הניצב - סיפור קצר - פרוזה - הארץ

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הניצב - סיפור קצר

לכתבה

"העליבו את אילְיָה איליץ. זה קרה בערב, במערכה השלישית". סיפור, שתורגם לעברית בפרויקט הסיפור הקצר של אתר "מעבורת"

2תגובות

הניצב // אנטולי קוּזְנֶצוֹב. מקור: רוסית. תרגום : אולגה סונקין

> אליס ביאלסקי מסבירה למה כדאי לקרוא את הסיפור "הניצב"

1

העליבו את אילְיָה איליץ’. זה קרה בערב, במערכה השלישית. איליה איליץ’ לבש מדי שרד בגון הפטל, מעוטרים בשרוכים רקומים, גרב גרבונים לבנים ונעל נעלי אבזם. הוא נדרש לעלות על הבמה ולחלק לבלרינות גביעים מעיסת נייר מוזהבת. בכך הסתכם תפקידו.

אנטולי קוּזְנֶצוֹב

הוא עמד לו בשקט מאחורי מחיצה מספר שתיים, החזיק מגש בידיו והמתין לצפצוף החליל בתזמורת – אז יהיה עליו לעלות. זאת היתה המחיצה שלו – הוא תמיד עמד כאן.

"מעבורת – פרויקט הסיפור הקצר" הוא מיזם ללא מטרות רווח המוקדש להפצת סיפורים קצרים באמצעות פורמט דיגיטלי חדשני, בעריכת יפתח אלוני ומאיה פלדמן. מטרתו היא הרחבת מעגל הקוראים של הסיפור הקצר, חיזוק קיומו בתור נוכחות חיה ותוססת בתרבות הפופולארית, ויצירת קהילה חוצת גבולות של קוראים וכותבים מרחבי העולם באמצעות המרחב הדיגיטלי. בכל שבוע מתפרסם באתר ובאפליקציה סיפור קצר מרחבי העולם בשפת המקור שלו, ובתרגום לעברית ולאנגלית, בטקסט ובגרסת אודיו. הסיפורים נבחרים מתוך המלצותיהם האישיות של אנשי ספר, ביניהם: שמעון אדף, נורית זרחי, ניר ברעם, דרור משעני, דן מירון, עמרי הרצוג, יערה שחורי, טל ניצן ועוד רבים אחרים מישראל ומחו"ל. בין הסופרים שסיפוריהם מופיעים בפרויקט: ג'ניפר איגן, ויקטור פלווין, גרהם גרין, סמי ברדוגו, רוברטו בולניו, הילרי מנטל, לארס סובי כריסטנסן, לורי מור, דורית רביניאן ורבים אחרים. מעבורת תומכת בקשרים בלתי אמצעיים בין קוראים וכותבים, מתרגמים ושאר אוהבי קריאה מכל רחבי העולם. היא מאפשרת לקוראים גישה ישירה וחופשית למאגר הולך וגדל של סיפורים קצרים מהעולם כולו, לקריאה ולהאזנה.

את תפקיד הנסיך ביצע הפרמייר, הרקדן הראשי המוכשר וָלֶנְטין חצוּפיאן. בעת ביצוע הקפיצות המפורסמות הנפלאות שלו הוא נסחף מעט, שיכור ממחיאות הכפיים, ובקפיצה האחרונה התעופף בטעות אל מחיצה מספר שתיים, וצנח היישר על איליה איליץ’.

הנסיך היה לבוש באדרת צחורה ובגרבונים לבנים. שכבות עבות של פודרה וסומק כיסו את פניו. אף שהיה נשי ואוורירי, התנגש באיליה איליץ’ בעוצמה של תותח ברזל יצוק.

הזקן הופל לרצפה, הגביעים התעופפו כנתזי זהב באוויר והתפזרו כמו אפונים על הבמה. משורות הצופים נשמעו פרצי צחוק.

“עומדדד לו פה, המנווללל…” גידף הנסיך והוסיף קללה עוד יותר חריפה, כי גם הוא נפגע. אך תכף ומיד האיר את פניו חיוך בימתי מסנוור והוא פנה להשתחוות בצעדי בלט רכים.

