משהו כאן שבור לרסיסים

"החיה בבטן": רק המעריצים יתרגשו מספרו של ערן צור

צור מצטייר בספר, שבמרכזו עומד מוזיקאי החולק עמו ביוגרפיה דומה, כרומנטיקן מיוסר ונרקיסיסטי, וכתיבתו החושפנית מתאפיינת במטפורות שחוקות ובתיאורים מיותרים

עמרי הרצוג
עמרי הרצוג
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
ערן צור
ערן צור, 2016. נכנס לתא וידויים ספרותי ומנהל משחק ערמומי בין הבדיוני לאוטוביוגרפי צילום: שרון דרעי
עמרי הרצוג
עמרי הרצוג
עטיפת הספר חיה בבטן

הדימוי המרכזי ב"החיה בבטן", ספרו השני של ערן צור, אינו לשוני. הוא מופיע על כריכת הספר: זהו תצלום דיוקן אקספרסיבי שצילמה שרון דרעי. צור מישיר מבט אל המצלמה ואל הקוראים, פניו נטולות איפור ונתונות בתאורה נטורליסטית, עיניו פקוחות לרווחה ושפתיו חשוקות. דיוקנו החזותי של הסופר, שאינו שגור על עטיפות ספרי פרוזה, הוא מטריד ומפתה בו זמנית. חשיפה דומה מאפיינת גם את הדיוקן הנפשי והביוגרפי המיוסר שצור מציג לראווה בספרו.

צור נכנס לתא וידויים ספרותי. הוא מתוודה על חטאיו, על חולשותיו, על הרגליו המיניים ובעיקר על סבלו. בשל מעמדו התרבותי בחוגים מסוימים, לסבלו יש מעמד מועדף; לא משום שהוא כביר יותר, אלא משום שהוא משרת דמות ידועה שחושפת סיפור צפוי: תסביכים נפשיים, הדרך להצלחה, המחירים שנלווים אליה והחרדה מאובדנה. לסיפור הסבל של צור יש אופי איקוני משום שהוא דמות מפורסמת שמתוודה על חולשותיה. לפיכך הוא מעורר ריגוש ואפילו הערכה על תעוזתו וכנותו, ונמנע מזימונו של שיפוט מוסרי. אם זו היתה דמות בדיונית או אנונימית, ייתכן ששיפוט כזה היה נוכח במלוא עוצמתו.

אך האם "החיה בבטן" הוא ספר אוטוביוגרפי? הרומן מלווה מוזיקאי ששמו רז לוי, ועלילתו נחלקת לשלושה חלקים. חלקו הראשון מתאר אותו כצעיר בן 20, שעובר לעיר הגדולה ומתרחק מאם קרה ומאב חורג מנוכר. חלק זה עוקב אחר התפתחות הקריירה המוזיקלית שלו, אך גם חושף את הפטיש המיני שמייסר את הגיבור הצעיר: הוא גונב לבני נשים מחבלי כביסה ולובש אותם לשם סיפוק מיני. החלק השני מציג את רז שנים לאחר מכן, כשהוא נשוי לאשה קרייריסטית. מערכת היחסים ביניהם רצופה ניכור, אשמה ועוינות, משום שאשתו של הגיבור סובלת מקנאה אובססיבית המעכירה את יחסיהם. החלק השלישי, הקצר יותר, מזנק שוב בזמן ומלווה את הגיבור בזמן שנודע לו על התאבדותה של אשתו, שסבלה מדיכאון וסירבה לקבל טיפול.

רז הוא בן דמותו של צור, ומסלול חייו משקף את התחנות המוזיקליות וגם האישיות המוכרות למעריציו של המחבר. מהלכי העלילה מקודדים ברמזים קלים לפענוח שיוצרים חפיפה בין הבדיוני לאוטוביוגרפי: להקת "באמבו" מופיעה במועדון האיגואנה, בעוד להקת "טאטו", שבה צור היה חבר, הופיעה במועדון הפינגווין; ברומן נמסר שדניאלה, סולנית הלהקה, עלתה בגיל 12 מבלארוס, בעוד סולנית "טאטו" אלונה דניאל, ילידת אוקראינה, עלתה באותו גיל; הגיבור מתאהב בוורד, צעירה לסבית משוחררת וסקסית שקוראת את ג'ודית באטלר, והיא כותבת לו שיר שנעשה להיט (במציאות, החוקרת הפמיניסטית והקווירית עמליה זיו כתבה את "תמונה אימפרסיוניסטית" ללהקתו של צור, "כרמלה גרוס ואגנר"); עמיתו של רז ללהקה, הכנר המוכשר רמי, מואשם בתקיפת מינית תחת השפעת סמים (יובל מסנר, צ'לן וחבר ב"טאטו", הורשע באונס קטינה); והרומן מתעכב על השיר היחיד שהגיבור ביצע באלבום ההופעה של להקתו הראשונה, ועורר סערה בשל התכנים הנועזים שלו (במציאות, זה היה השיר "בחצרות בחושך" שנפסל לשידור ברדיו).

להקת "טאטו" בסוף שנות ה-80

אלה הן רק דוגמאות ספורות מני רבות: כל מי שבקי בתחנות הדרך בקריירה המוזיקלית של צור ובחייו האישיים יידע לפענח ללא קושי את ההקשר האוטוביוגרפי של הרומן, לרבות התאבדותה של בת זוגו בקיץ אשתקד.

מסתיר טפח וחושף טפחיים

"החיה בבטן" הוא לפיכך רומן בעל שני פנים. הוא רומן אוטוביוגרפי חושפני שמיועד למעריציו ולאוהדיו של צור, וככזה יש לו משמעות דוקומנטרית, רכילותית ותרבותית. קהל שאינו מכיר את צור ואת דרכו המוזיקלית יכול לקרוא בו כסיפור בדיוני; אולם קריאה כזאת מעניינת פחות, מפני שללא הזיהוי האוטוביוגרפי הדמות הראשית נותרת שטוחה ואפילו תמוהה במקצת. תחושותיה וייסוריה מגוללים בגוף שלישי בזרם תודעה מתמשך, והם נתונים בעלילה קפריזית שאינה מתפתחת כהלכה ואינה מבהירה את משמעות הצטברותם של חלקיה. גיבור הרומן מעורר עניין משום שהוא בן דמותו של צור, ולפיכך מייצר תחושה מספקת של מציצנות בנוגע לחייו הפרטיים של המחבר ולתהליכים היצירתיים שמניעים את הקורפוס המוזיקלי המרשים שלו.

בנקודת מפתח ברומן, הגיבור מבהיר מדוע הספר מרחיק באופן מלאכותי את העדות מהקשר אוטוביוגרפי. אין זה רק כדי לכתוב משפטים שעלולים להיחשד ביוהרה, כמו "הוא הפך למעין כוכב רוק. ובעיני אנשים מסוימים נחשב לעילוי בשל כתיבתו השנונה והאקסצנטרית" או "מחיאות הכפיים מתגברות ולכולם ברור שהם עדים למשהו חדשני שזה עתה נוצר". הסיבה להרחקה אל שם בדוי מוסברת כאשר הגיבור מתענה בחרטה לאחר שאשתו מגלה במחשב את מה שכתב על תשוקותיו האסורות ועל בגידתו בה. הוא מהרהר: "הרי במידה והייתי קורא לגבר בשם אחר ומקפיד שהכתוב יהיה בגוף שלישי, אז אולי הייתי יכול להסתמך על החסינות שבאמנות".

המשחק הערמומי שצור מנהל בין הבדיוני לאוטוביוגרפי מסתיר טפח וחושף טפחיים. ההרחקה נועדה לייצר את "החסינות שבאמנות"; ובחסות הבדיון המגונן, צור משרטט דיוקן עצמי שמתעכב על המצוקה הנפשית שלו ובה בעת מתענג על ההיבטים החושפניים שלה, בעיקר ביחס למיניות שלו. לעומת תרבות הפופ, שמסומנת דרך העצמה עצמית והתגברות על מכשולים, צור מנהל את הדימוי המוזיקלי והספרותי שלו ככוכב רוק בנוסח רומנטי. הוא מצטייר כאמן מיוסר, שובר מוסכמות, בלתי מובן, זועם ועתיר קונפליקטים פנימיים, שהשראת המוזה בחרה בו בעל כורחו כדי ליצור אמנות שותתת ומרהיבה. כך, השיר שרז כותב נובע מ"דחף שלא ניתן להתנגד לו", "נכנס לחדר כמו עוף מבשר רעות" והגיבור "מקשיב ומתחלחל מהעוצמה"; במקום אחר הגיבור מסביר לעצמו: "אני בא עם פנס, ובאור חזק מאיר פינה חשוכה בתוך עלטת הקיום".

היכן היה העורך?

המכשלה המרכזית של הספר היא הכתיבה שלו, שסובלת מליקויים בסיסיים ביותר. היא כוללת מטפורות שחוקות (כשהגיבור מנקה את ביתו, "כמו הדיח לא רק את רצפות הדירה אלא גם את קרקע נפשו") ומתאפיינת בתחביר משובש ("האם העובדה שאמו היא זו ששלחה את בנה לטיפולו של מר הבר הפסיכולוג אינה מעידה על חוסר ההבנה הבסיסי שלה כיצד לגרום לבנה לפעול לפי השקפתה ורצונה?"). לעתים מזומנות אף אפשר להיתקל בשילוב מדכדך של השניים ("הדיכאון שהשתרר בו היה כמקור שחור של אנרגיה סתורה שדחפה אותו בדחיפה הקלה הדרושה כדי לגרום לו לפעול").

הטקסט אף סובל מתיאור־יתר בלתי נחוץ; לאחר שהוא מנגן לוורד את השיר שכתבה, "הוא פוקח את עיניו ורואה שתי דמעות זולגות משני צדי אפה. היא מסתכלת עליו בהכרת טובה ואומרת: 'רז, רז, איזה יופי. זה פשוט נהדר ואני כל כך מתרגשת. נורא אוהבת איך שזה יצא לך'". אין צורך להכביר גם דמעות, גם הכרת טובה וגם מלות התרגשות כדי לתאר סצינה מסוג זה, משמחת ככל שתהיה.

גם שאלות רטוריות, שמשמשות כלי לביטוי ספקות עצמיים, מצויות בשפע ברומן. מדי כמה עמודים מופיעה פסקה כגון זו: "כמה עליו להרחיק כדי להביא את עצמו למצב כתיבה? האם כדי לכתוב הוא חייב לפגוע בגופו, בגבריותו, בכבודו העצמי? להיות מישהו שכשרואים אותו אז יורקים הצידה? הוא באמת כזה מופרע? כזה סוטה? מה יהיה איתו, ועד מתי זה יימשך?" סדרות מתמשכות של שאלות רטוריות כאלה מעידות על כתיבת פורקן רגשי לא מעובדת ואפילו ילדותית, שמצטיירת כנרקיסיסטית וכעתירה ברחמים עצמיים.

הכל סובב סביב הגיבור, ורק סביבו; אפילו הפטיש המיני ללבני נשים ויחסיו עם נשים ככלל הם עדויות לתשוקה עצמית: בזמן שהוא שוכב עם אשתו הקנאית, הגיבור מתוודה ש"אני באמת שוכב כאן עם אשה אחרת, זאת שעמוק בתוכי". כאשר חברו הטוב רמי מאושפז בבית חולים פסיכיאטרי לאחר שאנס קטינה, סדרת השאלות שעולה במוחו של הגיבור קשורה רק בעצמו: "ומה אם הוא הושפע ממני ומהשירים שלי? האם זה נתן לו איזושהי הצדקה לנהוג כפי שהוא נהג? רקע לתקיפה הזו? האם אני גורם כלשהו בסיפור הזה? האם אני אחראי למעשיו של חבר שלי? מה אני חושב על מה שהוא עשה? ולמה אני מבליג וכביכול סולח?" והרשו לי להוסיף עוד שאלה אחת משלי: היכן היתה עינו של העורך?

חספוס אותנטי

עם זאת, "החיה בבטן" מעורר עניין מאחר שהוא מעמיד במרכזו את הקשר שבין מעמד ציבורי ובין חשיפת אומללות רגשית. הרומן ממוקד בייסורים שמענים את הגיבור, ולא בכדי: יותר מכל תנועה רגשית אחרת, סבל נפשי מייצר כיום תגובה של אמפתיה, הזדהות וחמלה. לא תמיד הוא מילא את התפקיד הזה; בעבר הוא נתפש כתוצאה של חטא מוסרי או של דיבוק. אולם בתרבות העכשווית, שקווי המתאר הפסיכולוגיים מגדירים בה באופן בלעדי תפישות של רגש וחוויה, הסבל נתון לאחריותו של הפרט. לפיכך, גם אפשר להשתחרר ממנו באמצעות ידע עצמי ודיבור עצמי, שזוכים למעמד של תרופה גואלת במרחב הפומבי — מתוכניות הריאליטי ועד לרשתות החברתיות. אם נדע לספר את דפוסי האומללות שלנו, נוכל לעבד אותם ולהתגבר עליהם. זו גם המוטיבציה לתוצרים תרבותיים רבים כיום, ביניהם פזמונים וספרות אוטוביוגרפית פופולרית.

