דווקא על רקע ההסתה של הימין נגד הערבים, חשוב לקרוא את הספר הזה

ברומן השני שלו, "דוניא", חוזר עודה בשאראת לעיירה הבדיונית זתוניא ומציג את קורותיהם של ערבים ישראלים בימי הממשל הצבאי ואחריהם. אף שעלילת הספר מקוטעת, הוא מיטיב לשרטט את פני החברה הערבית כקולקטיב ולהאיר את ההיבטים הפוליטיים של חיי גיבוריו

טל ויינטראוב
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
המושל הצבאי של אזור המשולש, גואל לויצקי (במרכז), מבקר בטייבה, 1949. המדינה, הממשל הצבאי והממשלה נוכחים בעיירה במלוא כובדם
המושל הצבאי של אזור המשולש, גואל לויצקי (במרכז), מבקר בטייבה, 1949. המדינה, הממשל הצבאי והממשלה נוכחים בעיירה במלוא כובדם צילום: לעמ
טל ויינטראוב
עטיפת הספר "דוניא"
קרדיט: איור: מורן ברק / עיצוב עטיפה: יהודה דרי / ספרייה לעם / הוצאת עם עובד
  • שם הספר:
    דוּניא
  • סופר/ת:
    עודה בשאראת
  • מו"ל:
    עם עובד
  • מס' עמודים:
    297
  • מחיר:
    88.0

תירגמה מערבית: מיכל סלע, עורכי הסדרה: משה רון, יובל שמעוני, דבורה נגבי ומאיה פלדמן

סוגה: פרוזה
קהל יעד: מי שרוצה להבין טוב יותר את החיים הערביים בישראל
מדף: ליד "חוצות זתוניא" של בשאראת וספריהם של עלא חליחל, סייד קשוע ואיימן סיכסק
לסיכום: רומן שחרף פגמיו מצליח להחיות פרק היסטורי חשוב

בשנת 1948 גורשו משפחותיהם של חאמד אציל ועאדל זריף מהכפר הגלילי שבו חיו. אחרי שמצאו מקום מקלט במנזר, הגיעו לעיירה זַתוּניא והתיישבו בה. צמד הנערים, שהיו בני 18 בעת הגירוש, הוא הראשון מבין שני צמדים שסביבם נבנה "דוּניא", הרומן השני של הפובליציסט והסופר עודה בשאראת. נעים אציל (בנו של חאמד) ופאיז רשיד, המרכיבים את הצמד השני, הם צעירים חכמים ואוהבי ספר המקווים לגורל אחר מזה של שאר הגברים קשי היום במשפחותיהם. אביו של פאיז אף חולם ש"בנו המלומד ייצא לעבוד בבגדים נקיים, לא כמו אחיו תמיד בבגדי העבודה המיוזעים שלהם... ולא זו בלבד, אלא יעבוד בשעות קבועות במקום קבוע, ולא יישלח בכל יום עם שקית האוכל שלו למקום אחר בלי לדעת כלל לאן שולחים אותו". מסלולי החיים של נעים ופאיז, שכמה שנים מפרידות ביניהם, נעים רוב הזמן במקביל, ונקודות החפיפה ביניהם קצרות ומכאיבות.

בכל אחד משני הצמדים הללו, יהיה מי שיברח — ייצא מזתוניא אל העיר הגדולה (תל אביב־יפו או חיפה) בחיפוש אחר חיים טובים יותר, ויהיה מי שיישאר בזתוניא ויבנה בה את חייו. אף אחד מהארבעה אינו מוצא שקט או נחת בחיים שלתוכם נולד. צעירים נוספים ברומן מתבגרים, מקימים משפחה ומחפשים לעצמם מקום בעולם. אף שלכולם בונה בשאראת עץ משפחתי, חלומות, מערכות יחסים ודמויות משנה שאופפות אותם, אף אחד מהם — כולל דוניא עצמה, צעירה שנתנה לספר את שמו — אינו גיבורו של הסיפור.