בן רגע עט על איליה איליץ’ עוזר הבמאי, ואחריו רץ בצרחות מנהל ההצגה: “כמה פעמים אפשר להגיד שמי שלא שייך לא יעמוד מאחורי המחיצות! מה שם המשפחה שלך?” ורשם על פיסת נייר.

אבל איליה איליץ’ כן היה שייך: הוא חיכה לתורו לעלות על הבמה. המנהל, שהיה צעיר ממנו בעשרים וחמש שנה, לא היה מוכרח לפנות אליו בחוסר כבוד בגוף שני. הרקדן הראשי וָלֶנְטִין חצוּפיאן לא היה אמור להתעופף אל מחיצה מספר שתיים הצרה, תמיד יצא מהבמה במחיצה מספר חמש, וכעת פשוט לא קפץ רחוק מספיק.

אולם לאיליה איליץ’ לא היה פנאי להרהר בזוטות מעין אלה. הוא החל לזחול בזריזות על ארבע בין הבלרינות המעומלנות, ובזמן שעוזר הבמאי והמנהל התווכחו ביניהם, אסף הכול בתנועות מיומנות והסתתר – וכך עורר פרץ צחוק חדש באולם.

מנהל ההצגה היה מוכן לתלוש לעצמו את השערות: דווקא היום הזהירו אותו בהנהלה שלא יהיו פישולים, מפני שבקהל הצופים ישב אורח רם מעלה מחוץ לארץ.

אבל הנה ניתן סוף סוף האות – צפצוף החליל, ה”פוֹרטֶה” הרעים, כל המשרתים החלו לצעוד עם המגשים, ולמנהל לא נותר אלא לדחוף את איליה איליץ’ בחזרה אל הבמה.

ואז קרתה לו התקלה השנייה והגורלית. הוא לא יכול לחזור עם מגש מלא, זה לא טבעי ואפילו אבסורדי מנקודת מבטו של משרת. לכן חצה באלכסון את כל הבמה, וכאשר הגביהה מקהלת הרקדנים את הגביעים המוזהבים מעיסת הנייר לחיי הנסיך והנסיכה, במחווה היאה לאלי יוון, עוד שוטט איליה איליץ’ המיוזע והאומלל לפני שורותיה והציע את הגביעים הלא נחוצים.

לבסוף השכיל לחזור על עקבותיו. הוא חזר בסערת רגשות אל מאחורי הקלעים ובידיו המגש המלא – וראה שמהומה כבר מבשילה שם.

המנהל האמנותי בכבודו ובעצמו, אותו אל בדמות אדם, העמיד אל עמוד הקלון את מנהל אגף הניצבים. יתר המנהלים עמדו סביבו ועזרו לו למצוא את הביטויים הנדרשים. מנהל אגף הניצבים הנהן במבט אשם: “אני מודה… כבר היום תצא ההוראה… נדון… באסיפה הכללית…”  ונעץ באיליה איליץ’ מבט של עוף דורס. איליה איליץ’ הבין ומיד נגוז כעשן.

2

מאחורי הקלעים נראה הבלט אחרת מאשר מאולם הצופים. זוהי עבודה קשה, מורטת עצבים וקדחתנית של אנשים מאגפים רבים.

באפלולית, בין בדי הקנבס המאובקים ותפאורות שנערמו בערמות, התרוצצו מעצבי במה, מלבישים וניצבים מודאגים. בלרינות עצבניות דשדשו בתוך ארגז השׂרף ורבו ביניהן. מנהל ההצגה עבר בריצה אחוז בהלה, וצעק: “המלכה, לבמה! איפה, לעזאזל, המלכה?” תאורנים סחבו כבלים באדישות וכולם נתקלו בהם ומעדו. הסולנים, “חבריו של הנסיך”, סיפרו את הבדיחות האחרונות ליד אשנב הלחשן וגעו בצחוק. הפרימה בלרינה רבה בהיסטריה עם המלבישה בגלל תפר שנפרם. הטכנאים הדליקו בדאגה את המתגים על לוחות התאורה. מנועים טרטרו, גַלגילוֹת חרקו. נהרות זיעה ניגרו מהרקדנים שחזרו מהבמה, הם הספיגו את פניהם העייפים בנייר טואלט ונופפו במגבות כבמניפות. נדמה שהיחידים שהשתעממו היו הכבאים, ששמרו מרחק מחברת אדם.

בחלקת הבמה המוארת התרכזו כמו במעשה קסמים המאמצים כולם, שם התרחש הנס הבלתי ייאמן של האמנות. ובצּדהּ האחר של הרמפה פָּעַם ונאנח האולם על חמשת מִפלסיו, כמו יצור חי ושעיר בעל אלף פָּנים, שהגיע לחזות דווקא בנס הזה. הוא רגש וחווה מצבים ששוננו היטב בחזרות, הגיב בפרצי התלהבות למראה סחרורי הפוּאֶטֶה המסנוורים של הפרימה בלרינה, ולא היה כל צורך שיראה את הזיעה שניגרה ממנה כמניפה.

איליה איליץ’ צלח בבטחה את סבך קורות התמיכה והכבלים, והכניס לחדר האביזרים את המגש ועליו הגביעים הארורים. יציאותיו אל חלקת הבמה המוארת ועמידתו בה תמו, לפחות להיום.

שם, בתזמורת, נשמע צליל נְהָמָה עמום של הנושא הטרגי, החלקה המוארת כבתה, המכשף הרע גרר את הנסיכה. מאבק בין הטוב לרע עוד היה צפוי להתנהל מערכה שלמה, אך היא לא כללה ניצבים.

אחרי שהחזיר את האביזרים נכנס איליה איליץ’ לתא שירותים קטנטן ומחניק שהאסלה בו האפירה מזוקן, ננעל על בריח, הרים את החולצה ומישש את הצלעות. הוא מישש באריכות וביסודיות: היה נדמה לו שמשהו נשבר מהמכה. אבל הצלעות היו שלמות, והוא נרגע.

מאוד לא התחשק לו לעלות מיד לקומה חמש, לחדר ההלבשה של אגף הניצבים. הוא ידע שבשעה זו אורבים במדרגות סַפָּרי התיאטרון ונוטלים מהניצבים את הפאות. זאת מפני שמישהו סחב פעם פאה, ועכשיו בהוראה מלמעלה הוטלה על אגף הספָּרוּת החובה לחלק את הפאות לפי הרשימה, ולקחת אותן בחזרה מיד עם תום המופע. הנוהל הזה נראה משפיל בעיני איליה איליץ’, שכל חייו עברו עליו בתיאטרון, והוא ניסה להימנע ממנו בכל תכסיס אפשרי.

יתר על כן, למעלה חיכה לו ללא ספק מנהל אגף הניצבים המעוצבן. יהיה נבון מצדו לתת לו זמן להצטנן. איליה איליץ’ ניסה איפוא להרוויח זמן ופנה למזנון.

מזנון השחקנים היה ממוקם במרתף אפלולי ללא חלונות. כל חדרי השירות מאחורי הבמה, המסדרונות, המעברים – היו מוארים משום מה באור קלוש, וזה לא הפתיע איש. כך נהגו בתיאטרון הזה מאז ומעולם: לצופים נועדו אור, ארד וזוהר, ומאחורי הקלעים – יודע השד.

ההפסקה התחילה, ובמזנון התגודדו אנשים רבים. תור שלם צר על הדלפק: בלרינות בחצאיות טוּטוּ מרשרשות, נשות חצר בקרינולינות, שָׁרָתים ונגני תזמורת, ובזנב התור עמדה המלכה האלמנה בכבודה ובעצמה – הרכלנית המרה, מַרְיָה פּוֹליקַרְפּוֹבְנָה שְׁפּאק, שעל פי התקן נמנתה עם אגף הניצבים שגם איליה איליץ’ השתייך אליו, אולם היא קיבלה תוספת משכורת מפני שהיתה סולנית הניצבים, ובדרך כלל גילמה נשות מלוכה נישאות. היא היתה היחידה מכל הניצבים שנכחה בחזרות הכלליות, שמה אפילו התנוסס על הכרזות, אף שבעצם הסתכמה מלאכתה בישיבה על כס המלכות ובהנהון, כלומר, לא היתה מורכבת יותר מתפקיד משרת או מוּרי המנפנף במניפה.

איליה איליץ’ נעמד בתור מאחורי המלכה ועמד זמן רב מאוד, כי בכל פעם ניגש מישהו מהצד: פעם מאפרת מטעמה של הפרימה בלרינה, פעם מנהלן ופעם מזכירה, וכולם תחבו כסף מעל לראשי העומדים בתור. המזנונאית המנוסה התמצאה היטב וידעה ממי צריך לקחת כסף מעל לראשי העומדים, ומי יכול לחכות.

איליה איליץ’ חש צמא מצמית. תחושת העלבון שנגרם לו לא מכבר עדיין לא פגה. לפתע פתאום נדמה שהתעורר והבחין לראשונה במרירות מפוכחת בחוסר הצדק שהקיף אותו. לאט אבל בטוח הוא התרתח, הביט ושתק, אבל כשהתקרב בצעדי ריקוד ובנענוע אחוריים הפרמייר ולנטין חצופיאן והגיש רובל לפני אפּהּ של המלכה, נרעד איליה איליץ’ ואמר בקול רם:

“לא לעבור בלי תור!”

“אני צריך לעלות עכשיו על הבמה,” הסביר הפרמייר.

“גם האחרים צריכים לעלות, הנה מַרְיָה פּוֹליקַרְפּוֹבְנָה, למשל,” מחה איליה איליץ’. “תתבייש לך, אתה בסך הכול ילדון ודוחף את השרוולים שלך אל אפּהּ של אישה.”

הפרמייר חצופיאן הופתע, הופתע מאוד, הופתע עד כדי כך שלא אמר מילה, רק הביט באיליה איליץ’ במבט המום – מלמעלה למטה – כאילו זבוב הזוחל על שרוולו ציטט פתאום את הֶגֶל.

“אולי מותר לך להתנגש באנשים שמאחורי מחיצות,” אמר איליה איליץ’, שהיה קרוב להיסטריה, “אבל בני האדם כולם שווים. יש כאן תור, לא יעלה על הדעת בסופו של דבר ו… ו…”

אבל התור שתק והמזנונאית לקחה מהפרמייר את הרובל שלו, בלי לשים לב לידו המושטת בייאוש של איליה איליץ’. הפרמייר קיבל מיץ ענבים וכריך. הוא לא לקח עודף והלך, ומיד שכח את איליה איליץ’.

כל העומדים בתור המשיכו לשתוק. מהשתיקה הזאת הסיק איליה איליץ’ שהמעשה שלו לא זכה לתמיכה, אלא בעיקר לגינוי. אם עד עכשיו איש לא פצה פה, אולי כך צריך להיות וזהו מצב הדברים הראוי והטבעי? ומי שפוצה פה, נוגע בדבר שאין לגעת בו ושם את עצמו ללעג, כמי שפיזר את לבניו על כיסאות בפומבי.

אחרי שקיבל את כוס הבירה שלו, נדחק בצר לו לפינה החשוכה ביותר. שם, ליד שולחן פיסח, סיים לשתות את הקפה השחור שלו זקן נוסף לא יוצלח כמותו, פָּשָׁה פְּלָטוֹנוֹב, אבובן בתזמורת.

הצמא כבר לא הציק לאיליה איליץ’, הוא לא רצה עוד לשתות בירה – אלא רק למות מהר. החיים נראו לו תפלים לחלוטין. הוא הרגיש עד כמה התעייף מהם בסופו של דבר.

“קרן יער זייפה בגדול במערכה השלישית,” אמר פלטונוב, וירק בגועל את גרגרי הקפה שנכנסו לפיו. “הבוס נטרף מזה. שמעת?”

“לא,” אמר איליה איליץ’.

“בחייך, חשבתי שזה הגיע עד הרחוב! צֶ’רְטְקוֹב, הבטלן הזה. הבוס יראה לו מה זה, אני מוכן להתערב… עזוב אותך, אל תיקח ללב. למה בכלל דיברת עם זב החוטם הזה, לעזאזל? שיהיה! הם פרמיירים. הם חיים בספֶרות הנשגבות של האמנות, שהאמנות בהן תלויה כולה ברגלם השמאלית, שאלה יעמדו בתור? אתה לא באמת חושב שזה סביר.”

“אצלנו כולם שווים!” אמר איליה איליץ’ בתרעומת.

“שווים, זה כן. אבל תאמר לי, בבקשה, כמה אתה מקבל וכמה הוא מקבל?”

“מה זה חשוב?”

“חשוּב. אתה תיסע הביתה בחשמלית, והוא – במכונית הפרטית שלו. משום שהוא עושה שש עשרה אַנְטְרָשָׁה, והקהל גועה מהתלהבות. אתה, לעומת זאת, לא עושה את זה. חילקת את הגביעים שהיו לך על המגש, ולהתראות. ממתי נהיית שאפתן?”

“הוא הפיל אותי היום לרצפה,” דיווח איליה איליץ’.

“אה! עוד יותר גרוע בשבילך,” ציין פלטונוב בנימה פילוסופית. “אל תעמוד בדרכו של פרמייר.”

הוא ניקה ביסודיות את חליפת הנגנים השחורה שלו והלך לבור התזמורת. איליה איליץ’ טעם מהבירה. דיללו אותה בלי בושה. לבו התכווץ בעיקשות ובמרירות.

אל שולחנו הצטרפו שלוש בלרינות צעירות בתלבושות, ובלי להתייחס לזקן שלידן, פטפטו על השערורייה שהקימה הפְּרימָה וָסִילְייֵבָה בהנהלה, כשגילתה שנותנים את התפקיד של אַאוּרוֹרָה לגְרֶבְּניוֹבָה הצעירה.

הבלרינות הצעירות היו בעד גְרֶבְּניוֹבָה הצעירה. הן טענו שהפרימה הזדקנה, וצדקו במאת האחוזים, אבל לא זכרו שגם הן יזדקנו. איליה איליץ’ שירת בתפקידו זמן רב כל כך עד שזכר את הפרימה יֵגוֹרְקִינָה, שהקהל נשא אותה על כפיו. וָסִילְייֵבָה הצעירה הגיעה אז מבית הספר לבלט וקיבלה את תפקיד אודטה… אין לדעת אפילו לאן יגורקינה נעלמה – האם היא מלמדת בחוג לכוריאוגרפיה במועדון לפועלי רכבת, או שמא מזדקנת בשלווה לצד בעלה. בבלט יורדים מהבמה מהר יותר מאשר בכל תחום אחר. בייחוד הפרימות והפרמיירים: הרי הם לא נשארים למלא תפקידי משנה, וּודאי אינם מידרדרים לשפל המדרגה של אגף הניצבים, אלא עפים מיד – אחת ולתמיד.

הוא לא מנע מעצמו את התענוג לדמיין מתוך שמחה לאיד מוקדמת, כיצד יֵרד מהבמה הפרמייר חצופיאן.

במזנון היה תלוי רמקול, ששידר את המתרחש על הבמה. ניגנו את הפתיחה של המערכה הרביעית. אף שאיליה איליץ’ כבר התכוון ללכת, התעכב והאזין לסולו הקצר של האבוב – ידידו פלטונוב הצטיין בנגינתו. האבוב ביצע את תפקידו היטב, בריגשה. איליה איליץ’ לא המשיך להאזין, כבר מזמן הכיר את כל הפרטיטורה בעל פה.

שעה שטיפס בגרם המדרגות הצר נרתע ונדחק אל הקיר, והניח לרקדנים ולבלרינות שהדיפו ריחות איפור ופודרה לשעוט על פניו בדרכם מלמעלה. גם הם הזכירו את שמה של וסילייבה תוך כדי ריצה.

לעומת זאת, הסַפָּרים כבר לא עמדו במדרגות, ואיליה איליץ’ עלה לקומה החמישית כמנצח, בלי להסיר את הפאה.

3

מאז ומעולם נשען קיומו של תיאטרון האופרה והבלט על יסודות, כללים, היסטוריה ומסורות משלו, כלומר, זה היה מבנה מורכב ורב-מפלסי לא רק מבחינה אדריכלית.

למעשה, זו היתה ממלכה קטנה שלמה ובה פרמיירים ומנקים ומִשמר חמוש ומדור הכספים; כרטיסנים, פועלים, סַפָּרים וכן הלאה. כל אלה היו קבוצות נבדלות מאוד, ולכל אחת מהן היו הווי, אינטרסים ומאפיינים ייחודיים משלה. ולא לכל אחד מהם ניתנה ההזדמנות לראות את מעשי ידיהם של האחרים.

כך, אנשי התזמורת לא ראו מימיהם שום הצגה כראוי, אלא תמיד מלמטה, מתוך הבור, וגם בזאת זכו רק מחציתם, אלה שישבו קרוב יותר אל קהל הצופים. המזנונאית האזינה להצגות ברדיו. הסַפָּרים ראו את הבמה מהצוגים. ספרנים מספריית התווים פגשו את מוכרי הכרטיסים רק באסיפות הכלליות. ונגר זה או אחר היה יכול לעבוד חמש עשרה שנים באגף התפאורות בלי להכיר ולו שחקן אחד. יתרה מזאת, היו גבולות גם בין השחקנים לבין עצמם.

לשחקנים הראשיים, החשובים ביותר, היו חדרי הלבשה פרטיים – סמוך לכניסה לבמה. זה היה קודש הקודשים, ולאיליה איליץ’ לא היתה זכות אפילו להציץ לשם. עמדו שם אגרטלי פרחים וסיפונים עם מים מוגזים.

בקומה השנייה היו ממוקמים חדרי הלבשה לסולנים הרגילים. לשם הוגשו שני סיפונים שנועדו לכולם. באגרטלים לא היה צורך.

הקוֹר-דֶה-בָּלֶט (או המקהלה, אם הוצגה אופרה) אכלס את הקומה השלישית, שמונה אנשים או יותר בחדר, ושם עמדו סתם קנקנים פשוטים עם מים רתוחים.

את הקומה הרביעית אכלס הצוות הטכני של אחורי הקלעים, שהיתה לו הילה אצילית אך אמנותית-למחצה: כאן היו חדרי איפור, חדרי תלבושות וסנדלריות.

וממש מתחת לגג, בקומה החמישית, היה חדר הלבשה גדול ומשותף לניצבים – אולם ארוך ובו תקרה נמוכה וחלונות צרים דמויי אשנבי ירי, ספוג כולו תערובת ריחות של נעליים מזיעות, וָזֱלין ופודרה. אגף הניצבים חסר היומרות המה ורחש, החליף תלבושות, התאפר ושתה מי ברז.

בעצם, לא תמיד. ל”מאדאם בּטרפליי” הצנועה והקאמרית נדרש ניצב אחד בלבד, שגילם משרת עם מטרייה. איליה איליץ’ התחפש ליפני בבדידות מזהרת. לעומת זאת, ל”כלת הצאר” המונומנטלית נדרש גדוד שלם של אוֹפְּריצְ’ניקים אכזריים חמושים ברובים ובגרזנים, ואז נראה אגף הניצבים כמאורת שודדים.

איליה איליץ’ הרוויח את לחמו ביושר. היו הצגות שנאלץ להחליף בהן דמויות פעמים רבות. ב”כרמן”, למשל, גילם עוברי אורח, לא פחות מעשרה עוברי אורח שונים, ולאחר מכן הקים עם הניצבים האחרים מהומה בעת בריחתה של כרמן. במערכה השנייה היה שָׁרָת בבית מרזח והקשיב קשב רב לאריה השחצנית של הטוריאדור, אבל מיד שעט בבהילות במעלה המדרגות, כדי להפוך למבריח סחורות. אולם יותר מכול אהב את המערכה האחרונה, שבה היה פּיקָדוֹר או אולי מָטָדוֹר חם מזג – הוא לא ירד לעומקו של עניין הקורידה, אבל קיצורו של דבר, נתנו לו, וגם לניצב השני, שני חצים מעוטרים בנוצות אדומות. הם נשאו אותם בידיהם המושטות, וחצו כך את הבמה. אחר כך, לקול צעקות המנהל, הקיפו בשעטה את התפאורה שבירכתיה – ונשאו שוב את החצים, וחוזר חלילה – כך שנוצר רושם של סצנה מרובת משתתפים.