אבל הסבל של ידוען נושא משמעות מיוחדת, וצור מודע לה ומשתמש בה. הנרטיב הסלבריטאי כורך יחד שני מיתוסים תרבותיים פופולריים ומודרניים: המיתוס העל־אנושי ומיתוס המעמקים הפרוידיאני. מצד אחד, הסלבריטאי מגלם כישרון, הצלחה ופרסום, ולפיכך מהלך חייו הוא זוהר, נשגב ובלתי מושג; מצד שני, הסלבריטאי העכשווי מייצר אינטימיות עם מעריציו באמצעות המערך הנרטיבי המיוסר שהוא בוחר לשתף בפומבי: ילדות קשה, אכזבה מהפכפכותה של התהילה, חוסר ביטחון ומערכות יחסים כושלות. אלה הם נרטיבים שמתוארים ונקלטים מבעד לפרשנות הפופולרית של המונחים הפרוידיאניים, והיחשפות להם מעוררת אצל המעריצים קרבה אינטימית של הזדהות, תשוקה או רצון לגונן.

השילוב בין התיאור המדוקדק של ייסורים ואתגרים רגשיים ובין המעמד הסלבריטאי של צור בא לידי מימוש מושלם ב"החיה בבטן". החספוס הנא שלו, שלעתים גובל בחובבנות ספרותית, עשוי להיקרא כחלק מהאותנטיות של סבלו ושל היצירתיות הלא מצונזרת שלו. אך במקביל, הוא חושף את הפן האפל של ההצלחה כדי לשחזר את הנרטיב המעמדי שלו כסלבריטאי. מעריציו של צור יתרגשו מהספר שלו משום שהוא יאשר את ייחודיותו האמנותית באופן רומנטי; מעשה הדיוקן שלו הוא של אדם יוצא דופן — מפני שהוא מפורסם ומפני שהוא סובל. המתכון הזה הוא נוסחה מנצחת שמאדירה ומחלישה בו זמנית את האמן המתוודה, ולכן מחזקת את מעמדו. אולם מי שאינם נמנים על מעריציו לא יבינו מה פשר הספר שהם קוראים. זה לא יהיה באשמתם.

כך נפתח הפרק הראשון של הספר:

הפיאט הקטנה מיטלטלת בעיקול הכניסה לכביש החוף. הספסל האחורי גדוש בארגזי קרטון. מקדימה יושבים אימו והוא, היא נוהגת. פתאום הוא מבחין שהאוטו מזגזג בין המסלולים הריקים ממכוניות. ההכרה מבזיקה כברק מאיים — היא מאבדת את השליטה בהגה. בתושייה, שבמבט לאחור לא ידע מהיכן גייס, הוא שולח את ידו השמאלית, אוחז בהגה ומייצב אותו. אימו מביטה בו מופתעת, מזועזעת ומבולבלת. כשהוא מרפה את אחיזתו בהגה היא חוזרת להביט קדימה אל הכביש שלפניהם, מכוונת את הרכב למסלול הימני. שתיקה מוחלטת שוררת בחלל המכונית. הריב האחרון הסתיים בהבנה שעדיף שהם לא ידברו ביניהם. וכעת, למרות הסכנה הגדולה שחלפה, הם ממשיכים לשתוק. מד מיכל הדלק מורה על פחות מרבע טנק. היא מטה את המכונית מהדרך הראשית אל תחנת הדלק חבצלת השרון. אחרי שהמתדלק מסיים היא שוברת את השתיקה: "בוא, נשתה כאן כוס קפה," מצביעה על פונדק הדרכים שבתחנה. הוא יוצא מהמכונית ונכנס אחריה. הם מתיישבים לשולחן מצופה בפורמייקה תכלכלה ודביקה. היא אומרת, "רז, מעבר להכול אני רוצה שתפנים שאני מאוד מאוד דואגת לך. פוחדת שיקראו לי לזהות אותך כשתהיה זרוק באיזשהו תא שירותים, גוסס מאיידס עם מזרק תקוע בזרוע." "מה?" הוא פולט תוך רתיעה וחושב, אחרי שהתוודיתי בפניה שאני מעשן חשיש היא כבר הפכה אותי לנרקומן גמור שהגווייה שלו זרוקה בשירותים ציבוריים באמצע עיר. היא לגמרי לא מכירה אותי, את הזהירות והפחדנות הבסיסית שהיא עצמה השרישה בי. "אני לא אדבק באיידס ואת לא תצטרכי לזהות אותי בשום תא שירותים. אל תדאגי. אני אשמור על עצמי ואסתדר יפה בתל אביב. ועכשיו בואי נחזור למכונית ונצא לדרך, אני רוצה כבר להגיע אל הדירה."

>> להמשך קריאת הפרק, לחצו כאן

תגיות:

תגובות