זו הפעם השנייה שבשאראת בורא יש מאין את זתוניא, עיירה ערבית בדיונית בצפונה של מדינת ישראל. בספרו הראשון, "חוצות זתוניא" (עם עובד, 2009), הוא הצליח לא רק לבנות אותה בדמיונם של הקוראים אלא גם לגרום לה להתקיים כבתוך בועה — עולם שלם הפועל במנותק מהציבוריות הישראלית, שיד ממשלה לא נגעה בו ושהפוליטיקה העכורה והמושחתת שהתקיימה בו היתה מקומית בלבד. ב"דוניא", שיצא בערבית ב–2016 ותורגם עתה לעברית, מרחיב בשאראת את גבולותיה של העיירה. לא רק מפני שבניה ובנותיה נפוצים ממנה לערים אחרות ואף לארצות אחרות, אלא גם משום שהמדינה, רשויות הממשל הצבאי והממשלה נוכחות בה כל הזמן במלוא כובדן. תיאורו של כובד המשקל הזה ושל משמעותו לחיים עצמם של תושבי זתוניא הוא כוחה העיקרי של כתיבתו של בשאראת בעבור קוראיו בעברית.

הסצינות המורכבות, המעניינות והחשובות ביותר בספר מצויות בשכבה הפוליטית העבה שמושח בשאראת על הסיפור ושנמתחת כל הזמן בתוכו ובין חלקיו: שנותיו של נעים אציל וחבריו לתא הרדיקלי בבית הסוהר שאליו נשלחו, לאחר שחקירתם הניבה "ערבוביה של האשמות בפשעים שדינם מוות עם עבירות שעונשן לכל היותר קנס כספי. מצד אחד, קריאה להשליך את היהודים לים, כוונה לפוצץ אתרים אסטרטגיים והסתה למרד ולאי־תשלום מסים, ומצד אחר, האשמות מוזרות בכתיבת סיסמאות הקוראות להשכין שלום צודק או לכונן אחוות עמים"; דמותו ותפקידו של סלים א־ג'אבר, משתף הפעולה הנלהב עם מפלגת השלטון, ש"תחילה נהג להצדיק את התנהגותו בנסיבות החיים... אך עם חלוף הזמן התחיל להרגיש שהוא חלק מהמנגנון ולהזדהות איתו"; ו"קרב השבי", שמתרחש לאחר שמקרה סתמי מתגלגל לזיהוי שווא של תאים מחתרתיים בזתוניא ובשיאו נלקחים בשבי ארבעה שוטרים ומשוחררים אחרי שקצין המשטרה מקבל את תנאיהם של נכבדי העיירה.

ראיון עם עודה בשאראת על הרומן הקודם שלו, "חוצות זיתוניא"קרדיט: אוניברסיטת חיפה - University of Haifa

לאלה יש להוסיף את קורותיו של "א־שורוק", עיתונה של המפלגה הקומוניסטית, המשמש גם עמוד התווך התרבותי של העיירה ושל האזור כולו. סכנת הסגירה המרחפת מעליו מביאה להתגייסות רחבה — החל בנערים האחראים על חלוקתו, שיוזמים "מפגש כדי לדון במצב העיתון ובקושי שנגרם להם עקב זאת... הם ראו את עצמם תמיד שותפים פעילים בעיתון, הרבו לדון ביניהם על התכנים המתפרסמים בו ועל הדרך להרחיב את מספר המנויים", ועד הקמת "הוועדה העממית למען המשך א־שורוק", שמתנדביה, ובראשם פאיז רשיד, מגייסים כסף לתשלום המשכורות של עובדי העיתון והמשך הוצאתו וגם עובדים בשיקומו הפיזי של בניין המערכת.

לא רק התנגשויות בין הציבור לשלטון כלולות בחלקיו הטובים של הספר. בשאראת מיטיב לשזור בעלילה תיאורים דקים, נשכניים ומלאי הומור של הפוליטיקה המקומית ושל החברה האזרחית. כך הוא עושה עם היעלמותה הפתאומית של דוניא, הרותמת את העיירה כולה למבצע חיפושים. בין השאר, מוקמת לשם כך "עמותת המתנדבים לחיפוש דוניא", שם שבחירתו "לוותה בוויכוח שהצריך ישיבות אחדות. היו שסברו כי אסור שהשם יתייחס לאדם מסוים או לפרק זמן מסוים, וזאת כדי שהעמותה תוכל להתגייס בכל אירוע, ישמרנו האל, שעלול להתרחש ביישוב בעתיד. הצעה זו נתקלה בהתנגדות נמרצת מצד ראשי עמותות הצדקה הקיימות. הם חששו כי הקמת העמותה החדשה, עם כל ההתלהבות הנלווית אליה, תדחק את רגלי העמותות שלהם, הסובלות ממילא מהתייבשות כרונית של המשאבים".

עם התרחבותו של מפעל ההתנדבות, מבקשים גם עובדי המועצה המקומית לגזור קופון: "גם מנהל מחלקת ההנדסה של המועצה החליט להצטרף לחגיגה. הוא יצא בהצהרה כי הדרך אל הטוב רצופה מעשים טובים, סיסמה מקורית שנחל מידידו הבקיא בעסקי הסברה, שהבהיר לו את חשיבותו של משפט אחד קליט... ואכן, בעיתוני סוף השבוע התנוססה בעמודים הראשונים הסיסמה... המהלך הזה הרגיז את ראש המועצה, שהיה סבור כי הפרחת סיסמאות מבריקות שכאלה היא זכותו הבלעדית של האחראי העיקרי ורטן שאם ניתן ליצירתיות להשתולל ללא רסן, כל המערכת שלנו תתמוטט".

הרובד האחרון בכתיבה הפוליטית של בשאראת מצוי בשילוב בין התיאורים והמאורעות הפוליטיים במובהק ובין ההערות האגביות שהוא שוזר בתוך חיי היום־יום של הגיבורים. כך, הוא מתאר את הקושי של דוניא עם סיום לימודיה: "כבוגרת בית הספר התיכון בזתוניא, חסרו לה הכלים להתמודד עם המבחן הפסיכומטרי הקשה והמסובך, המרוחק כל כך מן המציאות שגדלה בה ומסגנון הלימודים שחוותה. מאין יכלו להיות לה ידיעות כלליות על אורח החיים של תלמיד יהודי החי בעיר?" בשאראת גם מזכיר את הביקור השנתי שמקיימות המשפחות ביום העצמאות בכפרים שמהם גורשו ואת ימי ההכנות והציפייה שקדמו לו. בהקשר אחר, הוא מתאר את השתדלותו של עוואד רשיד, אביו של פאיז, אצל סלים א־ג'אבר ואת ההבטחה שנתן לספק קולות למפלגת השלטון בתמורה למינוי בנו למורה בבית ספר יסודי.

עודה בשאראתצילום: תומר אפלבאום

עם זאת, בעוד כוחו של בשאראת מצוי ביכולתו לשרטט את השלד של החברה הערבית כקולקטיב — על יחסיה עם מוסדות המדינה ועל התשתית התרבותית, ההיסטורית והפוליטית שלה — חולשתו מצויה, בעיני, דווקא באזורים הספרותיים יותר: עלילת הספר מקוטעת וכך גם החיבורים בין הסיפורים המקבילים המניעים את העלילה ובין הדמויות עצמן; האירוע הפותח את הרומן ומניע אותו מתנתק ממנו בעמוד 29 ושב אליו רק בעמוד 190; עאדל — שמתחיל, כאמור, את הספר כאחד משני גיבורים שנראה כי סביבם תיבנה העלילה — נמוג אל תוך הערפל ובמהלך שנראה מלאכותי חוזר להופיע חולה, זקן וחלוש, כ–40 שנה אחרי שעזב את זתוניא ואת העלילה; צעירה נוספת מלבד דוניא נעלמת, והיעלמותה וחזרתה אינן מורידות מהעלילה וגם אינן מוסיפות לה; הנפח שתופס הכישוף בחלק האחרון — ובתוכו הקריירה הקצרה של אחד הגיבורים כבעל אוב, שבסיסה בביקור מיותר ומוזר בן שבוע אצל דודו בתחילת הסיפור והיא תלושה מאופיו וממהלך חייו עד אז — נקרא כמו איבר זר שהושתל בגוף הספר; כך גם סיפור האהבה שנתפר בעבור אותו הגיבור ברגעיה האחרונים של העלילה, וכל כולו ארוג בתפרים גסים.

"חוצות זתוניא" פורסם בעברית לפני עשור, כ–15 שנה אחרי הספר האחרון של סופר ערבי־ישראלי שתורגם מערבית לעברית ופורסם בהוצאת ספרים גדולה ומיינסטרימית ("סראיא, בת השד הרע" של אמיל חביבי הופיע בעברית בהוצאת הקיבוץ המאוחד ב–1993). ב–2012 הצטרף אליו "יחסי הסודיים עם קרלה ברוני" של עלא חליחל (הוצאת כנרת, זמורה־ביתן, דביר) — שספרו השני שתורגם לעברית, "להתראות עכו" (הוצאת עם עובד, 2018), אף היה מועמד לפרס ספיר.

כך נוצרו שני צמדים של סופרים ערבים ישראלים שנקראים בדור הזה. בשאראת וחליחל הם עיתונאים וסופרים שכותבים בעברית ובערבית ומפרסמים, כאמור, ספרים בערבית שמתורגמים ונקראים גם בעברית. ראוי היה להקדיש ליצירתם דיון במשמעות המרתקת של קריאת הרומנים שלהם כקריאה מתורגמת של ספרות מקור. לעומתם, צמד הסופרים השני, סייד קשוע ואיימן סיכסק, כותבים רק בעברית. הכתיבה הספרותית של שניהם — כמו גם זו העיתונאית והתסריטאית של קשוע — שמה במרכז ספריה גברים ערבים שחיים בערים מעורבות (חיפה, יפו, ירושלים) ומתמודדים עם משבר זהות לאומי־תרבותי מתמשך. אלה גם אלה הם עדיין הצוהר הכמעט יחידי להיכרות עומק מצד החברה היהודית של החיים בחברה הערבית בישראל. ב"דוניא" מרחיב בשאראת עוד את הצוהר הזה, כשהוא פורש בפני קוראי העברית את ההיסטוריה מלמטה של חיים ערביים בישראל מאז 1948 ועד ימינו, ובפרט את הפרק ההיסטורי החשוב של שנות הממשל הצבאי. להצגתה של תקופה זו בספרו אין אח ורע בפרוזה המקומית של עשרות השנים האחרונות.

ועוד עניין אחד: ספרו של בשאראת נכתב ופורסם לפני האירועים הפוליטיים האחרונים, ובהם ההמלצה ההיסטורית של מרבית מרכיבי הרשימה המשותפת על יו"ר מפלגה ציונית כמועמד מוסכם לראשות הממשלה מחד גיסא, וקמפיין ההסתה וההפחדה של הימין מפני "ממשלת מיעוט בתמיכת הערבים" מאידך גיסא. חרף זאת, בקריאה עכשווית "דוניא" משמש תיבת תהודה לשאלות העולות מהמציאות הנוכחית, על אדוותיה החברתיות הרחבות. גם משום כך, ולמרות היותו רומן שפגמיו הספרותיים ניכרים, "דוניא" הוא יצירה חשובה לקריאה.

טל ויינטראוב היא עורכת "תלם — כתב עת לשמאל ישראלי"

כתבות מומלצות

דיוקנאות של כתבת אל-ג'זירה שירין אבו אקלה בתערוכה לזכרה בעיר ג'נין, לפני כשבוע

חדשות היום, 25.5

קורס העריכה הדיגיטלית של הארץ

"הארץ" מוציא לדרך את המחזור השלישי של קורס העריכה הדיגיטלית

התאונה בכביש 6, הבוקר

חדשות היום, 24.5

רגב בוועדת הכנסת, בחודש שעבר

חדשות היום, 23 במאי

מתחם בדיקות קורונה בתל אביב, בינואר

חובת הבידוד למי שמתגורר עם מאומת לקורונה מבוטלת החל מהיום

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ

כתבות שאולי פספסתם

בת ים

שתי דירות במחיר אחת: האם זהו עתיד תחום הפינוי-בינוי?

אפליקציית קלארנה. החברה נמצאת במגעים לגיוס סבב חדש לפי שווי שנמוך בכ-30% מהשווי שקיבלה לפני שנה בלבד

"היערכו לגרוע מכל": נבואות החורבן בהיי-טק מתחילות להגשים את עצמן

בניין דירות בחולון

לקחתם משכנתא בחודשים האחרונים? גם אתם כבר שילמתם על עליית הריבית

"כשבאנו לקבל משכנתא לרכישת הבית, התברר שהבעיה לא פשוטה כלל"

הריבית במשק מזנקת – מה כדאי לעשות עם ההלוואות שלקחתי?

המשווקים של פוליסות החיסכון הם סוכני הביטוח, שנהנים מעמלות שמנות

"הציעו לי להעביר את החיסכון מאלטשולר. האם כדאי לי?"