ובכן, לאחר התחמקות מוצלחת מהסַפָּרים, עלה איליה איליץ’ לחדר הניצבים וראה שגם הפעם היו חישוביו נכונים: מנהל האגף כבר לא היה שם. המלבישות נשאו ערימות של אדרות. הסטודנטים התפזרו, ורק שלושה ניצבים ישבו בתחתוניהם על ספסלים ודיברו על כדורגל. בחדר עמד אוויר דחוס וכבד כמו בבית מרחץ.

לאורך הקירות התמשכו שורות של מראות שהוריקו ושולחנות שהיו פזורים עליהם קופסאות איפור, נייר, סמרטוטים, בדלי תפוחים. כבר מזמן, באנדרלמוסיה הכללית, ניכס לעצמו איליה איליץ’ על דעת עצמו מגירה בשולחן הפינתי. הוא פתח את המנעול במפתח קטן והוציא חפיסה פרטית של ממחטות נייר. מזה חודשיים לא חולק להם נייר, המנהל נשבע שכל המכסות נוצלו, ואיליה איליץ’ לא היה מוכן בשום תנאי לנגב את פניו בגזרי עיתונים. הוא הסיר בזהירות את האיפור, שקוע במחשבות, בלי להביט במראה. את פניו הכיר בעל פה, ומעולם לא הבהיל את כרטיסני החשמליות האחרונות בלילה בשאריות איפור.

המגירה שלו היתה מסודרת לעילא. היא רופדה בקפידה בנייר נקי, משמאל היו מונחות הממחטות, קופסת איפור, בקבוקונים, מכחולים ועפרונות שונים, באמצע – כריך שהתייבש מעט, ובו ממרח קישואים, ומימין – ספרו של המחבר פּ”א מֶלְנִיקוֹב  “בהרים”, כרך שני, שהוא קרא בו מזה חצי שנה, בכל פעם שהיה פנוי במערכה כלשהי.

הצורך ברכוש פרטי – מנעול ומגירה משלו – הוסבר גם בכך, שלא רק הממחטות חולקו על פי מכסות נוקשות, אלא גם האיפור. אותם אימבצילים חסרי דאגות שמו את האיפור בכיס ומרחו אותו בלי חשבון, ולקראת סוף הרבעון היו מתחילים לשנורר ולגנוב זה מזה. איליה איליץ’ לא סבל זאת.

אחרי שתלה בקפידה על המתלה את החליפה המעוטרת בשרוכים רקומים, לבש את בגדי היום יום – מכנסיים וז’קט. ראה במראה את פרצופו העייף, את השקיות מתחת לעיניים, והסב את מבטו. לקח את הכריך, החזיקו בידו והניח בשקט בחזרה.

“קָלינוֹבסקי בתור מגן שמאלי – הוא היה אלוהים,” אמר מישהו מהאימבצילים. השאר הנהנו בהבעה מהורהרת.

“אלוהים לא היה קיים,” אמר איליה איליץ’ במין טרנס משונה, וכולם הביטו בו בפליאה.

הוא נעל את המגירה ויצא בלי להיפרד. ירד קומה אחת למטה, לסַפָּרים – הם עישנו ליד החלון ושוחחו על פוליטיקה עולמית. על הקירות היו תלויים צמות, תלתלים, זקָנים מכל המינים. הררי קרקפות גדשו את הסלים ואת השולחנות.

“סמנו, בבקשה, את הפאה שלי…” אמר איליה איליץ’ בנימוס.

אחד הספרים סימֵן וִי ברשימה, נטל את הפאה, כיוון ישר למטרה וקלע בול לסל.

איליה איליץ’ כשל במורד המדרגות בצעד מתנדנד. נראה שהבלט הסתיים, כי מהבמה נהרו רקדנים עייפים. גם איליה איליץ’ היה עייף, עייף עד מוות, עייף כפי שלא היה מימיו.

> "הניצב" וסיפורים קצרים אחרים באתר החדש של מעבורת

הרשמה לניוזלטר

רוצים לקרוא את המיטב? הירשמו וקבלו המלצות קריאה לסופ"ש

ברצוני לקבל ניוזלטרים, מידע שיווקי והטבות


תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות