"חמור" של סמי ברדוגו מציג מופע חסר תקווה של הפריפריה

בספר יוצא דופן על אדם וחיה, שכמעט לא קורה בו דבר, הצליח ברדוגו להציב מראה אמיתית לחברה הישראלית, שבה חברו יחדיו האקלים, הכלכלה, הדת וההתבהמות

איתן גלס
איתן גלס
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
חמור באזור הר גריזים בשומרון
חמור באזור הר גריזים בשומרון. נוכח אך כמעט בלתי נראה צילום: ניר כפרי
איתן גלס
איתן גלס
עטיפת הספר "חמור"

סוגה: פרוזה
קהל יעד: למחפשים מבט אחר ונוקב על הזמן והמקום שבהם אנחנו חיים
מדף: ליד "צריך לעשות את זה יותר" מאת אודי שרבני ו"עבודת הנפש" של מרטין ולזר
לסיכום: ספר של סופר אמיץ המסרב ללכת בשבילים מסומנים

"החיים שווים, בעלי ערך, לכל אחד נמסר הקוד הכדאי של חייו. רוסלאן קיבל אותו — אולי קיבל בדרך־לא־דרך, אבל קיבל. גם בשעה שחדר אל החצר והביט אל אופק הדשא העני, שחשף את חציו האפרפר־חום של חמור — שתי הרגליים האחוריות והזנב הנפול — הרגיש רוסלאן את המשקל הרב של החיים... ובינתיים לא יכול היה להתעלם מהם... כבר חמישה חודשים ויותר נסדק דבר במתכונת שלו, הוא לא מצליח לחרוג מעצמו למען תכלית גבוהה ממנו, תכלית שתקנה לו אצילות זעומה בעיניו־שלו. ערך החיים אומנם עוד נחווה אצל רוסלאן, אבל עד מתי? וחמור? זה באמת העניין שלו?" (מתוך "חמור")

ספרים עם כוח פנימי דורשים תעצומות נפש בקריאתם. הם דורשים מהקוראים להתאמץ ולצלול לתוך הווייתם המאתגרת. "חמור" הוא ספר כזה, שנכתב בידי סופר אמיץ. סמי ברדוגו אינו הולך בזירות מוכרות, בשבילים מסומנים, במבנים בטוחים. זהו סופר, שניכרים בכתיבתו החיפוש אחר צורה חדשה של ביטוי ומלאכת הפירוק וההרכבה — וזו, אשר פנים רבות לה בפרוזה, דורשת מאמץ נפשי־רגשי־אמנותי, הדומה להליכה על חבל, ללא רשת ביטחון. אינספור רבדים על גבי רבדים אוחז הספר הזה, שאינו "קל" לקריאה. בעיני, כוח הישגו הוא גם חולשתו בתוצאה הסופית. ואולם, הוא ראוי לטעמי להערכה עמוקה על עצם היציאה למסע כתיבה זה, כפי שכתב עורך הספר בגב הספר: "'חמור' הוא מאורע לא־שכיח בספרות העברית". ואכן, מקטעים רבים בספר הם מופע כתיבה וירטואוזי של אמן בעל מנעד נפשי עמוק, הנוגע בשורש ההוויה של הקיום האנושי.

גיבור הספר הוא רוסלאן איסקוב. ברדוגו שאל שם זה מידיעה על ששה בני אדם, בהם איסקוב, שנהרגו ב-2016 בקריסת חניון בתל אביב. בראיון ל"ידיעות אחרונות" אמר ברדוגו: "ראיתי ידיעה חדשותית על אדם צעיר שמת בתאונת בניין, שעשתה לרגע אחד רעש גדול ומאז כבר שכחו ממנה. בחור בן עשרים ומשהו שפשוט נפל ומת. העובדה שהוא מגיח פתאום לתודעה, לעיתון, משקפת את הנידחות שלו. בלי האסון אין לו כאילו זכות קיום. ובעיניי הוא בדיוק דוגמה למישהו שצריך לשים אליו לב".

