו את הטופס המקופל עם החותמת שזיכתה אותי וזיכתה אותו והוא חיבק אותי חזק ולחש על אוזני "נג־מר, נג־מר" כמו לילד, ומשם כחץ שלוח למיטה ובלי שום מלפפונים.

8. צלי

המטפלת בבעלי חיים ראתה ראשונה את הדם בחדר המדרגות. ביחד ניקינו, מעבירות סמרטוט ספונג'ה מיד אחת ליד שנייה, סותמות את האף מרוב אקונומיקה. במיוחד שפכנו ליד הדירה של אלכס, על המפתן.

ובלילה נדף ריח חזק של צלי בכל הקומה, נכנס דרך החלונות הפתוחים המשקיפים אל הוואדי הירוק, והתערבב בריח הגוף שההביל מהמיטה. שתינו שוופס ואכלנו שוקולד והכתמנו את המצעים כמה שאפשר. ובאמצע אותו לילה הוא העיר אותי, כרגיל, קרא לי לראות את החזירים, כתמים כהים מתגוששים בחוץ. הידק אותי לגופו, הניח את ראשו הכבד על ראשי, ואמר: יום אחד אני אלך שמה לשפוך את הקליפות והרוסי יתקע את החץ בי. גמרתי עם הקומפוסט.

*     *     *

כרמית רוזן
יאיר אבן-זוהר

כרמית רוזן היא מטפלת בביבליותרפיה וביוגה, מלמדת ספרות באוניברסיטה הפתוחה. נולדה וגדלה בחיפה, למדה בבית הספר הריאלי, ולאחר חיים בתל אביב ומסע להודו למדה כתיבה יוצרת בחוג לספרות עברית והשוואתית באוניברסיטת חיפה לצד הכשרתה כביבליותרפיסטית ומורה ליוגה נשית ולימודיה לתואר שלישי. חיה בעיר עם בן זוגה ושתי בנותיהן. שיריה ראו אור בכתבי עת ספרותיים, בהם "אלת המסטיק", "החוטם" ו"מטעם". תרגומיה משירת ריטה דאב התפרסמו לאחרונה בכתב העת "המוסך". ב-2013 ראה אור ספרה "קהל יחיד" בהוצאת הקיבוץ המאוחד, שזיכה אותה בפרס חיפה לשירה.

*     *     *

נימוקי השופטים לבחירה בסיפור "חזירי בר" למקום הראשון

"חזירי בר" הוא סיפור מושלם. זהו סיפור על הרצון למצוא איזונים, ניסיון שסופו להיות נידון לכישלון. המספרת המתגוררת עם בן זוגה בשכונה על צלע ההר בחיפה מנסה למצוא איזון במערכת יחסיה עם בן זוגה ארך הרגליים, טיפוס אקולוגי, שוחר טבע ומיחזור וגם נאמן ניקיון קנאי. עם אחיה שהוא סטרטאפיסט תל אביבי שחייו הם היפוך מושלם לדרך חייהם של בני הזוג. עם השכנים, יהודים כולם, אחת מהן מטפלת באמצעות חיות ואילו השני עולה מרוסיה, צייד נלהב שכלל איננו יודע שערימת הזבל שעל צחנתה הוא מתלונן היא בעצם מפעל הקומפוסט של בן זוגה של המספרת.

הניסיון ההירואי ליצור איזון בין אדם לטבע ובין אדם לחברו מגיע לידי מבחן כשלשכונה החיפאית הלבנה פולשים חזירי הבר. בן הזוג שפוחד מהם מנסה בכל כוחו ללמוד לחיות אתם בשם האיזון הקדוש בטבע, אחיה של המספרת משתמש בחזירים מבויתים, אחיהם הביולוגיים של חזירי הבר, לצורך חיות ניסוי בסטארט־אפ שלו, ואילו השכן הרוסי צד אחד מהם והופך אותו לצל ובכך מוכיח בעצם את חוסר האיזון הבסיסי שבין האדם לטבע, בין הצייד לניצוד.

הדמויות, שנדמה כאילו הן מעוצבות בנגיעות קטנטנות של מכחול, עומדות לפני הקורא כדמויות שלמות ועגולות. הסיפור כתוב בסגנון מבריק וקולח שנגיעות ההומור בו דווקא מגדילות את תחושת האימה ההולכת ומתגברת לקראת המסקנה הבלתי נמנעת שעל פיה לאו דווקא "הטוב" אלא "החזק" הוא שבסופו של דבר מנצח.

אליענה אלמוג, דוד זונשיין, נרי ליבנה



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו