בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

חולצת הבטן המופשלת

"תכיר", אמרה לי אמי, "זוהי קלרה מאלרו". כך נפתח פרק קצר אך מרתק בתולדות ביקורי הַחוּצָנים מהעולם הגדול בקיבוצנו ובתולדותיה של משפחתנו

2תגובות

מתוך ראיון של ט. בן יעקב עם קלרה מאלרו בעיתון "הארץ", ינואר 1972:

"שאלה: ומה בדבר ישראל?

'היכרותי עם ישראל התחילה בשנת 1933, היינו אז בסיור במזרח התיכון, ועברנו גם בארץ ישראל המנדטורית. אחר כך חזרתי לשם לבדי, ב-1956. לביקורי השלישי בשנת 1963 היתה מטרה ספרותית. לאחר שפורסמו בפאריס מספר ספרים מפרי-עטי והתחילו להכירני בחוגי המו"לים, פנו אלי מהוצאת ספרים שווייצרית, 'גונטייה', שמה, ושאלה אותי אם אהיה מוכנה לנסוע לישראל, כדי לכתוב ספר למענה. התברר שההוצאה מעוניינת בספר על הקיבוץ, ובעיקר על האישה בקיבוץ. מובן שקיבלתי את ההצעה. מאז תום המלחמה הייתי לבדי בפאריס, [היא התגרשה מאנדרה מאלרו, שעלה לגדולה במשטרו של דה-גול] והשתדלתי להתפרנס מעבודות תרגום, ביקורות על תערוכות או על ספרים וכדומה, ומובן ששמחתי לקבל עלי עבודה גדולה מן הרגיל'.

בהגיעה לישראל, בפעם השלישית, נעזרה קלרה מאלרו בקשרים הרבים שקשרה בביקוריה הקודמים. היא סיירה בקיבוצים רבים ואספה חומר לספרה. וכך הופיע ספרה הראשון על ישראל".

**

בקיץ המתוק של 1963 עמדתי ובצרתי בכרם הענבים  של הקיבוץ, שעה שבמשעול העולה בין הכרמים אל סוכת האריזה טיפסה בניחותא מלכותית מכונית שחורה וארוכה של הקורפוס הדיפלומטי. המכונית דמוית-הלימוזינה עצרה לפני סככת האריזה ומתוכה יצאה לה, בהילוך זריז, תיירת צרפתייה, שחולצת הבטן שלה מופשלת לה עד מעל לטבורה. תכיר, אמרה לי אמי שליוותה אותה, זוהי קלרה מאלרו. וכך נפתח פרק קצר אך מרתק בתולדות ביקורי הַחוּצָנים מהעולם הגדול בקיבוצנו הפְרַנקוֹפוֹני, ובתולדות משפחתנו.

קלרה מאלֶרוֹ, גרושתו היהודייה של הסופר והפוליטיקאי המפורסם אנדרֵה מאלרו, מצאה חן בעיני מהרגע הראשון. אשה לא צעירה, אבל כזו שמצפצפת על מגבלות הגיל ועל חובת ההתנהגות ההגונה. היא הסתובבה לה בין שורות הגפן בחולצתה המופשלת כחום היום, ציחקקה עם הבוצרים, ועוד רגע היתה מסירה גם את חולצתה, כמו שראתה אצל המתנדבות הצרפתיות הצעירות. קלרה גולדשמידט, יהודייה מגרמניה, קומוניסטית מסורה, לוחמת דגולה במלחמת ספרד, האשה שעשתה במו ידיה את אנדרה מאלרו הגדול, השתובבה בביקוריה אצלנו ממש כמו נערה.

שליחותה העיתונאית לארץ נהפכה לידידות הדוקה ורבת שנים עם אבא-אמא פורת שבעין החורש. אבא לימד אותה לאחוז במבצרה, לנקות מהאשכול של "פנינת עין החורש: את הגרגרים הבאושים, ולהניח את האשכול בזהירי-זהירות על המגש. והיא, כתלמידה מסורה, קשקשה אתו בצרפתית על גדולי הרוח, המחזאים והסופרים הידועים של ארצה, ומדי פעם חילצה עינב סרבן שמצא את דרכו אל מפתח חולצתה הנדיב. מילא אני, יכולתי לבלוע את המראה של הגנדרנית המתבגרת בהנאה אירונית. אבל אבא? אני מניח שלא התפניתי מספיק אז, בשנה הרחוקה והמתוקה ההיא, לעקוב אחר אשת העגבים המיוזעת ההיא, מי שהיתה אשתו של שר התרבות הצרפתי וממקורביו הכי קרובים של הגנרל דה-גול. חבל, כמה חבל, שלא הייתי פתוח אז לחזיון המרהיב ההוא.

ובערבים, בתום ארוחת הערב בחדר האוכל המהביל, כינסה אמא סלון אינטלקטואלי אמיתי על המרפסת שלנו. כל הפרנקופונים  והפרנקופילים המקומיים הוזעקו לקפה ולעוגה, ובאו כמובן כולם. איש לא התחמק. שמעה של קלרה מאלרו, שבאה לעשות כתבה על הקיבוץ, יצא למרחוק. פעם בשבוע היתה מגיעה הלימוזינה החשאית של השגריר ונספח התרבות היה מסתודד עם קלרה ועם אמא. אני הייתי יושב בפינת המרפסת, מתחבא מאחורי הבת הפעוטה שלנו, אבל סוקר בקפדנות את חמודותיה של הצרפתייה המזדקנת שנחתה אצלנו ממש כמו עב"ם. והיא זהרה בערבי הקיץ ההוא, בזוהר אירופי ופריסאי אמיתי. לימים סיפרה לי אמא, שהיא הבחינה כנראה במבטי החקרניים. ואף על פי שהייתי אז רק איש צעיר המכלה ימיו בכרמי הקיבוץ, קלרה אמרה לאמי בביטחון, שהמבט הרציני שבעיני מבטיח נאמנה שאני אהיה סופר! או לפחות עיתונאי ידוע או מבקר מפורסם... ואני למדתי אז היטב את לקחי מהיהודייה החכמה ההיא.

קלרה מאלרו שבה אלינו לאחר כמה שנים לביקור נוסף. אבא נפטר בינתיים, נולדו לנו עוד ילדים, דירתה של אמא שופצה והתרחבה אבל השמחה העליזה של ביקורה הראשון לא חזרה. הכרמים הוותיקים שלנו נעקרו בינתיים, ובהם גם "פנינת עין החורש", בבת עינם של כורמינו המסורים. הפעם היא הקדישה את ביקורה לבחינת מצבה של האישה בקיבוץ. אף אחת מאורחותיה שאמא זימנה לא דיברה אז על פמיניזם, לא בעברית בקיבוץ, וגם לא בצרפתית על המרפסת. היא הקדימה את חברותינו הלוחמניות בעשור שנים ויותר. היא התגעגעה לבציר הענבים עם שחר, לעגלות עמוסות החברים שהיו יוצאות אל הכרמים עוד לפני עליית החמה. והיא גם התגעגעה לאבא ולשיחתו החכמה. פיצינו אותה על אלה ברחצה בבריכה החדשה שלנו. שם יכלה להפשיל כל מה שרצתה. הפריסאית המפונקת ניהלה מלחמת חורמה נגד ההזדקנות. והיא נחרדה ממש ממראן הכפרי הגס והלא מטופח של הנשים המשוחררות בקיבוץ.

אמי האריכה ימים רבים לאחר פטירתה של קלרה מאלרו בשנת 1982. נספח התרבות מהשגרירות הצרפתית, שהחליק אלינו במכונית השרד שלו, בישר לאמא על פטירתה, כנראה לפי רשימה שהוכנה בשגרירות. הוא הביא אתו קטעי עיתונות שסיפרו על קלרה, ולפתע הבחנו שהיא היתה ממש חתיכת היסטוריה צרפתית, היא נולדה בשנת 1897, והיתה בת 85 במותה. תמונותיה, מסעותיה עם אנדרה מאלרו ובלעדיו, התייצבותה בראש מאבקים ציבוריים, אהדתה החמה לישראל ולקיבוץ, כל אלה נמרחו בעיתונים הצרפתיים, מסביב לדיוקנאות שלה. מובן שתמונתה בעת הבציר, מנופפת במַבְצֵרָה שאבא נתן לה, ומגלה יותר מטפח בשסעי חולצתה המופשלת, היתה התמונה שהתחבבה עלינו יותר מכולן.

הנספח סיפר לאמא שיש התעניינות גדולה בצרפת בחייה של קלרה. ויש סופרים צעירים שחושקים בכתיבת ביוגרפיה על חייה הצבעוניים. ובאמת יצאו כמה שנים ואמא קיבלה פנייה מסופר צרפתי, כריסטיאן דה-ברטילט שמו, שתתכונן לספר לו על קלרה. והוא הגיע ארצה ממש כמו שהבטיח ואמא נסעה אליו למלון בתל אביב, ואחר כך הוא בא גם אלינו. הוא צילם ללא הרף ואני כמובן שלא הבנתי אף מלה מהצרפתית שלו. אנגלית הוא לא רצה לדבר ועד מהרה פג ענייני בו. אבל האיש הבטיח וקיים. ובשנת 1985 הוא שלח אלינו עותק מהביוגרפיה רבת העמודים שכתב על קלרה. אמא אמרה בסלידה קלה, שהוא בוודאי חי אתה ממש בשנותיה האחרונות. כמו שנהוג בבוהמה הצרפתית. וד"ר אלי בן גל ההיסטוריון מקיבוץ ברעם  העיד על כך מקרוב, וכמו שנהגו ז'אן פול סארטר וסימון דה בובואר. שלקחו להם, באחרית ימיהם מאהב ומאהבת צעירים, יהודים כמובן, מתוך פזילה מכאיבה, אל הביוגרפיות העתידיות שלהם.

כך או כך, לאחר שאמא נפטרה, בשנת 2004, שגיתי ונפטרתי גם מכרך הביוגרפיה של קלרה מאלרו. ההקדשה הנלהבת שכתב כריסטיאן דה ברטילט לאמי לא דיברה אלי. סילקתי את הספר עם שאר ספרים מיותרים מבית הורי. אבל עם חלוף השנים התחלתי להתגעגע אל ההרפתקה הקיצית ההיא, של הקיץ המתוק של 1963, ואל חולצת הבטן המופשלת, ואל השובבות לוקחת הלב של היהודייה הפריסאית. בתה, קונסטאנס, כמדומני עדיין אתנו אבל אין לנו שום קשר. וכל בוקר, כשאני יושב אל המחשב, אני עוצר בעצמי שלא לנסח מכתב נוסטלגי אל הסופר כריסטיאן דה ברטילט, או אל המו"ל שלו, הוצאת פרין הפריסאית, ולבקש עותק מהספר. כך וכך, אני בנה של הגברת לולה פורת, שנתקשרה מאד אל מאדאם קלרה מאלרו, והיא אף מוזכרת בספרו של דה ברטילט, ותמונותיה עם משפחתה בקיבוץ, ועם הגברת מאלרו נדפסו בנספח של הספר. ובכן בשל סיבות של נוסטלגיה זיכרון וגעגועים, האם תואילו לשלוח אלי עותק? כתובתי היא...

כן, גם אני יכול להיאנח אנחת קשישים מגועגעת. הגדוּלָה והידוּענוּת נגעו גם בנו. בחדר הקטן של הורי, בקיץ הרחוק ההוא, הושטה אליהם, ובעקיפין גם אלי, כף יד מטופחת, של יהודיה צרפתייה המסרבת להזדקן, שהייתה חלק מההיסטוריה של צרפת בימיה הקשים והגאים. אותה אשה נועזת ושובבה, פריט מוכר מהימים המפוארים של שלטון דה-גול. פוליטיקאים רבים בארץ, עיתונאים מלחכי פנכה וסתם אנשי ציבור, יצאו אז מגדרם לגעת בתהילה החולפת של הגנרל ארוך החוטם. אבל היא בחרה דווקא באמי, ובאבי, ובקיבוץ שלנו, ובכרם המטופח שלנו. ובצעיר המבולבל היושב מולה וחורת בזיכרונו את סיפור הביקור. והיא אפילו התפנתה להבחין במבט ההוא, ולנבא לאיש הצעיר, שיבוא יום והוא יכתוב את הדברים הללו לזיכרון.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו