"לעולם אל תיתן לי ללכת": הכורח של חתן פרס נובל אישיגורו להיות סובטילי

הרומן של קאזואו אישיגורו מתאר עולם שבו תלמידי מוסד יוקרתי נדרשים לגלות אלטרואיזם קיצוני ולוותר על העצמי שלהם לטובת תכלית גדולה. הספר היה עלול להיות תרגיל דידקטי אך מתגלה בהדרגה כיצירה מחוכמת

איריס לעאל
איריס לעאל
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
קארי מאליגן (מימין) וקירה נייטלי בסרט "לעולם אל תיתן לי ללכת" מ—2010, על פי ספרו של אישיגורו. המלים הטעונות מפילות אימה על הקוראים
קארי מאליגן (מימין) וקירה נייטלי בסרט "לעולם אל תיתן לי ללכת" מ—2010, על פי ספרו של אישיגורו. המלים הטעונות מפילות אימה על הקוראים צילום: Fox Searchlight Pictures
איריס לעאל
איריס לעאל

תירגמה מאנגלית: אלינוער ברגר, עורך התרגום: מנחם פרי

סוגה: פרוזה
קהל יעד: מי שמרבה להרהר בהשפעות המוסריות והערכיות של הטכנולוגיה הביו־רפואית
מדף: ליד "הדרך" של קורמק מקארתי ו"מעשה השפחה" של מרגרט אטווד
לסיכום: יצירה לירית חסרת פגמים 

הרעיון שמפלח כמו שיפוד ברזל את "לעולם אל תיתן לי ללכת", שהעלילה כולה מתהדקת סביבו, הוא ברוטלי. אבל כדרכו של קאזואו אישיגורו, חתן פרס נובל לספרות לשנת 2017, הרשעות ביסוד העולם שבנה באנגליה של שנות ה-90 המאוחרות היא חרישית, כמעט אילמת. את הפסטורליה המקיפה את הלשם, הפנימייה שבה גדלים המספרת ושני חבריה הקרובים רות וטומי, לא מחרידה צעקה. להיפך, הנוכחות המאיימת היחידה היא היער הנמצא בסמוך, שסביבו נרקמת מיתולוגיה שמלווה את ילדותם.

השמועה העקשנית מספרת שגופת ילד נמצאה שם פעם, רגליו וידיו כרותות. אבל מלבד החשש להביט ביער באמצע הלילה, יש בסיפורים אותה הנאה שמדגדגת בשיפולי הבטן של פחד, אם כי במוקדם או במאוחר מבין הקורא שהילד כרות האיברים הוא הטרמה המשקפת את הגורל שממתין לילדים בסבלנות עיקשת. דווקא בחדרי השינה, בכיתות הלימוד ובפינות המסתור של המוסד אפשר לשמוע מלמולים ולחישות סתומות, סודות, חצאי אמיתות וחרדה קבועה, שמדיפה ריח של חומרי חיטוי ותרופות התלויה מעליהם ומעלינו, כשאנחנו הולכים לאטנו בעקבות המספרת, קתי, ויחד איתה מגיעים להבנה מלאה של מקומה בעולם הזה רק בדפיו האחרונים של הספר.

Kazuo Ishiguro discusses his intention behind writing the novel, Never Let Me Goקרדיט: Film Independent

מכיוון שאלו תנאי היסוד של הספר - האמת נמסרת טיפין טיפין עד שהיא נחשפת במלואה - ועל המבקרת לכבדם, היא ניצבת בפני משימה קשה ומסוכנת בעודה מפלסת את דרכה בשדה מוקשים של ספוילרים. אבל האמת לאמיתה היא שכאשר חוזרים לפתיחה וקוראים אותה שוב, הפעם כשמלוא המידע כבר דלף לקורא, מגלים שלמעשה קתי גילתה לא מעט כבר בהתחלה ורק חוסר התמצאות בתנאי המציאות האלטרנטיבית נוסח אישיגורו הקשה על פענוח מושגים כמו "סועדת", "תורם", "תרומה", "אחוזות מיוחסות", "משגיח", ולכן הושעה השיפוט ורוסנה הסקרנות וכמו קתי הניח הקורא שהכל יתברר בסופו של דבר ואין סיבה לדחוק בסופר שיזרז את קצב המסירה. "כשאני חושבת על זה עכשיו", אומרת קתי בפתיחה, "אני מבינה בדיעבד שהיינו בדיוק בגיל שבו ידענו כמה דברים על עצמנו - מי אנחנו, במה אנחנו שונים מהמשגיחים שלנו ומהאנשים שבחוץ - אבל עדיין לא הבנו מה המשמעות של כל אלה. אני בטוחה שאי-שם בילדותכם גם לכם היתה התנסות כמו זו שלנו באותו יום; אם לא דומה בפרטיה הממשיים, לפחות דומה בפנים שלה, ברגשות. כי לא באמת משנה כמה המשגיחים שלכם משתדלים להכין אתכם: כל השיחות, סרטי הווידיאו, הדיונים, האזהרות, אף אחד מאלה לא באמת מכניס לכם את זה לראש".

