"מה באמת עושה אלמן טרי בבוקר הראשון שלו אחרי השבעה?"

ב"דרך צלחה, נוח", נועם זיו טווה יצירה שופעת אהבה ומתאר את התמודדותו של בן דמותו הספרותי, נוח, עם מחלת רעייתו ואת המסע הרוחני להודו שאליו הוא יוצא לאחר מותה

אוהד זלצר זובידה
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
נזירים בודהיסטים בתפילה במקדש הדלאי לאמה
נזירים בודהיסטים בתפילה במקדש הדלאי לאמה במקלאוד גאנג', דרמסאלה, פברואר 2020. הגיבור בורח "למקום שהכי פחות יזכיר לי את אשתי" צילום: Shailesh Bhatnagar / AFP
אוהד זלצר זובידה
עטיפת הספר דרך צלחה נוח
קרדיט: עמוס בידרמן
  • שם הספר: דרך צלחה, נוח
  • סופר/ת: נועם זיו
  • מו"ל: הוצאת חרגול ומודן
  • עורכ/ת: אלי הירש
  • מס' עמודים: 199
  • מחיר: 88

הקורס האחרון שרולאן בארת העביר בחייו הוקדש לעיסוק ב"הכנה לרומן". בארת — תיאורטיקן, מבקר ספרות, פילוסוף וסמיוטיקאי — ניגש לעיסוק ברומן בעודו שרוי, להגדרתו, במשבר "אמצע החיים", אף שכבר עבר מזמן את האמצע ה"מתמטי" של חייו. בעקבות משבר זה, שנגרם כתוצאה ממות אמו שאליה היה קרוב מאוד, חש בארת שהוא מוכרח לעשות שינוי מהותי בחייו, לברוא מעין "ויטה נובה", חיים חדשים. הוא סבור שבעבור מי שכותב, לא יכולים להיות חיים חדשים אחרים מלבד גילוי של כתיבה מסוג חדש. לכן בחר להתרכז בפרויקט של כתיבת רומן.

הקורס העשיר הזה יצא כספר לאחר מותו של בארת בשתי גרסאות: זו האנגלית שמתוכה אצטט (בתרגום חופשי), תרגום של רשימותיו לקראת ההרצאות (בהוצאת אוניברסיטת קולומביה), וזו הצרפתית, תמלול של ההרצאות עצמן (בהוצאת SEUIL), שהקלטותיהן זמינות להאזנה חופשית באינטרנט. הרצאות אלה ניחנות לא רק במחשבה יוצאת דופן בצלילותה וביופייה על כתיבה; בארת גם מתחקה בהן אחר יצירות ספרותיות שתופסות מקום מרכזי בחייו כקורא והוגה, ומבקש להבין את המנגנונים שבאמצעותם הן פועלות עליו כדי לשחזר אותם ברומן המפונטז שלו. מטרתו להבין "איך משהו עשוי, עם גישה לעשייתו שוב".

לאורך הקורס בארת מנסח תיאוריה ספרותית מזן חדש, שצומחת מתוך נקודת מבט סובייקטיבית־רגשית ומעוגנת בה. בהתאמה, במרכז התיאוריה עומדים "רגעי אמת", קטגוריה ששייכת לחווייתו של הקורא יותר מאשר לזו של הכותב. בארת מגדיר אותם כך: "רגע של סיפור, של תיאור, של ביטוי... בקריאה שלובש צורה יוצאת דופן: צירוף של רגש מהמם (עד לכדי דמעות, עד לכדי מצוקה) ואמת שמדברת בעד עצמה, שמעורר בתוכנו את הוודאות שמה שאנו קוראים זו האמת". כדי לעבור מאסופת רישומים לרומן, מסביר בארת, יש לטוות סביב רגעי האמת הללו רשת של "כזבים", שמוצדקים באמצעות רגעי האמת המפציעים מתוכם. אך אין לקרוא את המושג "כזב" כפשוטו או במובנו השלילי, אלא כמונגד לרגעי האמת, שהם בהכרח ספורים.

הבחנותיו המאלפות של בארת מתבררות כיקרות מפז בעת קריאת "דרך צלחה, נוח", ספרו של נועם זיו, שבו הוא חוזר לנוח, בן דמותו הספרותי הוותיק, שכיכב בשני ספריו הקודמים — "יומולדת שמח, נוח" (זמורה, ביתן, 1992) ו"כל הכבוד, נוח" (משכל, 2006). הפעם הוא מגולל את מסעו של נוח למקלאוד גאנג', דרמסאלה, בירתה הרוחנית הבלתי רשמית של צפון הודו ומקום משכנו של הדלאי לאמה. למסע זה יצא נוח בעודו שרוי באבל כבד, בתום ארבעת ימי השבעה המקוצרת על אשתו. "מה באמת עושה אלמן טרי בבוקר הראשון שלו אחרי השבעה? הולך לעבודה? לא נראה לי. אז מה כן?... בורח, הוסיף נוח לאחר מחשבה קצרה. מחר בבוקר אני בורח מכאן... למקום שהכי פחות יזכיר לי את אשתי. מקום שאין בו שום דבר שיוכל להזכיר לי את החיים שלי עם אשתי. אולי לירח? למאדים? משהו כזה. אוקיי, סיכם יוסקה. אתה נוסע לדרמסאלה".

נועם זיו. "בערך מהרגע שהכרנו, איריס ואני דיברנו תמיד על הדרך לסיים את החיים בכבוד, בטרם אנחנו מאבדים צלם".

ליצירה זו יסודות אוטוביוגרפיים מובהקים: אשתו של זיו, איריס מור, מתה ב–2017 והיא בת 65. היא כיהנה בתפקידים בכירים בעולם התקשורת והתרבות — בין היתר, היתה עורכת מוסף "גלריה" של "הארץ" במשך 14 שנים, העורכת הראשית של הוצאת כתר וראש אגף תרבות בעיריית תל אביב. לספרו הנוכחי של אלמנהּ קדם בלוג יומי, שבו הוא עידכן את קוראיו במעלליו הרוחניים (והגשמיים) בהודו בזמן אמת.

אם לחזור לתובנותיו של בארת, רגעי האמת בספר פועמים בעוצמה אדירה, ומושגיו של ההוגה הצרפתי מאירים אותם באור יקרות. מנגד, "כזביו" נפלאים ומצחיקים מאוד. בפרקים המתמקדים בשהותו של נוח בהודו, זיו מתקין מרקחה יוצאת דופן של אלמנטים קומיים נהדרים, שעוברים בהצטיינות גם את מבחן הקריאה השנייה: גבר ישראלי אָבֵל, גבה קומה וגדול ממדים בשנות ה–60 לחייו, שאינו לוקח את עצמו ברצינות יתרה וחמוש בהומור בדיחות־אבא ארסי במיוחד, יוצא למסע רוחני ביעד פופולרי ביותר בקרב ישראלים המטיילים בהודו.

כדי להימנע מלקלקל את ההנאה מהחלקים המצחיקים ביותר בספר, אסתפק בציטוט פסקת הפתיחה, המסמנת היטב את הלך הרוח וטיב ההומור שזיו טווה בשנינות: "בשמונה ורבע מתחיל מסע הטיפוס — 'טרק' קוראים לזה כאן, בהימלאיה — הכולל ארבעה גרמי מדרגות שמעפילים השמימה. אחרי שתי קומות, כשנוח עוצר לשאוף קצת אוויר, הוא שואל את עצמו למה כל מדרגה בהודו חייבת להיות שונה בגובהה מזו שקדמה לה. בינתיים אין לו תשובה. כעבור חצי שעה, לקראת רבע לתשע, הוא מגיע סוף־סוף לתקרת העולם, כלומר לגג המלון".

