אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

4.3.1966 | ברוך קורצווייל על "ארצות התן": קובץ מאכזב ומכעיס של כישרון אמיתי

ב"ארצות התן" לעמוס עוז עניין לנו עם שלב חדש בסיפור הישראלי, בו וירטואוזיות לשונית, ואפילו קומפוזיציונית, מגויסת למען עצמה וכדי להפגין את מלוא ההתרוקנות של המציאויות המוצגות... יש שקובצי סיפורים קצרים, שלא מדעת מחבריהם, פותחים לפני הקורא הרגיש את הקונטקסט, המסיר את הלוט מעל הטכניקה המשוכללת, היינו חזרה בלתי פוסקת על אותה הטכניקה עם וריאציות, היא שער הכניסה לארץ השממה האפית. הדבר קורה אצל כישרון אמיתי כמו עמוס עוז. הסיפור הבודד מאפשר להקשיב, שובה את הלב על ידי הכישרון הלשוני. סיכום הסיפורים מעייף, מאכזב, מייאש ומכעיס, משום שהקורא נלאה מהעושר שבדלות. שוב ושוב אותה סיטואציה. שוב ושוב הווירטואוזיות להעלות בכישרון את צחנת הרפש שבנופי האדם־החייתי. אילו לסטרא אחרא כישרון ספרותי, כי אז היה כותב לפי נוסחתו של עוז.

ארצות התן (קובץ סיפורים, אגודת הסופרים בישראל ליד מסדה, 1965)

8.7.1966 | יוסף אלרואי על "מקום אחר": כתיבתו של עוז לעולם אינה אנמית

תיאור יפה זה של "משחק הרולטה הרוסית" לא נכתב על קצין צארי קודר והולל, על ידי סופר מן המאה שעברה, אלא על בן קיבוץ צעיר, רמי שמו; ושם הכותב — עמוס עוז... בשל מחמאות מופרזות וביטולים, אף הם מופרזים, שכוונו אל ספרו הראשון, נציין תחילה זאת: עוז הוא סופר מוכשר ומעניין, כתיבתו לעולם אינה אנמית. הרומן החדש שלו מאשר את כישרונו.

מקום אחר (רומן, ספרית פועלים, 1966)

31.5.1968 | ברוך קורצווייל על "מיכאל שלי": פשטנות מעושה, ענוותנות גאוותנית

ואני עומד ותוהה ומשתדל לרדת לעומקו של הסיפור "מיכאל שלי", בודק אותו לפי כללי המיושנים, ומתקשה להבין משום מה חלומות פרטיים, הזיות היסטריות והתפרצויות פסיכוטיות כשלעצמן ייחשבו כהישגים אמנותיים. ונגד עיני מתייצבות אסוציאציות קלושות מתוך "בדמי ימיה" לעגנון. אבל מיד דוחה אני את ההשוואה. לא, שם יש רכות לירית, הכל מתואר בצבעים מאופקים, מעל לכל שורר סוד השתיקה, בעוד שכאן משתוללת הדברנות. ויש שאני נזכר בהתייסרות הברנרית בתיאורי ירושלים, בהלקאה העצמית שבמונולוגים, בהתפרצות הכאב הצורם. אבל אני מוכרח לבטל כל הרהור על דמיון. לא, אצל ברנר הצער הוא אמיתי, מיואש, ללא צל של פוזה. התעלמות מוחלטת מכל מטרות אסתטיות, שנאה עזה לכל "עשייה ספרותית"; בעוד שכאן ההיפך הגמור: נרקיזם ללא גבול, פזילה לכתר הלמדנות... ואיך מורגש המאמץ, שאינו מצליח, לכתוב בלשון חסכונית, פשוטה כביכול! פשטנות מעושה, ענוותנות גאוותנית. אמביציה עצומה לחבוק עולמות, לשקף מתוך נדבכים נפשיים של אשה את אירועי התקופה. לא! כל זה אינו מצליח, אינו מסוגל להתרומם מעל פרטיות בנאלית.

מיכאל שלי (רומן, עם עובד, 1968)

6.8.1971 | יוסף אורן על "עד מוות": הארה משתי זוויות מנוגדות של תולדות האנושות

סיפוריו של עמוס עוז אינם מעניקים לנו הבטחות־נוחם. הדרך חזרה אל גן העדן האבוד חסומה. אנו נידונים לחיות טרופי געגועים אל שעת החסד האבודה. שני פרקי הסיפור של הספר "עד מוות" הם, משום כך, הארה משתי זוויות מנוגדות של תולדות האנושות. גורלם של שרגא אונגר והאציל די־טורון הם מעין מיטונימיות של מצב אחד, שבהארה מקיפה יותר ניתן להמחישו גם ביחסי יהודים וגויים במהלך ההיסטוריה. עם זאת אין שני הסיפורים בעלי רמה אחת. הסיפור "אהבה מאוחרת" נופל לאין־ערוך מהסיפור "עד מוות".