ראיון עם סמי ברדוגו, ערוץ הכנסת

ואולם, אין זה מסע תיעודי, שעוקב אחר קורות חייו של אותו אדם, שמת במחדל. איסקוב, הגיבור שברא ברדוגו ב"חמור", הוא גבר בן 50, יליד אזרבייג'אן, קווקזי, בן יחיד להוריו, ארתור ואולגה, שמחליט יום אחד להפסיק את זרימת החיים המוכרים, הבטוחים, הוודאיים, המשמימים והמאכלים. הוא מתפטר מעבודתו כהנדסאי בניין בוועדה המקומית לתכנון ובנייה באשקלון וחי בתלישות וכמעט בחוסר כל על חלקת אדמה מוזנחת ועזובה ביישוב שוליים פריפריאלי הסמוך לעיר. עלילת הספר מגוללת שמונה ימים בחייו של רוסלאן בחודש יוני 2018, שתחילתם במפגש עם חמור, שנמצא ללא סיבה או הסבר בלב היישוב, אבוד במרחב. רוסלאן מאמץ את החמור ולוקח אותו אל חלקת החצר העזובה של קיטונו הדל. מעתה ועד לסיומו הטרגי של הספר נוכח החמור בחייו.

החמור מופיע כבר בשורות הראשונות של הספר, כעין הכרזה של הסופר על מעשה הבחירה שלו בחיה: "החיים לא עומדים בהבטחה שלהם. בגלל זה: חמור. רוסלאן מתקדם על השביל המשופע בכיוון החצר האחורית. שם, במעלה השטח, הוא רואה אותו עומד, את חמור, ומיד הוא מתחיל להרגיש שאולי רק לבינתיים לא עומדים החיים בהבטחתם". שם, כבר בפתיחה, מציב ברדוגו את "האקדח שמופיע במערכה הראשונה", את ליבת הדרמה של הקיום הנחווה של גיבורו.

החיה בספר אינה "החמור". היא "חמור" בלי הא הידיעה. זהו אותו חמור מקראי, חמור ערבי, חמור של עזובה, חמור של עצי הזית ושל הגבעות והשבילים. זהו אותו ייצוג של חמור, שאיבד כל קשר בין הסמליות שלו לעצם היותו חי ונושם ולא נראה. עם זאת, הגיבור, רוסלאן, רואה אותו. "והנה, כאילו באמת זאת התרופה, אותו חמור — חתיכת יצור — הרים את הראש והטה את הגוף בכיוון עץ הזית, שלח עיניים מצומצמות מעט, משך שני צעדים נמוכים ונעמד. ומיד התחלפה הדאגה של רוסלאן בתחושת בסדר, חמור בסדר, הוא מזהה את האיש המשגיח עליו, אולי מריח אותו, מכיר בהסנפה את היותו".

בדומה לדמויות ב"חפץ" של חנוך לוין, גם החמור של ברדוגו וגיבורו רוסלאן חסרי אחיזה בחיים. חפץ הכנוע, המתגורר בביתם של טיגלך וכלמנסע, הוריה של פוגרה, עובר מסכת השפלות, המנכיחה את עליבותו. כל הווייתו וטעם חייו מתמצים ברצונו הלא ממומש להיות נראה (שמגיע לשיאו בתקוות השווא שיעצרו בעדו ולא יאפשרו לו לקפוץ מן הגג ביום חתונתה של פוגרה). גם את רוסלאן איש לא רואה באמת — הוא נדמה כלא יותר מאשר חפץ דומם במרחב. ואולם, בניגוד לגיבורו של לוין, הוא נעדר כל כמיהה. במחזה, פוגרה דוחפת את חפץ מהגג. במקרה של רוסלאן, המצב החברתי, הניוול והחפצון שבו, דוחפים אותו לסופו הטרגי.

סמי ברדוגוצילום: דודו בכר

בניגוד לתיאטרון האבסורד של לוין, כאן יש דמות הבוחרת באבסורד הקיום כמרד. רוסלאן בוחר להתנער משתי השאלות הקיומיות: מה אנחנו ומה עלינו לעשות ("פקודת־החיים מפציעה בכל פעם מחדש ביום ראשון. היא דורשת לחיות את החיים, את תפוקתם, את תפקידם. ראשית השבוע צובאת על רוסלאן להישמע אל הקריאה, אל הצו: יש לכבד בשקיקה את חובת החיים. עוד פעם. עכשיו, לא משנה מה היה עברך, לא חשוב מי הוא אתה. החיים, רוסלאן, הם כאן") — ובמרד שלו, לא הקיום קודם למהות, אלא השלת המהות היא הקיום.

למראית עין בלבד, המרד מתבטא במעשיו: עזיבת מקום העבודה, הבחירה לא להקים משפחה, קשריו הארעיים עם המורה הצעיר-דתי-אנגלוסקסי סטיב סילברמן. ואולם, למעשה, הבחירות הללו, המנכיחות מרד, אינן משעתקות אותו לקרבות אחרים בחייו. אין זה מרד פעיל, ואין כאן זירות חדשות של מאבקים. רוסלאן, כך נדמה, אינו מתמודד עם החרדה הקיומית, שמתעוררת בכל פעם שאנחנו מניחים שיש חשיבות למעשים שלנו. הוא משיל מעליו את החרדה באמצעות השלכת רצונותיו. בדיוק כמו החיה, שאותה הוא מוצא ומאמץ: "רוסלאן כבר מכיר את הכשל, את התופעה: חמור בכלום לא נלחם. לא באוכל, לא בגזרת הגפיים והבטן האובלית מעליהן, לא באופיו החלוש, לא בדשא ובשיחים, לא בחבל שכרוך עליו ונשפך ממנו מטה בלי שליטה — אות קלון, זיכרון עולם, עול עבדות". הוא זר למרחב, לסביבתו, להוריו. הוא זר בארצו. הוא ייצור נושם במרחב, כמו החמור, ללא שייכות וללא ייעוד. נוכח אך כמעט בלתי נראה.

ברדוגו הוא חוקר מעמיק, שנכנס בעוז לתוך האש, לבורות ולבולענים. הוא אינו עוקף או משטיח בתקינות פוליטית את דרמת הקיום כאן. הוא נותן לה שפה, מנכיח אותה, ללא הנחות וללא עיגולי פינות. יש כאן הישג, שבא לידי ביטוי בהפגנת וירטואוזיות ביצירה של שפה חדשה. היא אינה מתנחמדת וכמעט שאינה מתקשטת לשם ההידור. נהפוך הוא: היא נאבקת כדי להיות אותנטית, למצוא לעצמה מלים וקול, לחדור תחת שכבת העור של ייצוג המלים ולחשוף את מרכיבי החומר שלהן כדי להוליד דרך חדשה של התבוננות. לא במקרה כל פנים הקיום של רוסלאן נאחז באובייקטים. הוא נמתח ונמשך לכיוונם כמו אל מגנט, אולם נדמה שהם אינם שבים פנימה אל נפשו.

זהו ספר שכמעט לא מתרחש בו דבר. ואולם, הכתיבה — היורדת לפרטי פרטים של החוויה במין סיזיפיות, המבקשת לפרק את הרגש לאטומים — נושאת עמה דרמה פנימית, שנובעת מהשיח בין הסופר לנפש של הגיבור, עד שלעתים לא ברור מי בעמדת הדובר ופרשן המציאות: רוסלאן או ברדוגו. הדרמה בספר נוגעת באירוע מכונן עמום, בטראומה קדומה, שהביאה לחידלון ובו עוברת הארץ כבתוך מנסרה ומפורקת לגורמים. ברדוגו מנתק ומרכיב מחדש כמה זירות: שפה, נוף, זהות, מעמדות, חינוך, דרום מול צפון, פריפריה מול מרכז. ישראל החדשה וישראל הישנה, וביניהן מתקיימות עוד כמה "מדינות ישראליות", זהויות של קבוצות ושבטים ובני הגירות מתקופות שונות, גומחות שרידה וקיום כלכליות — כולן שזורות זו בזו, במארג של סיפור חיים, הנושא עמו בחלקים רבים מדפיו שאלות וחקירות פילוסופיות עמוקות במהותן במסווה של פעולות קיומיות.

ברדוגו לא נכנע לשיח הפוליטי־תרבותי הריק והמזויף של המזרחיות. הוא משתמש בה ללא פחד ומכליל את העולים משנות ה–90 במרחב, שהופך אותם לחלק מהמארג הישראלי־מזרחי: האור הבוהק השורף, החום, הבערה והנוף הצוהב אינם תפאורה ומשל. בתוך כל אלה רובצת־זועקת דלות פנימית, סגירות, בערות, אטימות, דעיכה, דתיות חשוכה, שליבתה מוגדרת באמצעות שנאה והסתגרות, בהצבת חומות של הגנה כדי לאחוז בבדל זהות.

כך, במארג הזה יש עולים מברית המועצות לשעבר, דתיים ומזרחים, ולצדם, מודגשות האדנותיות של חובשי כיפות סרוגות אנגלוסקסים בדמותו של סילברמן, השוכב עם רוסלאן, ומתייחס אליו באופן דומה ליחסו לטריטוריה אליה בא ("ובאותו רגע שנבקע הנים־לא־נים שלו, הרגיש רוסלאן אנוס, לא שייך לשום מעגל, בפשטות ובטבעיות חש שנאנס על ידי הגבר הזה, האמריקאי ברובו, השטוח. ובו־בזמן שידע שהוא מצוי ביחידת הבית שלו, ממש־ממש במגוריו שבבעלותו ההסכמית־חוזית, הבין רוסלאן באופן לא־ברור שהינו גם מחוצה להם, מחוץ לאיזה יסוד שתפוס בחיים"); וגם הגיאוגרפיה, המכתיבה את גורלם של בני האדם החיים בהם ("ישראל ענייה. צל נכאים נפל עליה ועל אשקלון. שרב מגיע מהר כל כך, נפרש על השטחים. עננים מלוכלכים נמרחו בגובה נמוך על כלל השמים, קרני שמש לא בקעו אותם. תנור היתה הסביבה של הים־התיכון והלאה ממנו, אל עומק הגיאוגרפיה המזרחית. רוסלאן ירד מקו 19 ומיד הותקף במשבי אוויר מאודים"). זוהי מראה אמיתית, שבה חברו יחדיו הריחוק, האקלים, הכלכלה, הדת, ההתבהמות, ביזוי כבוד האדם וגבולותיו והאמריקניזציה של החברה למופע חסר תקווה של הפריפריה.

אור השמש במרחב והעין הרואה הם גיבורים בספר ומתפקדים כראי של המציאות. הבנה עמוקה שלהם אינה דבר של מה בכך. היא עדות מובהקת לכך שברדוגו הוא יוצר שחי בתוכו את ליבתה של היצירה. זה ניכר בתיאורים רבים, שבהם הוא מנסה לצוד את האור והחום בחומר המלים והקיום של המרחב. כך, למשל, הוא כותב: "גם רוסלאן הפך נתין של החום. לפני שנתיים אפילו עשה מאמץ, או מחווה, ניסה להתחבב על העונה החמה, הכריח את ראשו להיות איתה בשלום, לא להסתייג, לתת צ'אנס, באמת שהלך לו עם הקיץ. כי הנה בשנה שעברה לא סבל ממנו, התמסר, הסכין עם הזיעה".

ההתנגשויות בספר הן בין הצפון והמרכז לדרום, בין מקומו הנוכחי של רוסלאן לילדותו בקריות, בין עדות, בין מעמדות, בין חום וקור, בין יובש מצהיב לירוק, בין דתיות לחילוניות ובין שפות מנטליות אנושיות, שמכילות בתוכן תרבויות והשקפות עולם שונות. יש כאן מלחמת הכל בכל: תנאי האקלים דורסים את תושבי הארץ, העבר דורס את ההווה, החזק את החלש, המרכז את הפריפריה, הבערות את הקידמה, מי שיש לו את מי שאין לו, שפה דורסת שפה ובני האדם דורסים את האדמה ונופיה, שבהם הם חיים.

זהו ספר שקשה לצלוח. יש בו שיאים מפעימים של שפה, כאוטיות מערבולית של כתיבה שוטפת ולהט של כבשן, שהמלים המתבשלות בו מבקשות לחולל סערה, ששיאה דומה למניפסט, קול קורא אל כותביה של הארץ. ואולם, בהישגו של ברדוגו, שהצליח ליצור מערבולת זו בספר, טמונה, אחרי הכל, גם חולשתו.
בכתיבתו, שנוברת בתוככי הנפש ומפרקת אותה עד לירידה לפרטי פרטים, נוצר גודש, שאינו מאפשר קיום חופשי ואמיתי של הדמויות. ברדוגו לא פינה מקום לדמות של רוסלאן. הוא כלא אותה בתוך חפירה פנימית אינסופית בלי להעניק לה קול עצמאי או מרחב ביטוי עצמי משלה, וכדי לספר סיפור על דמות שלא מתרחש כמעט דבר בחיי הבטלה מבחירה שלה, הכניעה והחידלון, הווירטואוזיות של השפה אינה מספיקה.

גם בחייו של אובלומוב העצל של איוואן גונצ'רוב לא קורה כמעט דבר, אולם הוא מקבל מיוצרו מספיק מרחב משלו, והלא כלום שלו מחזיק מאות עמודים. לעומתו, לדיבור הפנימי של רוסלאן כמעט שלא נותר מקום לחוות התרחשויות שחורגות מהמניפסט הטקסטואלי של ברדוגו, וכשסופר חונק את מרחב הביטוי של הדמות, הוא לא מאפשר לה גישה לעולם הפנימי־רגשי שלה. ראוי היה לאפשר לקוראים להרגיש אותה דרכה, לתת לה אוויר לנשימה.

לחצו על הפעמון לעדכונים בנושא:

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