בדרמסאלה, נוח מתכנן "להיות שקוע כל הזמן בפעלתנות קדחתנית, ולרוץ כל היום בזיגזגים ותוך כדי הטעיות חדות של רודפיו, בדיוק כמו שלימדו אותו בצנחנים". רודפו, "אויבו העיקרי", הוא "הענן השחור שמאיים כל הזמן ליפול עליו ולבלוע אותו", כלומר — האבל. פרקיו הראשונים של הספר עוסקים ברובם בחוויותיו של נוח בדרמסאלה ובניסיונותיו להתרגל לשגרת חייו החדשה — "ללמוד לחיות לבד", ללא אשתו. אך ככל שהיצירה מתקדמת, זיכרונות מחייו עם אשתו ומימיה האחרונים, שבתחילה מגיחים פה ושם, הולכים וצפים לעתים קרובות יותר ויותר, ועמם באים היגון, האשמה והגעגועים הבלתי נסבלים.

כשבארת ניגש להדגמת רגעי האמת הבולטים מבחינתו מתוך יצירות אהובות עליו במיוחד, הוא עומד על כך שאחד מהמאפיינים החוזרים ברגעים הללו הוא המוות — המוות כמשך, כתהליך: "מה שיכול להיכתב על מוות זו הגסיסה — ולגסיסה יכול להיות משך". המשך הזה, שמבליט את ממד הזמניות ומדגיש את הרגע שבין החיים למוות, הרגע שתופס את חומר החיים עצמם, מגלם בתוכו את ה"אמת" החמקמקה שבארת מחפש.

וכך, נדמה שכל הזיכרונות היפהפיים על אשתו, המציפים את נוח בשהותו בהודו, עצובים ושמחים כאחד, מתקדמים כולם אל עבר נקודת המגוז הבלתי נמנעת, המוות. בשל הידיעה שמותה הולך ומתקרב, הזיכרונות הישנים, המשרטטים דיוקן מלא ומרובד של איכויותיה האידיוסינקרטיות של אשתו כדמות עקשנית, פעלתנית וחריפה, וכן אלה הטריים יותר, המתארים את דעיכתה האטית ואז המהירה מאוד, המהירה מדי — הם כולם המוות עצמו, המוות כמשך, ואולי לכן הם כל כך עוצמתיים. "הדמעות שטפו את פניו והרטיבו את הכורסה", כותב זיו. "מדי פעם אשתו פקחה את עיניה, ראתה אותו מתייפח וחזרה לישון. אני לא מצליח לעכל את המצב, אמר לה נוח כשהיא פקחה את עיניה שוב. אני לא מפנים את זה שאת הולכת למות. לא היית בוכה ככה אם לא היית מבין שאני הולכת למות, היא ענתה לו בקול שטוח ופסקני".

בארת מדבר רבות על הרומן כ"אקט של אהבה", לא אהבה גשמית אלא שמימית, נעלה, ובפרט — כאקט של עשיית צדק עם אהוביך שאינם עוד, אקט של הנצחה. "באותם ימים אשתו של נוח התעקשה עדיין להמשיך ללכת לחדר כושר שבעה ימים בשבוע", כותב זיו. "התעקשה כמו פרד, גם בגשם גם ברוח גם בשמש וגם כשחלתה בשפעת. נוח ונוגה (חברתה הקרובה ביותר של האשה, אז"ז) היו מכנים אותה בסתר 'מתבגרת קשת עורף'. רק לפני כשנה היא הפסיקה ללכת לחדר כושר — אחרי 25 שנים רצופות שבהן בילתה שם כל יום בלי יוצא מן הכלל, כולל שבתות וחגים. מתבגרת קשת עורף נשארת מתבגרת קשת עורף, גם כשהיא חולה בסרטן".