עד מוות (שתי נובלות, ספרית פועלים, 1971)

22.6.1973 | חיים גנז על "לגעת במים, לגעת ברוח": עוז משתעבד לקישוטים ולתפאורה מטפיזית

לא רק נומנקלטורה יומרנית מורה על השתעבדותו של עוז לקישוטים. נדמה לי ש"לגעת במים, לגעת ברוח" היא פסגה בהתנכרותו של עוז למה שהיא ספרות, בשקיעתו במדמנה של אמצעים בלי תכלית, בלי עניין... חלק הארי של 188 עמודים אלה הם עיכוז ספרותי, נענוע תושבות עוטות אצטלות של אמנות ופסבדו־פילוסופיה, שאין שום קשר בינן ובין העלילה והדמויות המתפקדות בה... האם זו סתם התמכרות לתפאורה מטפיזית, או ניסיון להחמיא לקוראים בעלי תואר בוגר בפילוסופיה? האם עוז כותב על בני אדם או על טווסים מטפיזיים?

לגעת במים, לגעת ברוח (רומן, עם עובד, 1973)

21.6.1974 | חיים פסח על "אנשים אחרים": תפישת האשה הצעירה של עוז הפוכה מזו של חנוך לוין

עיון ראשון במבחר מיצירתו של עמוס עוז מגלה סופר מהוקצע ורבגוני. קריאה מדוקדקת יותר מוכיחה יכולת בלתי שווה, מן המשובח ועד לכושל... תפישתו של עוז את האשה הצעירה (להבדיל מן הבוגרת) היא היפוכה של תפישת חנוך לוין. האשה אצל עוז, וללא יוצא מן הכלל בקובץ הנוכחי, היא יצור ענוג ומלנכולי, שקועה בעולמה הפנימי וממעטת לדבר, מפני שהיא חולמת... אם האשה אצל עוז מזכירה ציורים פרה־רפאליים של נערות חסרות ישע, חולמניות שלא מן העולם הזה, הנה הגבר, כשהוא בגיל העמידה, נתפש כנלעג ואומלל.

אנשים אחרים (מבחר סיפורים, הקיבוץ המאוחד, 1974)

11.6.1976 | הלל ויס על "הר העצה הרעה": דמויות גרוטסקיות בירושלים של מטה

הדמויות הגרוטסקיות המצטופפות בסיפורים והדומות אחת לרעותה נקלעו לשרטון העלוב ששמו ירושלים לא רק מפני שראשית הדברים שזורה בביוגרפיה של הסופר או משום מאוויים פוליטיים גלומים, אלא בראש וראשונה מפני שירושלים של מטה היא הסמל המובהק לניפוץ האשליות... הפליאה שמעלים כתבי עמוס עוז היא כיצד הוא מצליח לנווט ולחוות בתוך עולם מצומצם מאוד של תחושות ושל נושאים, של דמויות ועצמים ולבנות סיפורים ישנים באמצעים מתחדשים לבקרים. לכל סיפור מבין שלושה הסיפורים, למרות דמיונו לקודמו ואף ששלושתם מהווים מעין סיפורה של שכונה ירושלמית, יש מפתח משלו.

הר העצה הרעה (קובץ סיפורים, עם עובד, 1976)

3.3.1978 | אהביה מרגלית על "סומכי": ספר הילדים הראשון של עוז רגיש ויפה

תרומתו הראשונה של עמוס עוז לספרות לילדים ולנוער — לאחר שישה ספרי פרוזה שלו שפורסמו עד כה — היא ספר רגיש ויפה. מסתבר, שספר טוב בתחום זה אינו חייב להצטמצם בעלילה חיצונית רעשנית ואינו נזקק לתבלינים של מצחיקנות, שיבושי לשון המוגשים כסלנג וכיוצא באלה. עוז עוסק בעולמו הפנימי ובמצוקותיו של ילד רגיש, בעל דמיונות ובולע ספרים, המכונה בפי חבריו "סומכי"... הסיפור מומלץ לילדים בכיתות האחרונות בבית ספר יסודי ולנוער.

סומכי (ספר ילדים ונוער, עם עובד, 1978)

17.8.1979 | דן לאור על "באור התכלת העזה": הארה חדשה של החברה הישראלית

עוצמת זיקתו של עמוס עוז לרעיון הציוני, לערכיה של תנועת העבודה ולרעיון הקיבוץ מוצאת את ביטויה המשכנע במסות הפוליטיות שבספר. יחד עם זאת מתגבש אצל עוז — כמו אצל מספרים אחרים בני דורו — הצורך לנתק את הספרות מן האפוס הלאומי. מהלך זה, המתחולל בעקבות ההתרחקות מתקופת המאבק, מהכרזת המדינה וממלחמת השחרור, הוביל את עוז עצמו להארה חדשה של החברה הישראלית ושל הפרט הישראלי.

באור התכלת העזה (קובץ מאמרים ורשימות, ספרית פועלים, 1979)

18.6.1982 | יוחנן רשת על "מנוחה נכונה": כתוב להפליא, בסגנונו הפיוטי המעולה

ספר חדש של עמוס עוז הוא בכל מקרה מאורע מרכזי בספרותנו, ובייחוד כשהספר שלפנינו הוא מבחינות אחדות ספרו האמביציוזי ביותר, המבקש לאחוז בשורשי ה"מצב הישראלי", או למצער לעסוק בכמה מיתוסים יסודיים של ההוויה הישראלית, למן הקונפליקט המר בין דור המייסדים לדור הבנים ועד המיתוס הכמעט־נשכח כיום, אך המשמעותי כל כך, של ההליכה אל הסלע האדום... הרומן הזה — ואולי זה החשוב מכל, בייחוד על רקע הרשלנות של רוב הפרוזה הנכתבת אצלנו לאחרונה — כתוב להפליא, בסגנונו הפיוטי־המדויק המעולה של עוז.

מנוחה נכונה (רומן, עם עובד, 1982)

10.6.1983 | דן לאור על "פה ושם בארץ ישראל": עוז מימש את עצמו כסופר פוליטי

מלחמת לבנון היא בגדר הסבר חלקי בלבד למסע. מי שיבחן בקפידה את טיבו של המסלול המסומן בספר ייווכח בעליל, כי למעשה יוצא עמוס עוז לדרך כדי לדעת מה בעצם קרה בארץ ישראל מאז המהפך הפוליטי של מאי 1977. ברירת התחנות משקפת, אפוא, את יעדיו של המסע: בראש ובראשונה מבקש עוז ללמוד מקרוב את אותם תהליכים חברתיים, פוליטיים ומנטליים אשר צברו תאוצה גדולה בשנים האחרונות ואשר יש בהם — לפי תפישתו — כדי לאיים על אושיות קיומן של החברה הישראלית ומדינת ישראל: התגברות כוחה של האורתודוקסיה האנטי־ציונית, הקיטוב הגובר בין ספרדים ואשכנזים וההקצנה הפוליטית ימינה. מטרה נוספת שלשמה יוצא עמוס עוז למסע היא לפגוש את התושבים הפלסטינים בגדה המערבית ובמזרח ירושלים כדי להתעדכן באשר לתחושה הנפשית שלהם ולעמדתם הפוליטית... במהלך המסע — ובעיקר בעת עריכת הדיון הכתוב אודותיו — מימש עוז את עצמו, בצורה הנחרצת ביותר, כסופר פוליטי.

פה ושם בארץ ישראל בסתיו 1982 (קובץ רשימות, עם עובד, 1983)

27.3.1987 | אהרן מגד על "קופסה שחורה": לשון מבריקה, דרמה רבת מתח

"קופסה שחורה" זוכה לפופולריות בלתי רגילה לאו דווקא — כפי שסבורים רבים — בגלל הפופולריות של מחברו, או בגלל התכונה התקשורתית שמסביבו. לכל הדעות זהו ספר קריא מאוד... ושני דברים עושים אותו למרתק מלכתחילה: האחד — הלשון העשירה והמבריקה שעוז משחק בה בווירטואוזיות בשישה סגנונות שונים שכל אחד נוצץ לפי דרכו; והשני — הדרמה המשפחתית המרובעת, המורכבת ורבת המתח, שבה מתגוששות הנפשות זו עם זו על חייהן. בשני הדברים אין לזלזל, ואין לראותם כמשניים, כשוליים, כי הם מרכיבים מהותיים ביצירה הקרויה רומן, כמו צבעים וקומפוזיציה בציור.

קופסה שחורה (רומן מכתבים, עם עובד, 1986)

29.1.1988 | יהודה מלצר על "ממורדות הלבנון": לשווא תחפש נימוקים של ממש

לא רק מבחינה פוליטית תפסה המלחמה (הכוונה למלחמת לבנון הראשונה, א"ש) את עוז כשאינו מצויד. מבחינה מוסרית מעיד הקובץ שלפנינו על כותבו שהוא איש בעל רגישות רבה ובעל מחשבה מבולבלת. עוז אירגן לעצמו מין סיסמה, "מדרגות של רוע" הוא קורא לה, והיא חוזרת בדבריו על ימין ועל שמאל ועל ארץ ישראל... הסיסמה הזאת משמשת לו כעין בדל־עיקרון הבא לפקוק כל חור המזדמן בטיעון: חשבת שהדברים פשוטים והם שחור מול לבן? לא כך, ידידי, כי אם יש בעולם "מדרגות של רוע" ו"זה, במידה מסוימת, סיפורה של ארצי וסיפורם של שוחרי טוב, כאן ושם, ואולי בכל מקום". ואם תשאל, מה אפשר ללמוד מעמוס עוז על אופיין של המדרגות הללו, לשווא תחפש נימוקים של ממש, וכמובן לא משהו הנראה כתיאוריה, אלא רק תחושה בוטחת ודי לא נעימה: במעלה, או במורד, המדרגות האלה, עמוס עוז הוא הסמן המוסרי.

ממורדות הלבנון (קובץ מאמרים ורשימות, עם עובד, 1987)

10.2.1989 | אריאל הירשפלד על "לדעת אשה": בלי חמישה משבעת צעיפי הלשון העוזית

לשון הארגמן של עוז ירדה כמה קילומטרים בכיוון הקרקע והתחילה לדמות פה ושם לעברית יום־יומית כלשהי (אפשר למצוא כאן אפילו ניסוח כמו "היו בווליום נמוך") בדרך זו, סולקה כמעט כל המטפוריקה הרעשנית שהיתה מקיפה כל עניין הסיפורת העוזית והופכת אותו לבא כוח של איזה אלוה או שטן... אמנותו של עוז היתה טעונה תפנית רצינית מאוד, ואולי "לדעת אשה" מסמן תחילתה של תפנית כזאת, ואולי הפנייה אל עיצוב פחות ציורי, פחות מודע וריאליסטי באמת, יגאל אותה ממוגבלותה העקרונית. אבל אם כך, אז החריש שנעשה כאן אינו מספיק. "לדעת אשה" הסיר אמנם כמה רכיבים עקרוניים בפואטיקה העוזית, והשיג הישג לשוני בעל כוח משלו. אבל בלי חמישה משבעת צעיפי הלשון העוזית, ניכרים כבר חמוקי עירומו של הסיפור עצמו, והנה מסתבר שאין זו שלומית בתוך הצעיפים, אלא יצור גולמני ובוסרי, פג כמעט.

לדעת אשה (רומן, כתר, 1989)

8.1.1991 | הדה בושס על "המצב השלישי": דיוקן אימפוטנטי המצויר בריחוק אירוני

ספרו החדש של עוז מפתיע. הופעתו של עוז בכלי התקשורת והופעת ספר חדש משלו פועלות על בלוטות הארס של אנשי שמאל דווקא, החושדים בהתלבטויות המוסריות שלו ובעצם זועמים עליו מפני שהוא מעין בבואה יפת־תואר, אולי גם מלוקקת, שלהם, שאותה הם אוהבים לשנוא ולרטש. הפעם עוז מצייר דיוקן אימפוטנטי של אינטלקטואל שמאלני ומחזיר מכה למבקריו וליריביו, אם כי הם בוודאי יתקשו לראות את עצמם בדמותו של פימה. הדיוקן משורטט לא מתוך שנאה אלא בריחוק אירוני ובהומור עמוס־עוזי, וההשוואה בין פימה לבין דמויות של צ'כוב וגוגול תקפה לפרקים.

המצב השלישי (רומן, כתר, 1991)

22.1.1993 | בתיה גור על "שתיקת השמים": עוז מפגין אהבה רבה לעגנון

בארבע מסות על יצירות עגנון — "תהילה", "תמול שלשום" ו"סיפור פשוט" — מצרף עמוס עוז את דמות דיוקנו של הסופר שמאחוריהן, ובוחן, בין היתר, את ספקותיו הדתיים של הגאון. אהבה רבה לבעל הדבר יש כאן מצד המחבר, וניסיון לפענח בשיטתיות מהלכים נסתרים של העלילות... הדברים שאומר עוז על "סיפור פשוט", האינטרפרטציה שלו לבחירה של הירשל הורוביץ בחיים בריאים עם אשתו מינה, ובוויתור על בלומה — פשוט אינם באים בחשבון... ובכל זאת, מלבד האהבה והבקיאות המתגלות בספרו של עמוס עוז על עגנון, הדבר היפה הוא הדיון החוזר ומתחדש שהוא מעורר ביצירות הגדולות שעליהן כתב כאן, זה הדיון העשוי לקרב קוראים אל עולמות עמוקים ומוּכרים.

שתיקת השמים: עגנון משתומם על אלוהים (קובץ מסות, כתר, 1993)

19.1.1994 | גרשון שקד על "אל תגידי לילה": תוגה אמיתית וכאב מריר

הנובלה "אל תגידי לילה" היא גלגול של נובלות קודמות, ונראית ונשמעת לעתים כווריאציה קונצרטנטית על נושא של עמוס עוז. גיבורה, שיכול היה להיות בין כובשי העולם והתיישב בעיירה קרתנית, קרוב לגיבור "לדעת אשה". הגיבורה דומה למרבית דמויות הנשים, מאז רימונה ב"מנוחה נכונה" (ואולי גם דמויות נשים קודמות) ועד לגיבורות "קופסה שחורה" ו"לדעת אשה". גם אשה זאת ניצבת בין שני גברים, עד שלבסוף מוצאים הגברים זה את זה, לא פחות משכל אחד מהם מוצא את האשה המשותפת. מה שמושך אותי בנובלה זאת (ואולי משך אותי גם בנובלות קודמות) זאת נימת התוגה האמיתית הנובעת מן המשחק של הגיבור ושל המחבר עם תשוקת המוות, וההתמודדות וההשלמה עמה. משחק זה יוצר גם בנובלה זאת איזו אווירה המעוררת כאב מריר, שהמחבר מצליח להעביר למרות כל מגבלותיה של היצירה.

אל תגידי לילה (רומן, כתר, 1994)

18.10.1995 | חנן חבר על "פנתר במרתף": חתרנות בדרכים עקיפות

לקרוא את עמוס עוז כספרות פופולרית, פירושו להניח לו מן העריצות של הטעם האנין שמחמיץ את התופעה ואת כללי הטעם שלה. תרבות פופולרית מתאימה את עצמה, כמעט תמיד, לנורמות השליטות, ולכן גם הביקורת שיוצאת נגד עוז כסופר ציוני הגמוני ולא ביקורתי, גם היא מחמיצה את מיקומו בספרות הפופולרית. החיפוש אחר עמדות ביקורתיות ברומן הזה צריך להתרכז במקומות אחרים: בחתרנות, בדרכים המאוד עקיפות ולעתים לא נראות לעין שבהן הספרות הפופולרית — כמו כל תרבות פופולרית — מייצרת את ההסתייגויות והתזוזות מהקונסנזוס והתרבות ההגמוניים. שכן הצורה שבה טקסט פופולרי מאיר את המציאות ומנהל איתה דיאלוג היא לא דרך האקספרימנט הספרותי, ולא דרך ביצור האוטונומיה של לשון הספרות, אלא דווקא על ידי חבירה לדפוסי הכתיבה ההגמוניים; והיא זו המאפשרת בתוכה גם מרווחים קטנים, שבהם יכולה לחדור גם החתרנות.

פנתר במרתף (רומן, כתר, 1995)

20.12.1996 | גבריאלה אביגור־רותם על "מתחילים סיפור": התענגות, פיתוי ולימוד

ספרו של הסופר והמורה לספרות עמוס עוז מדבר אל קוראיו בקול אישי חם ואכפתי, וחולק עמהם התבוננויות רגישות בשבע התחלות של סיפורים ובשלוש התחלות של רומנים... ספרו של עוז אינו מכוון אל האקדמיה — אלא אל "הקהל הטבעי" של קוראי הספרים ואפילו אל מי שכמעט אינם קוראים ספרים — אולי בשל מה שעוללו להם, בנעוריהם, חלק מן המורים לספרות... זהו ספר־התענגות לכל אוהב־ספר, ספר פיתוי לכל הרחוק־מספר, וספר־לימוד לכל מי שמנסה — אף על פי כן ולמרות הכל — לחבר ספר.

מתחילים סיפור (קובץ מסות, כתר, 1996)

27.5.1998 | יוסף אגסי על "כל התקוות": נוסטלגיה נעימה וחשבון נפש פתוח

הספר מתגעגע לארץ ישראל העובדת, שעוז הצטרף אליה כשעזב את הרוויזיוניזם של סביבת ילדותו. נוסטלגיה זו נעימה אף עבורי, הגם שהסביבה שעזבתי דתית, ומעולם לא השתלבתי באחרת... בפרקים האחרונים בספר, שאינם דנים בשאלת הזהות, חשבון הנפש פתוח יותר והם מדברים אלי יותר ומצדיקים את המלצתי החמה על הספר. איני יודע מדוע קשה לעוז לעשות חשבון נפש של כל המפעל הציוני יותר מאשר של כל המפעל השייך לארץ ישראל העובדת.

כל התקוות: מחשבות על זהות ישראלית (קובץ מאמרים, כתר, 1998)

23.12.1998 | גרשון שקד על "אותו הים": תרומה חשובה לספרות הדור

המעלה העיקרית של הנובלה — העיצוב הלשוני המבריק, שבו הגיע עוז למיצוי כישרונותיו הלשוניים. בעיצוב, מה שמכונה המיקרוטקסט, העשוי שירים ושירים בפרוזה, שולט עוז שלטון מוחלט בברירות הלשוניות, בריתמוס ואפילו בצורות חריזה שונות. גם במשחק האינטרטקסטואלי המבריק עם האוצר הקנוני של התרבות היהודית מתגלה עוז כרב־אמן מובהק... היסודות הריגושיים בטקסט חזקים מאוד, והחלקים הטובים והאפקטיביים ביותר הם קטעי הפרוזה המפויטת. הקישורים הפסיכולוגיים הפנימיים של עוז כרומניסטן אינם משכנעים, ואולי גם אינם צריכים לשכנע; אך כפואמה רב־קולית, שחוקי הרומן הפסיכולוגי אינם חלים עליה, "אותו הים" הוא יצירה חזקה ומורכבת, שבה התעלה עוז על עצמו ותרם תרומה חשובה לספרות הדור.

אותו הים (רומן, כתר, 1998)

2.8.2000 | אברהם בלבן על "מנזר השתקנים": פנייה לכיסופים רליגיוזיים

מדובר לא רק בטקסט כתוב היטב, אלא בסיפור שעלילתו ונושאיו משקפים את אחד המהפכים המעניינים ביותר שחלו בסיפורת העברית בשנות ה–60. הסיפור מספר על פשיטת תגמול שעורך גדוד צה"לי נגד כפר ירדני בתגובה להתגרויות הירדנים, ועלילתו יכולה היתה לפרנס סיפור אופייני של סופרי דור הפלמ"ח. אלא שעוז אינו מפתח את הצדדים המלחמתיים־פוליטיים של העלילה. בשיאה של העלילה מוצא את עצמו איצ'ה, גיבור הסיפור, מול מנזר השתקנים הסמוך ללטרון, והוא נמלא קסם ואימה למול הוויית המנזר ונזיריו השותקים. במלים אחרות, עוז העביר בסיפור מוקדם זה (1965) את הדגש מן הזירה הצבאית־הפוליטית אל חוויית המפגש עם האובייקט הנומינוזי... הכיסופים הרליגיוזיים המציינים את שינוי הדגש הזה הלכו והתחזקו בספרות העברית, בסיפורת ובשירה כאחד, ואחרי שהיו ברקע האחורי של יצירות רבות במשך שנות ה–60 וה–70 עברו למרכז הבמה בשנות ה–80 וה–90.

מנזר השתקנים (סיפור, כתר, 2000)

15.3.2002 | בתיה גור על "סיפור על אהבה וחושך": להבין איך עוז נעשה לסופר

מעבר לעובדה שהקים לתחייה באמצעות מלים בני אדם שלמים, מורכבים, מלאי סתירות ונוגעים ללב, שגם היו הוריו ובני משפחתו, פיענח עוז ב"סיפור על אהבה וחושך" את מקורות הרומנים שלו. מי שקורא את התיאורים של בני הזוג קלוזנר, את המסירות המורכבת וחסרת האונים של האב כלפי האם, את האירוניה, הביקורת, הקסם האישי, מקוריות המחשבה, הנהייה הרומנטית, הבדידות והייסורים שאפפו אותה ואת ההשתדלות האיומה של ילדם, אינו יכול שלא להבין את מקורותיו של "מיכאל שלי". מי שקורא על אודות התודעה של הילד עמוס קלוזנר מבין היטב איך נעשה לסופר. לא רק משום שבא מבית שבו ספרים היו אוויר לנשימה, ולא רק משום שהמשוררת זלדה שניאורסון — מורתו בכיתה א' וב', אהבתו הראשונה — היתה הקוראת הראשונה והרצינית של כתביו כילד, ולא רק משום שישב על ברכי טשרניחובסקי והאזין לקינותיו של אצ"ג... עוז נעשה לסופר בעיקר משום שידע להביט, לקלוט ולזכור, ואחר כך גם ידע לתת מלים למה שראה ולעשות מהסיפור הפרטי של סביו, של הוריו וחבריהם, של מייסדי קיבוץ "חולדה", סיפור שנוגע בכל אחד ואחד מאיתנו.

סיפור על אהבה וחושך (רומן אוטוביוגרפי, כתר, 2002)

2.5.2003 | יצחק לאור על "בעצם יש כאן שתי מלחמות": בניית לגיטימציה למדיניות צה"ל בשטחים

עמודים שלמים מלאים במשפטים שלא אומרים הרבה, כמו שם הספר, והרעיון הגלום בו: יש אצלנו שתי מלחמות. אחת היא מלחמת השחרור של הפלסטינים נגד הכיבוש, מלחמה לגיטימית, אומר עמוס עוז, והשנייה היא מלחמתו האנטישמית של החמאס נגד קיומה של מדינת ישראל. אם נכון מה שאומר עוז, צריך אולי לחפש דרך כדי להצטרף לצד הצודק במלחמה הצודקת. אבל אי אפשר לעשות את זה, כי את שתי המלחמות — גם הצודקת וגם הלא צודקת — מנהל צה"ל וכך אנחנו מקבלים רק מלחמה אחת, ואין בניסוח של עמוס עוז דבר זולת בנייתה של לגיטימציה למדיניות הצבאית בשטחים. אכן, מבחינתו של עוז, טוב היה אילו היו כאן שתי מלחמות: אחת מטעמו של צה"ל. אותה אין לו בעיה להצדיק. מלים יש בשפע, ושתיקות עוד יותר. המלחמה השנייה היא מטעם המתנחלים. אותה אין בעיה לגנות. הבעיה היא שצה"ל והמתנחלים מנהלים מלחמה אחת.

בעצם יש כאן שתי מלחמות (קובץ מאמרים, כתר, 2002)

לביקורת המלאה >

2.10.2005 | יעל דר על "פתאום בעומק היער": פנטסיה צנומה וביקורת חברתית נוקבת

"פתאום בעומק היער"... הוא פנטסיה צנומה המיועדת לילדים כבני עשר ומעלה, ובה בחר עוז להשתחרר לחלוטין מאילוצי האובייקטיבי והקונקרטי. אין בה לא זמן ולא מקום, ולדמויות הספרותיות אופי סמלי בלבד. את הסיפור מניעים ומאכלסים ארכיטיפים: ילד וילדה; כפר ואנשיו; יער עבות; בעלי חיים; שד נקמני. הוא מסופר בקצב אטי, משתהה, כמעט מכשף, וכמו בחלום שנחלם היטב הוא סובב סביב עניין אחד, בלי שהדבר נאמר בו במפורש. במקרה זה הקונפליקט המכונן את הסיפור שרוי בין השפיות לשיגעון, ועלילתו מתארת את המורא שמטיל השיגעון על הקולקטיב הנורמטיבי, ועל מחירו הכבד של הפחד הזה. בתוך כך מובלעת בספר ביקורת חברתית נוקבת, שאינה חסה לא על המבוגרים ולא על הילדים.

פתאום בעומק היער (ספר ילדים, כתר, 2005)

לביקורת המלאה >

13.6.2006 | משה צימרמן על "על מדרונות הר געש": מסר המיועד לגרמנים ולישראלים

מבעד לכותרת הדרמטית של ספרו החדש, "על מדרונות הר געש", צופה הקורא הישראלי מצדה האחר של המשקפת — בדרך שבה מתייחס עוז לגרמניה. המסות הכלולות בספר נכתבו לרגל פרסים שקיבל עוז לאחרונה בגרמניה... הופעת המסות בעברית סוגרת מעגל — הקורא הישראלי מתוודע באמצעותן למה שמלמד עוז את שומעיו הגרמנים, וגם לומד את מה שעליו ללמוד על עצמו. היכן נמצא אם כן הר הגעש? לא בישראל ולא בגרמניה; אבל הוא יכול להיות בישראל, בדיוק כמו בגרמניה, ומשימתו של הסופר שלרגלי הר הגעש היא "לקום ולהתריע בכל מקרה של הזדהמות השפה... בכל מקום שבו מדברים על קבוצה אתנית או דתית או אחרת כעל 'זוהמה' או 'גידול ממאיר' או 'סכנה זוחלת'". את המסר הזה אמורים להפנים שני הקהלים שאליהם מכוון עוז את דבריו — בגרמניה ובישראל.

על מדרונות הר געש (קובץ מסות, כתר, 2006)

לביקורת המלאה >

29.3.2007 | דרור בורשטיין על "חרוזי החיים והמוות": אנטומיה של כישלון כפול

הספר הזה הוא אנטומיה של כישלון כפול: הכישלון שהוא נושא הסיפור וכישלונו של הסיפור עצמו. הסיבה שאני כותב כאן על כישלון ספרותי היא שאני חושב שעמוס עוז היה מודע לכישלון הסיפור שלו, וניסה לכתוב מתוך מודעות זו. ובמלים אחרות, אני מנחש שהוא כתב על כישלון גיבורו הסופר, מכיוון שהוא ידע שגם הוא, כסופר, נכשל כאן. ואם הכישלון הוא־הוא העניין בסיפור, אי אפשר לעקוף אותו... סופר שאינו יכול להתבונן בזולת בלי לקפוא ולהקפיא — שאינו יכול לאפשר מרחב של עצמאות וקיום חי לדמויותיו, מרחב בו הן יכולות לבקרו כ"אורחים", לא כ"מצולמים" שבינו לבינן חוצצת המצלמה וכיסוי הבד השחור המגונן על הראש, דומה לצייר עיוור־צבעים. עוז חש שמשהו כאן לא בסדר, אבל הוא לא מוכן לפתוח את תיבת הפנדורה הזו; הוא נוגע באש, אבל עייף מדי מכדי להיכוות בה.

חרוזי החיים והמוות (רומן, כתר, 2007)

לביקורת המלאה >

4.3.2009 | נורית גרץ על "תמונות מחיי הכפר": הדברים שאינם נאמרים אך בכל זאת נשמעים

הדברים החשובים ביותר בספר "תמונות מחיי הכפר" של עמוס עוז הם הדברים שאינם נאמרים. אבל מה שלא נאמר — מדבר בספר הזה בקולות שונים, ובלילה, בשקט, אפשר לשמוע אותם... גיבורי הסיפורים איבדו משהו יקר מאוד, אדם אהוב מת, נעלם, לא הגיע לפגישה, במקרים רבים הם הולכים קדימה כדי לפענח את התעלומה, מי נעלם ולמה. אבל החפצים המתגוללים בחדרי הבית, במרתפים ובמחסנים, משמשים כעקבות הקוראים להם ללכת אחורנית, לרדת אל המרתפים, לחפש במחסנים העזובים, בין ערימות מזרונים, מיטות מתקפלות, שידה מפורקת, כדי למצוא את מה שננטש, נעזב, נשכח... משהו נורא קרה בעברם של גיבורי תל אילן, לא נקלט בתודעה שלהם, לא נשמר בזיכרון, אבל הוא קיים אי שם, במרתפים, טעון בתוך החפצים, נחווה שוב ושוב דרך השיכחה, חוזר ומטריד ומחכה לרגע ההתגלות.

תמונות מחיי הכפר (רומן מורכב מסיפורים, כתר, 2009)

לביקורת המלאה >

21.3.2012 | עמרי הרצוג על "בין חברים": פיכחון ועדינות מינימליסטית חריפה

לעומת האנרגיה היצרית שאיפיינה את כתיבתו המוקדמת על הקיבוץ, כעת עוז מביט בסלחנות מלנכולית על המקום הקטן שביקש לתקן עולם. כתיבתו מינורית, מהוסה וחרישית, משתמשת בחלק קטן מהמלים שבמילון, בתחביר פשוט ובחתירה לזיקוק רטורי ועלילתי. אל מול מפגני המורכבות היומרניים לעתים של הכתיבה העכשווית, וגם של עמיתיו לקנון הישראלי, יש בסיפוריו של עוז השלמה בלתי מצויה, אורך רוח ופיכחון. המאפיינים הללו מצטיירים כתנועה מרתקת של צניעות ושל צמצום, המגיבה אולי להתעצמות המתמדת של מעמדו הבינלאומי... ישנה עדינות גדולה באופן שבו המלים מתארות את חדלונן של דמויות, את תשוקתן ואת קוצר ידן, עדינות מינימליסטית חריפה, שככל שהיא יותר פרובינציאלית כך היא יותר אוניברסלית, וככל שהיא יותר מינימליסטית כך היא יותר מרווחת.