קתי, שמספרת בקולה הרך את סיפורה ולא פחות מכך את סיפורו של הלשם באוזנו של תורם העומד "לסיים" ומבקש לדעת הכל על המוסד היוקרתי שמעטים זכו לגדול בו אבל היה נושא לרכילות ועורר את קנאתם של האחרים, כבר יודעת הכל על תכלית קיומה. היא יודעת מה עלה בגורלה של החברות המשולשת עם טומי ורות שעיצבה את חייה, היא גם יודעת מה עלה בגורלם של חבריה. אבל היא חוזרת לימיה במוסד גם למען התורם ולא פחות מכך למען עצמה; גם בשל העונג שבהיזכרות, בהקמה לחיים של רגעים שכבו ושקעו עמוק בשכבות הגיאולוגיות של התודעה, וגם או בעיקר כדי לבקר שוב בנקודות העיוורון, לבחון את האירועים שבאותה עת נראו תמימים אבל כמובן לא היו כאלה כלל ועיקר ולהדגים כיצד פועלת התודעה וכיצד היא מארגנת את הזיכרונות האפיזודיים לכלל סיפור כיסוי העובד בשירותה של הנפש המפוחדת.

לקורא ברור שיש משהו יוצא דופן בחבורת הנערים המתבגרים בהלשם, ולא רק משום שפנימיות של מיוחסים כמו איטון והארו תמיד אורבות בזיכרון וגם לא בשל הקרבה הפונטית של הלשם להווישם מ"תקוות גדולות", אם כי גם צ'רלס דיקנס תמיד מגרה את הדמיון כשמוסד לילדים יתומים מוזכר בספרות האנגלית. המלים "תורם" ו"סועד", גם אם המשמעות המלאה שלהן מתבררת רק בשלבים מאוחרים, טעונות ומפורשות מספיק להפיל על הקורא אימה. ובהחלט, כמו שקתי עצמה אומרת, יש כאן חומרים של סרט אימה אבל הם מסופרים באצילות האניגמטית והמרוסנת שעטו של אישיגורו טובל בה, אם תרשו לי מטפורה אנכרוניסטית לרגע.

קזואו אישיגורו
קזואו אישיגורוצילום: TOBY MELVILLE/רויטרס

המוסד כמעבדה, הדינמיקה בין הילדים לבין עצמם כמעבדה, הילדים כעכברי מעבדה והזירה שבה מתרחש הסוף, האור הפלואורוסצנטי של בית החולים, התרומות, ההצלחות והכישלונות וה"סיום" הבלתי נמנע, מרכיבים מציאות אלטרנטיבית מסמרת שיער. זה לא מותחן מדע בדיוני וזאת לא לגמרי דיסטופיה; זאת ההצעה הספרותית של אישיגורו, גרסה חלופית לעולם שאנחנו מכירים, עם הידע והטכנולוגיה הקיימים (גרסה שכבר זכתה לעיבוד קולנועי בבימוי מארק רומנק ב–2010). עולם שהחליט להשיב על שאלות של מוסר הנגזרות מההתפתחות המדעית קצת אחרת מכפי שהשבנו במציאות המוכרת לנו (בהנחה שאנחנו מסכימים על מציאות אחת). זה הכל. סטייה קלה, כמעט מזערית. או כפי שמרגרט אטווד הסבירה את זה, אישיגורו נותן לקורא הזדמנות להציץ בעולם המוכר לו דרך זכוכית מושחרת, לראות את האנושות במופעה המצמרר: לפי שעה לא החלטנו להשתמש ביכולת הקיימת בידינו כדי לשבט אנשים שאפשר יהיה לקצור את איבריהם ולמגר מחלות סופניות. האם בחרנו להיכנע למחלות הגוף או שהדמויות בעולם של אישיגורו נכנעו לפיתוי ובחרו להידבק במחלה המוסרית, או שלמעשה ההיפך הוא הנכון?

בעולם שבו גדלה קתי, התכלית שלה קדמה לקיום. כמו כיסא או מריצה, כמו רכבת או בית, המשובטים תוכננו לפני שנבראו. לחיפוש אחר משמעות רחבה או לבקשה הצנועה לממש עצמי כלשהו אין מקום בעולם כזה. גם לדיון בחירות אין בו מקום. החלק היחיד שיש לו משמעות בחייהם של הילדים בהלשם, והמספרת ביניהם, הוא הניסיון לפענח מיהם המודלים שמהם שובטו ואילו סודות הסתירו מהם. "כאן עלי להסביר קצת את עניין שוקי־החליפין שהיו לנו בהלשם", אומרת קתי לתורם שלה. "ארבע פעמים בשנה - אביב, קיץ, סתיו וחורף - אירגנו לנו מין תערוכה עם מכירה של כל הדברים שיצרנו בשלושת החודשים שלאחר שוק החליפין הקודם. ציורים, רישומים, קרמיקה; כל מיני 'פסלים' עשויים ממה שהיה השיגעון האחרון - פחיות מעוכות, נגיד, או פקקי בקבוקים מודבקים על קרטון. תמורת כל דבר שהכנסת, קיבלת אסימוני חליפין - המשגיחים החליטו כמה אסימונים שווה יצירת המופת המסוימת שלך - ואז, ביום השוק, ניגשת עם האסימונים שלך ו'קנית' מה שמצא חן בעיניך".

המידע הזה חשוב, כי עד לעמודים האחרונים של הספר משמעות היצירות וזהותה של מדאם, האשה שמגיעה אחת לכמה חודשים לאסוף את הטובות ביותר ל"גלריה" שלה, נותרות תעלומה. לרגע שבו מדאם מתבוננת בקתי רוקדת עם כרית צמודה לחזה לצלילי השיר "לעולם אל תיתן לי ללכת" של הזמרת ג'ודי ברידג'ווטר, מתוך הקלטת שקנתה בשוק החליפין, דמעות בעיניה, יש משמעות כבירה וחלקים גדולים מהסיפור מתנקזים אליו. התשובה שניתנת לקתי, שתובעת אותה בעקשות לא אופיינית, קשורה למעמד של האמנות והספרות בעולמו הספרותי של אישיגורו ומסבירה את היוקרה המיוחדת שבה זכה הלשם בהשוואה לכל מוסדות החינוך האחרים. בהלשם, אגיד בזהירות, רצו לבחון אם לילדים שנוצרו בתהליך ביולוגי מלאכותי כהעתק של רצפי ד-נ-א ממקור עלום יש עצמי או self. בלי להתנהג בפראות בקצב מסירת הפרטים ובלי להעכיר את ההנאה מהסיפור אפשר לומר שעל השאלה מה הם הצעירים הללו, חלקי חילוף או בני אדם, אפשר להשיב רק באמצעות התבוננות לתוך נפשם דרך היצירות שנסחרות בשוק החליפין.

NEVER LET ME GO | Official Trailer | FOX Searchlightקרדיט: FoxSearchlight

ההשלמה שבה הם מקבלים את גורלם הנתון מראש, את האלטרואיזם שנכפה עליהם, את ההיררכיה הקובעת שזכויותיהם מצומצמות ולפיכך ערכם נמוך מערכם של בני האדם הממתינים לתרומת האיברים שלהם, משתנה כשעולה ההשערה שאולי יש דרך לשכנע איזו ועדה עלומה וחסרת פנים לתת לזוגות שיכולים להוכיח את כנות אהבתם ארכה של כמה שנים לפני שיתחילו במסע הקצר של תרומות האיברים ו"לסיים" - לא למות, המלה הזו אינה מופיעה בסיפור – כלומר, להגיע למיצוי התכלית הקיומית שלה נועדו. אחת המשגיחות, מיס לוסי, מסבירה להם מהי תכלית זו כבר בעמוד 90, אבל לא המספרת ואף לא הקורא אינם מסוגלים להבין אותה במלואה: "כדי שתוכלו לחיות בכבוד, אתם צריכים לדעת, ולדעת כראוי. אף אחד מכם לא ייסע לאמריקה, אף אחד מכם לא יהיה כוכב קולנוע ואף אחד מכם לא יעבוד בסופרמרקט, כמו ששמעתי לפני כמה ימים שאחדים מכם מתכננים. החיים שלכם נקבעו מראש. אתם תתבגרו, ואז, לפני שתזדקנו, אפילו לפני שתגיעו לגיל העמידה, תתחילו לתרום את האיברים החיוניים שלכם".

כל זה היה יכול להיות תרגיל ספקולטיבי ונורא דידקטי בנוסח הסדרה "מראה שחורה" - אולי על שם הזכוכית שלטענת אטווד השחיר אישיגורו כדי שנתבונן דרכה במציאות חיינו ונדמיין את פוטנציאל ההרס הטמון בה. אפשר היה לראות בספר השערה שנשענת על הטכנולוגיה הקיימת, אזהרה על האופן שבו דברים עלולים להשתבש או משחק רטורי עקר. אבל "לעולם אל תיתן לי ללכת" הוא לא שעשוע או רעיון שפותח לכדי עלילה. הוא ספרות לירית, מעודנת, חסרת פגמים מלבד הכורח הכפייתי של אישיגורו להיות מחוכם וסובטילי. בסופו של דבר, רגע האמת שבו קתי מתפכחת מכל אשליותיה והתקווה הקלושה לקבל ארכה וזכות לחיות כמה שנים עם אהובה נכזבת הוא שובר לב ובאופן מפתיע פותח את הסיפור ואת המשמעות שלו לקיום מחוץ לעולם האלטרנטיבי שברא אישיגורו ומאלץ את הקורא לשאול את עצמו עד כמה הוא חי את מלוא אפשרויותיו. או עד כמה הוא חי בכלל.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