בהערת אגב, שאורכה פסקה יחידה המנוסחת בלשון מעט מסתייגת, בארת מציע את אחת ההצעות המהפכניות ביותר בקורס שלו — לכונן ביקורת ספרות של הרגש: "לא יהא זה בלתי אפשרי לפתח תיאוריה של קריאה — ולפיכך של ניתוח... צורה של ביקורת — שתהיה עסוקה ב־ — או שתצא מ־ — הרגעים של יצירה: רגעים עוצמתיים, רגעי אמת... אפשר יהיה להרחיק לכת עד לכדי שיפוט ערכה... של יצירה על בסיס עוצמת הרגעים שלה". ועם זאת, בארת מתנצל ללא הרף לכל אורך הקורס על שימוש במונחים סנטימנטליים כמו אהבה וגעגועים. אני לא אתנצל. "דרך צלחה, נוח", מעל הכל, לפני הכל ובסופו של עניין, הוא יצירה שופעת אהבה עד להתפקע — אהבה מידבקת, דוקרת ומציפה.

רגעי האמת, טוען בארת, חושפים את הקורא לטרגדיה האנושית: הבו־זמניות של המוות והאהבה. ברגעים הללו, שבהם האהבה והמוות נחשפים בפנינו כשהם משורגים זה בזה, "הבלתי ניתן לפענוח" פורץ החוצה ואנו מוצאים את עצמנו עומדים על סיפה של "הדרגה האחרונה של המשמעות", שאחריה אין עוד מה לומר: "איננו יכולים לפרש, להתעלות, או לסגת. האהבה והמוות הם כאן, וזה כל מה שאפשר לומר".

כשחומרת מצבה של אשתו של נוח מתחילה להתברר, היא מצהירה: "אני לא מוכנה להיות סיעודית... אני מתכוונת לסיים את חיי ברגע שאכנס למצב סיעודי". וכך היה. "בזמן שהבנים נפרדו ממנה הוא ניסה לחשוב מה הוא יאמר לה... הוא חשב אולי לשיר באוזנה את שירו של ז'אק ברל: יפה שלי / את יחידה ומכושפה שלי... אבל ברגע האמת נוח לא הצליח לומר שום דבר. כל מה שיצא מפיו היה רעש משונה, מין נהמה של חיה פצועה שמנסה לזעוק בקול שבור: אני כל כך לא רוצה להיפרד ממך".

כך נפתח הפרק הראשון של הספר:

בשמונה ורבע מתחיל מסע הטיפוס – "טרק" קוראים לזה כאן, בהימלאיה – הכולל ארבעה גרמי מדרגות שמעפילים השמימה. אחרי שתי קומות, כשנוח עוצר לשאוף קצת אוויר, הוא שואל את עצמו למה כל מדרגה בהודו חייבת להיות שונה בגובהה מזו שקדמה לה. בינתיים אין לו תשובה.

כעבור כחצי שעה, לקראת רבע לתשע, הוא מגיע סוף-סוף לתקרת העולם, כלומר לגג המלון. במרכז הגג ניצב ביתן זכוכית קטן. זהו כנראה מקדש היוגה המפורסם של ראווי קרישנה. עננים לבנים מרפרפים מעליו, נוגעים-לא-נוגעים בגג הפח הירוק של המקדש. הרים ירוקים וצוקים לבנים מאותתים לנוח מרחוק. הירוק הוא של יערות העד הצומחים על מדרונות ההימלאיה, והלבן – של קרח העד המכסה את פסגותיה. מבין העננים הקרובים כל-כך נשקפים שמים צבועים בכחול עז. רוח קרה מלטפת את פניו. נוח מצטמרר לרגע ומשפיל מבט מעבר למעקה, אל המישור למרגלות המלון, שהרחק ממנו משתרעת העיר דרמסלה במלוא כיעורה. מזל שהיא רחוקה כל-כך, הוא חושב.

נוח יצא למסע הטיפוס המפרך הזה רק כדי להודיע לראווי קרישנה, מדריך היוגה המהולל שלו, שגם היום הוא לא יוכל להגיע לשיעור. כואבת לו הבטן. הבעיה היא שהוא כל-כך מתנשם ומתנשף בעקבות הטיפוס, שהוא לא מסוגל להגות אפילו מילה אחת. יחלפו עוד עשר דקות לפחות עד שיצליח להשיב לעצמו את נשימתו.

>> להמשך קריאת הפרק, לחצו כאן

תגיות:

תגובות