בין חברים (קובץ סיפורים, כתר, 2012)

לביקורת המלאה >

4.4.2014 | תמר מרין על "יהודים ומלים": פרשנויות מקוריות ובעלות ברק

הטענה המרכזית של הספר היא שלא היסטוריה משותפת וגם לא גיאוגרפיה הן אלה שמגדירות ומכוננות את היהדות, אלא הקריאה בטקסטים משותפים, ויותר מזה — הוויכוח ההולך ונמשך על אודותיהם. ואכן, נקודות החוזק המובהקות של הספר מצויות בפרשנויות שהכותבים מעניקים לטקסטים: מהתנ"ך ועד יהודה עמיחי ודן פגיס, שירי הילדים של קדיה מולודובסקי ולאה גולדברג, ואפילו טקסטים מילוליים או ויזואליים העולים ברשתות החברתיות... מעבר לברק ולמקוריות שמאפיינים את הפרשנויות הללו, כוחן נעוץ בעובדה שרובן ממוטטות כליל את ההבחנה בין פרשנות עיונית/אקדמית ליצירה מחדש, תוך שהן מייצרות מתוך הקיים טקסט חדש שהוא פרוזה במיטבה.

יהודים ומלים (ספר עיון, יחד עם פניה עוז־זלצברגר, כתר, 2014)

לביקורת המלאה >

28.11.201 | אברהם בלבן על "הבשורה על פי יהודה": רומן מרגש של יוצר המודה בתבוסתו

"הבשורה על פי יהודה" היא שאין כל בשורה. עוז חזר לא פעם על האמירה שהוא אינו שומע קולות, משמע אלוהים אינו מדבר אליו. אבל הטון של הדברים והרטוריקה שלהם היו של אדם השומע, או מקווה לשמוע, קולות, אדם המאמין שיש בכוחו להביא בשורה. "הבשורה על פי יהודה" הוא רומן מרגש, בין השאר, כי הוא רומן של יוצר המודה בתבוסה: איני שומע קולות לא מפני ששמיעתי נחלשה, אלא מפני שאין קולות, ואין טעם, ואין בשורה שתביא תקנה לחברה האנושית. מכשף השבט מתפרק ממחלצותיו וממסיכותיו ומודה לפני אנשיו כי הוא עני ממעש ומתשובות ממש כמוהם... זו בשורת עניים, אבל זו בשורה מרגשת כי היא מובעת בדרך עשירה ומקורית, והיא מייצגת את "בגידתו" של עוז בחלקים מרכזיים של יצירתו הקודמת. אפשר כמובן לקשר את העיסוק הנרחב ברומן בבגידה לאשמת הבגידה המוטחת לא פעם בעוז בשל עמדותיו הפוליטיות. הבגידה של עוז בן ימינו בעוז הקודם מעניינת ומשמעותית הרבה יותר.

הבשורה על פי יהודה (רומן, כתר, 2014)

לביקורת המלאה >

9.6.2017 | אורין מוריס על "שלום לקנאים": יכולתו של עוז לגבור על חולשותיו

חנו של עוז לא סר. צריך להתגבר מעט על עצמך, כדי להתמסר לחן הזה, להבין שאיננו חנדלאך — וגם כשהדיון מאיים לקרוס לשם, עוז, כמו שאר המאסטרים הגדולים בעולם, תמיד נמצא שם כדי להציל... כמובן, שככל אדם, יש לעוז חולשות — וגם כמספר, יש לו רגעים של חולשה עצומה — כפי שפעם אמר דן מירון בראיון ביחס ל"סיפור על אהבה וחושך". אך הפלא הוא ביכולתו לגבור על החולשות הללו ולצאת מן הבורות הכרויים של השיח העדכני, הלשון העברית, והעם הזה המחוצף, שתמיד מייחל לראות את נגידיו מתפלשים בשפלותו... עוז הוא צדיק. הוא צדיק לא מפני שהוא חף מטעויות, אלא מפני שהוא נדרש לטעויות עד תומן, מן היסוד. משם גם הוא שואב את תשובותיו.

שלום לקנאים (קובץ מאמרים, כתר, 2017)

לביקורת המלאה >

19.10.2018 | איריס לעאל על "ממה עשוי התפוח?": מפגן מרשים של בהירות וחדות

בספר שלפנינו, באמצעות מדריכת הטיולים המצוינת חדד, המוליכה את עוז ב"שביל צר בין תהומות", חוזר הסופר האוטוביוגרפי ביותר בספרות העברית הקנונית לפקוד אתרים ישנים בטווח שבין "מיכאל שלי" ל"סיפור על אהבה וחושך", ובמפגן מרשים של בהירות וחדות, ארגון וכאוס, פיכחון וחוסר מודעות, הוא משרטט בעבורנו שוב את תולדות חייו, תולדות כתיבתו, תולדות המדינה ותולדות הרעיונות הפוליטיים והחברתיים ששלטו בחיינו ודומה כי הם כולם כרוכים אלה באלה... ולמרות דעיכת מעמד הסופר והאינטלקטואל בחברה, לעוז כידוע וכמתברר שוב מהקריאה ב"ממה עשוי התפוח?" יש תפקיד מרכזי בעיצוב התודעה, השפה, ההוויה וגם בעיצוב הספרות שבנתה לשלושתן משכן להתגורר בתוכו. מסיבה זו הוא מעורר יצרים עזים כל כך. בעבור רבים, גוף העבודה של עוז הוא הנקודה הארכימדית שסביבה נבחנים חייהם. לכן יחסם אליו הוא במידה רבה יחסם המשתנה אל סיפור תולדות המדינה.

ממה עשוי התפוח? (ספר שיחות עם שירה חדד, כתר, 2018)

לביקורת המלאה >



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות