בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

יומן מסע בהודו - חלק שני

אמיר אור מגיע לפסטיבל משוררים בקראלה, מגלה את המשוררת הספרדיה ראקל לנסרוס ולוקח איתו שיר לדרך

3תגובות

המשורר והמתרגם אמיר אור, לשעבר עורך כתב העת לשירה "הליקון" עזב הכל ונסע לשוטט במחוזות המיסטיקה של הודו, ארץ שהיתה לו בצעירותו בית שני. המסע הקונקרטי מתערבב ביומנו עם מסע רוחני וספרותי ועם אזכורים ליצירות מן האוצר הבלום שהוא השירה ההודית.

למחרת אני נוחת בטריוואנדרום, בירת קֶראלה, בקצה המשולש של תת היבשת ההודית, להשתתף שם בפסטיבל השירה הבינלאומי קריטיה. "קריטיה", כך מסבירה לי עורכת הפסטיבל, המשוררת ראטי סאקסנה, היא הכוח המאגי לדחות את כוחות הרשע ולהכות באויביך. ומשדה התעופה לוקחים אותי אל בית ההארחה ת'אייקאם, מבנה בסגנון הראג', מתקופת השלטון הבריטי, עם חללים ענקיים וגן נפלא אך מוזנח של עצי ענק, דקלים, וסוכות ישיבה למנוחה והתבוננות. אין מים חמים בחדרים, אבל אם תצליח להבהיר את מבוקשך בקבלה, ישלחו לך חדרן עם שני דליי מים חמים לרחצה. גם הכמה מלים בהינדי שאני זוכר לא עוזרות פה הרבה. כאן קראלה, ובמדינה הדרומית הזו רבים מהמקומיים מדברים רק את שפתה – מלאיאלאם – ומעט מאוד אנגלית. הם מהנהנים אליך אבל בסופו של עניין מתברר לך שלא הבינו הרבה ממה שאמרת.  

בקראלה רוב האנשים לובשים דהוטי או לונגי – יריעות בד לבנות או צבעוניות שכורכים אותן סביב הגוף, ובאקלים החם של קראלה הן נעימות הרבה יותר מהמכנסיים המערביים. לקראלה יש מסורת קומוניסטית וכרזות עם מרקס, לנין וצ'ה גווארה נראות בכל מקום. הנצרות רווחת פה לא פחות מן ההינדואיזם והאיסלאם, וראשיתה בשליח תומא שהגיע הנה כבר אחרי מות ישו. זוהי הודו שאיתה סחר גם שלמה המלך בשנהבים ותוכיים – מרכז סחר עולמי עתיק.

אי-פי

יומן מסע בהודו - חלק ראשון>>>

פגשתי פה כמה משוררים טובים שהיכרתי ממפגשים קודמים, כמו אטאול בהרמוגלו הטורקי, דניס נרקס האמריקני, או סאטצ'יטאנאנדאן ההודי, אבל מבחינתי התגלית של הפסטיבל הייתה המשוררת הספרדיה ראקל לנסרוס שנראית כאילו יצאה מתוך סרטי הפלמנקו של קרלוס סאורה ואנטוניו גאדס. אמנם כבר פגשתי פעם את ראקל בפסטיבל מדיג'ין בקולומביה, אבל שם לא היה שום תרגום אנגלי לשיריה. אני לוקח איתי כצידה לדרך את שיר התפילה שלה 'אינווקציה', מין גרסה ספרדית, לוהטת יותר, ל"אלי אלי".

 

הלוואי שהכאילו-שלווה הזו, הקרויה ספקנות

לעולם לא תהפוך את ליבי לחידה.

הלוואי שאמלט

מחוסר התחושה של הציניות

מהאובייקטיביות של משיכת הכתפיים

הלוואי שאאמין תמיד בחיים

שאאמין תמיד

            באינסוף האפשרויות.

רמה אותי, שירן של הסירנות,

הענק לי את ברק התמימות!

אפידרמיס, לעולם אל תהיה

לעור עבה, עיקש, בלתי מרגיש.

 

תן שתמיד אקרא

   לחלומות בלתי אפשריים

      לאהבות אסורות

          לפנטזיות של ילדות

              קרועים לגזרים.

 

מלט אותי מריאליזם בכתונת משוגעים.

הגן על השירים האלה שעל שפתיי

והלוואי שהם יהיו רבים,

רעשניים

וגדושי אקורדים

 

לשיר כנגד אֵימֵי זמנים שותקים.

 

הפסטיבל מתרחש במרכז התרבות 'וילופילי סנסקריטי בהאוואן', באולם עץ מסורתי עם פתחי איוורור שבמרכזו במת עץ מחופה בגגון מגולף. אנחנו מסירים את נעלינו ונכנסים מהחום לאולם המפתיע בקרירותו. על הבמה ניצבת מנורת פליז גדולה, עם אגן שמן גדול, ושמונה פתילים. אני וכמה מחבריי מתכבדים בהדלקת מנורת השמן הטקסית על הבמה, ואני עולה, מדליק את הפתיל וקד לתמונתו של המשורר רבינדרנאת' טאגור, שהפסטיבל מוקדש לו.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו