הספר שפותח צוהר אל עולמה הפנימי של משפחה אתיופית בישראל

דליה ביטאולין-שרמן מגוללת את סיפורה של ילדה שעלתה מאתיופיה והתבגרה בארץ. היא מתמודדת עם כל מה שמי שנולד פה, בעור לבן, לא מצליח לראות

אפרת ירדאי
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
אפרת ירדאי

איך שהעולם נהיה לבן
דליה ביטאולין־שרמן. הוצאת כנרת, זמורה־ביתן,
141 עמ', 88 שקלים

"איך שהעולם נהיה לבן והרחובות התמלאו באנשים והיו מדרכות וסללו כבישים במקום אפר וחול. וראינו מכוניות ובקושי בעלי חיים. ונשים בהירות פסעו במכנסי שורט וגברים אכלו בעמידה ושקיות מפלסטיק נזרקו או התעופפו במקום חול והיה מלא ריח דלק במקום רעש זבובים. והבית היה באוויר והשכונה היתה יותר מבניין אחד ובאו ופיזרו בשלטים את הרוכלים ואספו את השוק והקיפו אותו בגדר רשת והוסיפו אבנים וחלונות זכוכית והבריקו אותו בשיש ואספו את החום והכניסו אותו פנימה יחד עם האוכל לתוך מזגן מקרר ולאט לאט הגשמים פסקו והיה הרבה אוכל וסידרו מלא מקומות חניה וקראו למקום סוּפר, ואחותי עבדה שם בקופה במשמרת ערב באזור המסחרי ואני ישבתי וחיכיתי לה בתחנת האוטובוס עם משקפי שמש ולא ראינו האחת את השנייה וכבר היה ממש מאוחר עד שהחלטתי לנסוע לבד" (עמ' 9).

"איך שהעולם נהיה לבן", ספרה הנוגע והסוחף של דליה ביטאולין־שרמן, מגולל את סיפור חייה של אסתר, בת למשפחה אתיופית שעלתה לישראל, ומסופר מנקודת מבטה. הוא פותח צוהר לעולמה של ילדה ולאחר מכן של נערה מתבגרת, שתחושת זרות מעיקה מלווה את התבגרותה. זה סיפור ישראלי ואוניברסלי של מעברים חדים בין עולמות שונים, בין הבית לחוץ, בין אתיופיה לישראל, בין החדש לישן, בין בית הספר לשכונה ובין אמונות פרטיות לאמונות חברתיות.

הכתיבה של ביטאולין־שרמן אמיצה וחסרת בושה, מהרגע שהיא חושפת את מצבה הכלכלי של המשפחה ועד לרגעים שאנחנו נחשפים ליחסיה של אסתר עם אמהּ. האחריות שמוטלת על אסתר מצומצמת יחסית לאחריות שהיתה מוטלת עליה בתור אחות בכורה בבית כפרי באתיופיה, אך בישראל זו אחריות גדולה לאין ערוך ביחס לילדים ממעמד אחר. עם אמה יש לה יחסים מורכבים של הייררכיה מתהפכת בגיל ההתבגרות. מצד אחד - אמה ראויה לכבוד שרוחשים ילדים מחונכים לאמם, ומצד שני - האם לא יודעת קרוא וכתוב ובשלב מסוים היא מובטלת ומתנהגת כמעט כסהרורית, ובתה מתנגחת עמה ואף מתחרה בה. הקטעים האלה ממחישים מה קורה במעבר מארץ אחת לאחרת וכיצד, ללא הורים חזקים, עובדים ועקשנים, הפערים ביניהם לילדיהם הולכים ומתרחבים עד שאינם ניתנים לגישור. זה קורה, כמובן, בין הורים לילדים בכל מקום, קל וחומר כשמדובר במהגרים.

מרכז הקליטה באילת השחר. ההפרדה נמשכת

ביטאולין־שרמן משכילה להתעקש על קולה הייחודי ולתת לקורא את התחושה שהוא חלק ממחשבותיה של אסתר. הקריאה בספר, ובעיקר בפרק הראשון, מכניסה את הקורא למצב מלחמתי של הצפה; הוא מלא אינפורמציה, ניגודים, מחשבות קטנוניות ושאלות ברומו של עולם שניטחות כצרור יריות. חלקים ניכרים בספר נתנו לי תחושה שאני קוראת שיר ארוך וסוחף, שאי אפשר לעצור אותו. גם אם לעתים נתקלתי במשפטים סתומים, הם חידדו את התחושה שאני חלק מזה, בתוך זרם של מחשבות ורגשות שאי אפשר לכתוב. ביטאולין־שרמן מצליחה להעביר את התחושה שזה גדול יותר ממלים ואפשר להרגיש את זה רק בתוך הבטן.

אשליית האינטגרציה

"קול קטע אותנו ושמענו מרחוק 'כושית'. בצד השני של הכביש עמדה ילדה ואחותי צעקה לעברה 'אני לא כושית, אני חומה', אבל הילדה מיהרה ללכת ואנחנו רצנו אחריה ודחפנו אותה לצד, צמוד לקיר, ואני אמרתי לה בתקיפות ללחוש את הצבע הנכון ולא הלכנו עד שראיתי שהפנים שלה השתנו ואחותי בחנה אותה מקרוב וצעקה 'רמאית, את לא לבנה'" (עמ' 13).

"איך שהעולם נהיה לבן" הוא לא רק סיפור על ילדה מתבגרת אלא גם על חברה מאותגרת, גזענית ולא שוויונית. בפרק השלישי אנחנו נחשפים לחברות של אסתר מבית הספר ומהשכונה. בכיתה שלה יש שלוש קבוצות מרכזיות: מלכת הכיתה ולהקתה המכונות "אדווה והדבורות", הקבוצה של "הרגילות" ולבסוף אסתר וחברותיה עם ה"ראש דשא". אסתר כועסת כשהמורה מכריחה דווקא אותן, את הקבוצה הפחות מקובלת - שבדרכים יצירתיות הצליחה ליצור לעצמה מרחב מוגן מתוך תחושה של שותפות גורל - לשחק עם תמר, שנחשבת לקבוצה בפני עצמה. היא מוקצה מחמת מיאוס, מנוזלת, מכונמת וצוחקת מכל דבר.

מבצע שלמה, 1991. מעברים חדיםצילום: מיכאל וינראוב/ דו"צ

בזמן שאסתר וחברותיה משחקות בגומי, המורה חיה, תורנית החצר, מחליטה לעשות צדק על חשבונן ודורשת מהן לשתף את תמר בשעה שאסתר מודעת לעובדה שהמורה לא היתה מעיזה לדרוש זאת מ"אדווה והדבורות". אסתר מתעצבנת כשאדווה מספרת על השליחות של הוריה בפילדלפיה והיא וחברותיה ממש רוצות שיקרה לה משהו רע. אסתר מצאה במחברת של חברתה הטובה את חלומותיה שלה: "הייתי רוצה, לגזור לה את השיער השטני עם הצמה הקלועה, לפרום לה את השרוך הכחול מהחולצה התכלת ואת ההתלהבות של בני עקיבא... ואני רק אחזיק אצבעות כשזה יקרה מאלוהים, מלכת הכיתה תיפול".

רגע לפני כיתה ז' אסתר יושבת בכיתה ומקשיבה לכל המלים הכבדות: אנטישמיות, פוגרומים, עלילות דם. "המורה מספרת על חיי היהודים שחיו אי שם בקור שנופל למינוס מעלות. הרבה פעמים היו עניים, בקושי כיכר לחם לחג. צדיקים... המורה מתהלכת בצפיפות בתוך תחום המושב... ומשגיחה שאני מקשיבה, אבל היא בכלל לא צריכה כי אני מכירה את הסיפור של הכפר שלנו אמא כבר סיפרה לי כמה פעמים ואני רוצה רק לעצום את העיניים לכמה רגעים".

אחרי כמה שנים במרכז הקליטה מפנים אסתר ובני משפחתה את הדירה ועוברים לעיר אחרת. היא חושבת על העולים החדשים שיגיעו: "גם אותם מצלמים בתמונה משפחתית ולוקחים את החיוך שלהם לסוכנות ומשם אל כל העולם כמו גלויה מחופשה רחוקה. אבל אני יודעת איך יהיה להם בפנים אחרי שנלך. קר ורטוב בחורף כי הגג נוזל וצריך להניח דלי ואף אחד לא מתכנן לתקן אותו, מנהל האתר יגיד שלא צריך לדאוג, החורף קצר ונגמר לפני שמתחיל. ובקיץ חם ומחניק ותולים סדינים רטובים על החלונות ומתקלחים עם הבגדים וחושבים שתיכף מתים כמו הפרחים... והולכים שוב למנהל האתר והוא אומר שהקרוואן בצבע לבן והוא מחזיר קרינה. באמצע היום הוא ילך לשחות בבריכה ביישוב הסמוך שהוא גר בו, ולפני שהוא ייצא הוא יבקש שיישארו בפנים כי בחוץ יש יתושים ומחלות ואין צל והקרינה מסוכנת לכולם" (עמ' 97).

אסתר וחברותיה מוכרחות ללכת למועדונית "של העולים" אחר הצהריים, ואסתר תוהה מדוע תמר, ששם משפחתה (שטיין) הוא כמו של אדווה וגם לה יש נמשים פזורים על האף ועיניים כחולות, נמצאת איתן במועדונית. שוב היא מבינה שהצדק נעשה על חשבונן. הקורא הביקורתי יוכל לזהות את התופעה הזאת, שחוזרת על עצמה ברמת המדיניות הממשלתית ובסדרי גודל לאומיים (מבקשי המקלט מועברים באופן שיטתי לדרום תל אביב, עולים חדשים - ליישובים מוחלשים, תקציבים גבוהים למקומות חזקים וכן הלאה). אסתר וחברותיה מחליטות לעשות חרם עקרוני על המועדונית ולא אוכלות את האוכל המוגש בה: "חיה עומדת מעלינו גדולה ועושה לנו פרצוף כזה שאנחנו צריכות להגיד תודה שיש לנו את המועדונית הזאת... היא אף פעם לא נותנת לנו להגיד שהאוכל הזה, מרק שעועית סמיך באמצע חודש אייר, מגעיל אותנו". בזמן הזה אדווה בדרכה לחוג שחייה.

בקטע הזה מתוודעים לאשליית האינטגרציה בבתי הספר. המחשבה שערבוב בין ילדים שחורים ללבנים יביא אינטגרציה היא שטחית ולא כנה. הרי הם שוב מופרדים במועדוניות, ושוב נמצאים בכיתות הקלט (המיועדות לילדים עולים מאתיופיה), ומסתובבים בחבורות משלהם. בקיצור, ההפרדה נמשכת. גם כשיש אחוז נמוך של תלמידים ממוצא אתיופי, שוויון ההזדמנויות לא נאכף באופן יסודי אלא למראית עין בלבד. כדאי שבמשרד החינוך יקראו את הסיפור של אסתר ויבינו במה מדובר ממקור ראשון ומהימן. שיישמו החלטות מתוך ראיית טובת הילדים ולא מתוך שיקולים פופוליסטיים, שיתמקדו בשוויון הזדמנויות ולא בשוויון שטחי בין צבע לצבע. לצערי, עבדתי במועדונית כזאת, שלא סיפקה את הצרכים של התלמידים שהיו שם. ראשית, כי חלקם לא היו צריכים עזרה ושנית, מפני שההפרדה שלהם משאר התלמידים והעובדה שחובה עליהם להגיע למועדונית יצרו פער בינם לבין השאר שאינם ממוצא אתיופי, גרמו לתפישת מסכנות שלהם את עצמם וטיפחו התנשאות מצד התלמידים הלבנים, כפי שעולה מסיפורה של אסתר.

מנהגים ישנים בבית חדש

"איך שהעולם נהיה לבן אמא הלכה לרופא נשים נטלה גלולות אמרה שאנחנו מספיקות לה התנגדה להוראות של סבא והרביצה לנו פחות ופחות כי היא אמרה לסבא שלהרביץ זה לפגוע במורל של הילד" (עמ' 18).

ביטאולין־שרמן מאפשרת לנו להבין מה המשמעות של הגירה. איך זה בא לידי ביטוי בשינויים היומיומיים שמהגר צריך להסתגל אליהם, מתפישות עולם ועד לעניינים טכניים, והאופן שבו השינויים הללו משפיעים על המבנה המשפחתי ועל היכולת לנהל חיים נורמליים. היא מצליחה גם להעביר בצורה קונקרטית את השלכות ההגירה על יכולות ההסתגלות החברתיות והכלכליות ואת ההשלכות של הורים מובטלים על חייה של ילדה. אנחנו מתוודעים לעוד ועוד נדבכים במציאות של אסתר, שאף על פי שהיא מתגוררת בתל אביב התחושה היא של פריפריה לכל דבר ועניין.

אפשר להבין ילדים ובני נוער שמיישמים את מה שלמדו בבית ובטלוויזיה בחיי היומיום ולהסיק כיצד נולדת גזענות "יש מיֵש", ואיך כל זה מתיישב עם אמונותיה הפרטיות של אסתר אל מול האמיתות החברתיות הסובבות אותה. כל ילד שונה ממשנהו, אך החברה שבה אנו חיים, הנורמות החברתיות והמסרים המועברים לנו בכלל ולילדים בפרט משאירים בכולנו חותם ומסגרות מחשבתיות שקשה להשתחרר מהם. בספר מתבהר כיצד הסבירה את זה אסתר לעצמה לכשנהייתה אשה.

סבתא "הביאה פינצטה וביקשה שאוציא לה את השערות בתוך העין, 'בתוך העין?' – 'כן' היא אמרה ודמעה ואמא הרחיקה אותי והתקרבה אליה ובאמת הוציאה לה שערות בתוך העין". אסתר מתייחסת לזה כאילו מדובר בקסם, וזה אחד הרגעים שבו הרגשתי הזדהות של אתיופית עם ההפתעה של אסתר מהבקשה המוזרה של סבתה.

במקרה אחר, שוב הפתעה: "סבתא ישבה עם שקית ובתוכה ניירות תלושים עם מספרי טלפון של כל הילדים שלה שהיא ידעה לזהות בחושים... וכל פעם היינו עומדות ומציצות דרך הכתף שלה ומתפלאות שהיא צודקת". הילדות מערבבות את המספרים "כדי לראות שהיא לא רמאית שיודעת מספרים... והיא היתה מתרגזת ואוספת אותם חזרה ולא שוגה גם בהרבה פעמים אחרות".

מה קורה לילדה שרואה שסבתה מצד אחד לא יודעת לקרוא, וזה מצביע על חולשה בחברה הישראלית, ומצד שני היא עדיין סבתא חכמה שיש הרבה מה ללמוד ממנה ומהיכולות היומיומיות שלה? במקרה של אסתר, היא המשיכה לאהוב את סבתה ולהעריך אותה, אך הדברים אינם כאלה ברוב המקרים - בגלל האינטנסיביות והמצב הטבעי לכאורה של הנורמות החברתיות, של מה יפה, נכון וצודק.

הדבר היחיד שהפריע לי הוא הכריכה של הספר, שעל כך כבר נכתבו ביקורות בהקשרים שונים. הצורך להביא לקורא המערבי־ישראלי את הפרצוף האפריקאי מצביע בעיקר על בנאליות, השטחה וזלזול בקורא, כאילו שהוא לא יכול לקלוט דבר מעבר לדבר האמיתי, שהוא הפנים השחורות, והיפות כמובן. בדומה לכך, כשתראו בטלוויזיה כתבה על אתיופיה פתאום יתנגן ברקע חליל מדברי גם אם הוא בכלל מהסהרה (הרי זה באפריקה), ותראו אשה תוקעת את ידיה בחול כאילו זה מה שכל אשה שחורה עושה כשהיא רואה חול, ואפילו את ניגון הפתיחה של "הישרדות" כבר שמעתי בכתבה מן הסוג הזה. נראה שהוצאות הספרים ומפרסמים אחרים לא מוכנים לוותר על הפנים האפריקאיות על הכריכה. תוכלו למצוא אותן למשל בספרים "אשה של אור ירח", "מולאטית ושמה בדידות", "הקמע טליסמן", "מצבים עצבניים", "אני טיטובה, מכשפה שחורה". הייתי מצפה מהמעצבים לתת לנו הקוראים קצת יותר קרדיט ולאתגר אותנו.

דליה ביטאולין־שרמן עשתה משהו שלא נעשה עד כה בספרות הישראלית. היא הצליחה לפתוח צוהר אל עולמה הפרטי של משפחה אתיופית בישראל וחשפה מעט מסיפור חיי ההתבגרות של ילדה אתיופית על כל המשתמע מכך מן הבחינה המעמדית, הגזעית, התרבותית והמגדרית. הספר מאפשר ללמוד קצת יותר על חוויית ההגירה בכלל ועל תרבות ומנטליות אתיופיים בפרט, שבישראל היו לחלק מן המעמד הנמוך. בספר הזה מעמד ותרבות שזורים זה בזה ולא ניתנים להפרדה. יש בו הומור אחר, משעשע ומרענן, קללות (אתיופיות) וגם הדבר הכי חמור שגבר יכול לומר לאשתו. בשביל לגלות את כל אלה תצטרכו לגשת לחנות הקרובה לביתכם ולקנות לכם עותק.

אפרת ירדאי היא חברה ועורכת בהוצאת “רעב”

כתבות מומלצות

מדפי ממתקים בסופר

כיף כף מטורקיה ופתי בר מפולין: החברות שמוכרות כחול לבן מחו"ל

אלי מזרחי, קפה מזרחי. העסק נפתח בשיא תקופת הפיגועים בעיר

אלי מזרחי, האיש ששינה את שוק מחנה יהודה, מת בגיל 71

מתוך תחקיר CNN. האמת מגיעה לאבו עאקלה

אני מאוד רוצה לדעת אם המדינה שלי רצחה עיתונאית. אתם לא?

הפגנה של חיילים משוחררים מול הכנסת, לפני עשרה ימים

שני החוליים הכי ממאירים של החברה הישראלית בחוק אחד

דגי זהב באקווריום. בארה"ב נמצאו דגים שגדלו לממדים של כ– 30 ס"מ צילום

מחקר: דגי זהב הם מין פולש שמסכן מערכות אקולוגיות

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ

כתבות שאולי פספסתם

בת ים

שתי דירות במחיר אחת: האם זהו עתיד תחום הפינוי-בינוי?

אפליקציית קלארנה. החברה נמצאת במגעים לגיוס סבב חדש לפי שווי שנמוך בכ-30% מהשווי שקיבלה לפני שנה בלבד

"היערכו לגרוע מכל": נבואות החורבן בהיי-טק מתחילות להגשים את עצמן

בניין דירות בחולון

לקחתם משכנתא בחודשים האחרונים? גם אתם כבר שילמתם על עליית הריבית

"כשבאנו לקבל משכנתא לרכישת הבית, התברר שהבעיה לא פשוטה כלל"

הריבית במשק מזנקת – מה כדאי לעשות עם ההלוואות שלקחתי?

המשווקים של פוליסות החיסכון הם סוכני הביטוח, שנהנים מעמלות שמנות

"הציעו לי להעביר את החיסכון מאלטשולר. האם כדאי לי?"